פעם, בעידן מכונות הכתיבה, היו עורכי עיתונים משליכים לפח טקסטים לא ראויים. בעידן המחשב, הנוהל הזה עבר לכאורה מן העולם: תהליך העריכה נעשה על גבי הצג. מתברר ש"בישראל היום" יש תחייה לפרקטיקה הישנה: עורך העיתון, עמוס רגב, מגנה הבוקר בעיתונו את רביב דרוקר על שחיטט בפחי האשפה של החינמון ושלה מתוכם כתבי יד וטיוטות כתבות ומאמרים שעליהן נמצאו טביעות אצבעותיו של רגב כמי שהתערב ביד גסה באבחנותיהם ובעמדותיהם של כותבים בעיתון.

רגב נאחז בטענה הזו בניסיון להעליב את דרוקר, להציגו כמי שנובר באשפתות, כדי להלעיג על ממצאיו ששודרו אמש בתוכנית "המקור" ושסיפקו ראיה ניצחת לאופן המביש שבו משרת עיתונו של רגב את האינטרסים של בנימין נתניהו.

העורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב, במשרדי העיתון (צילום: משה שי)

זו אינה הפעם הראשונה שמושאיו של סיקור עיתונאי ביקורתי מגדפים, בחמת זעמם, את מי שהציג אותם באור שלילי. הדימוי של העיתונאי כעכברוש השורץ בביבים ומתפרנס מתכולתם אינו נדיר. עיתונאות אינה מקצוע זוהר, אלא מלאכה יומיומית מפרכת, ומי שחש נפגע ממנה אינו בורר מלים כדי להשיב מלחמה. מאלף שעמוס רגב, עיתונאי ותיק ומוערך, איבד את קור רוחו ונוהג כאחרון הפוליטיקאים כשנחשף אף הוא להתעניינותו הסקרנית של תחקירן מקצוען.

רביב דרוקר מילא שליחות ציבורית ממדרגה ראשונה בתחקיר שפירסם אמש, ועשה זאת במיומנות מקצועית ראויה לשבח. הוא מצא את האקדח המעשן להתנהלות הגלויה של "ישראל היום". מאז הקמתו של העיתון הזה מתברר לכל מי שעוקב אחריו שהוא מכוון מטרה אחת: לשרת את האינטרסים התדמיתיים והפוליטיים של בנימין נתניהו. ועוד מתברר למי שקורא את העיתון ברציפות שבדרכם למלא את משימתם זו, אין עורכיו בוחלים להציג תמונת מציאות מוטה, לחלחל לקוראיו מסרים של ראש הממשלה כשהם מחופשים למידע עיתונאי עצמאי, ואף אינם נרתעים מלזייף תצלומים.

במאמרו הבוקר טוען רגב כי התנהלות "ישראל היום" בניצוחו היא מקצועית לחלוטין וכי התערבותו בטקסטים לגיטימית ונגזרת ממעמדו כעורך. עוד הוא קובע שהתחקיר של דרוקר מושפע ממניעים זרים ויש לראות אותו כחלק מקשר שקושרת התקשורת נגד עצם הוצאתו לאור של החינמון. בכך הוא מאשים במובלע את דרוקר כמי שמשמש מכשיר בידי גורמים בעלי עניין המתחרים ב"ישראל היום" כשהוא מכוון במפורש לנוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות".

זו טענה מופרכת, ומצער לראות לאיזו מבוכה נקלע רגב עד שהוא נזקק להשתמש בה. תחקירו של דרוקר היה ענייני, ממוסמך ומשכנע בממצאיו. היחסים בין דרוקר למוזס אינם של בעלי ברית, או של יחסי תלות, אלא להפך – של מי שנקלעו למריבה ולעימות משפטי. רגב מנסה לרמוז שהתחקיר לא נבע ממניעים עיתונאיים מקובלים – הרצון לחשוף את הקרביים של "ישראל היום" – אלא שיש לכרוך אותו בזרועו הארוכה של נוני מוזס שמגיעה, לשיטתו של רגב, עד להנהגת ערוץ 10. לקביעה הזו יש כוח שכנוע של תירוץ של ילד שהגננת תפסה אותו מציק לחברו.

הסופרת והמחזאית מרגריט דיראס כתבה שעיתונאות ללא עמדה מוסרית אינה אפשרית. דרוקר ניגש לתחקירו על "ישראל היום" מתוך עמדה מוסרית: הוא ביקש לדעת מה מתרחש בחדרי המערכת של החינמון המסקר את התנהלות ראש הממשלה באופן כל-כך מוטה. זו נקודת מוצא ראויה המבקשת את האמת. ואם לשם כך יש צורך להיעזר בתכולתם של סלי אשפה, מה רע? פקידי ממשל בכירים, שליחיו של הנשיא ניקסון, כינו את עצמם "שרברבים" בבואם לאתר (בין השאר, באמצעים בלתי חוקיים) את מקור הדליפה של מסמכי הפנטגון. מתברר שמי שחותר למצוא את האמת, כמו מי שמבקש להעלים אותה, נדרש, לפעמים, לפשפש בצנרת תת-קרקעית.

הכי מעניין בסיפור הזה הוא עולמו הנפשי של עמוס רגב. מה גורם לעיתונאי מכובד ובעל מוניטין להכפיף את כישוריו ואת מלאכתו לשירותו של ראש הממשלה. מה גורם לו להאמין שהביקורת הנמתחת עליו, גם לפני תחקירו של דרוקר, מניעיה פוליטיים או אידיאולוגיים? האם תוקפים אותו על ש"ישראל היום" מייצג את תפיסת העולם של הימין או על שהוא כופה את רצונו ועמדותיו על כותבים בעיתונו?

והרי המרדף אחר האמת, השאיפה "לתקן את העולם" ותחושת העצמאות האישית והיכולת להתבטא באופן חופשי הם המרכיבים המונחים ביסוד החלטתו של אדם להיות עיתונאי. כיצד מניעים בסיסיים אלה מתיישבים עם האופן שבו עורך עמוס רגב את "ישראל היום" ועם הדרך שבה הוא מתנהל עם העובדים הכפופים לו?

תחקירו של דרוקר עשה שירות חשוב לציבור ואולי גם לעמוס רגב: מעתה יפנים שמערכת עיתונו אינה תא אטום. גם ממנה מדליפים.

עוד בנושא

כרוניקה של בינוניות / אורן פרסיקו
פחות ידיעות בלעדיות, פחות עיתונאים, פחות כותבים בולטים, ללא סדר יום עצמאי: "ישראל היום" מציע לישראלים עיתונות אחרת. ואף מלה על ביבי