אתר בנייה בהר גילה, אתמול (צילום: יוסי זמיר)

זמני, סופי

בעוד הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "הקרב על ההקפאה", עוסקת בנעשה אצל המתנחלים ("מתנחלים חסמו פקחים שחילקו צווי הקפאת בנייה. ראשי יש"ע קיימו שיחה קשה בלשכת רה"מ, ונתניהו מיהר להבטיח: נשוב לבנות בעוד 10 חודשים"), הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת דווקא בנעשה בקרב הפלסטינים: "עלייה חדה במספר הפלסטינים ממזרח ירושלים שישראל שללה את תושבותם", ואילו הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת בנעשה אצל ראש הממשלה: "נתניהו: 'נמשיך לבנות בתום ההשהיה'" (נתניהו אמר את הדברים בכנס של העיתון "כלכליסט", מבית "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" מציינים זאת, ומצליחים לתפוס פריים של נתניהו בלי שייתפס אפילו לוגו אחד של העיתון המתחרה, שעשרות כמוהו פוזרו, כמקובל, מאחורי גבו של הנואם).

עוד ב"ישראל היום", התייחסות לכותרת הראשית של "הארץ" מאתמול, שהביאה את עמדתו הקיצונית של האיחוד-האירופי, שעתיד, לפי העיתון, להכריז על תמיכה בחלוקת ירושלים ובהכרזת עצמאות חד-צדדית של הפלסטינים. "ישראל מנסה לרכך את ההצעה השבדית", קוראת כותרת ידיעה של שלמה צזנה ב"ישראל היום". לפי צזנה, ישראל תנסה להפעיל את המדינות הקרובות לה באיחוד כדי שישנו את נוסח ההחלטה. בטור צמוד כותב נדב שרגאי כי התמיכה בחלוקה מתעלמת מרצונם של תושבי ירושלים הערבים, שמעבר לשלטון הרשות הוא "הדבר האחרון שהם חפצים בו". שרגאי מסתמך, בין השאר, על סקר שערכה המשלחת הפלסטינית לז'נבה.

"המתיישבים הם אחינו", ציטוט של נתניהו, היא כותרת כפולת העמודים שבה מתפרסמות הידיעות שהוזכרו. בידיעה הראשית נכתב כי המתיישבים – או המתנחלים, תלוי איזה עיתון אתם קוראים – חסמו בכמה מהיישובים את כניסתם של פקחים שנשאו צווי הפסקת בנייה. כל העיתונים מביאים את הציטוט של נתניהו כי "בעוד 10 חודשים מתחילים שוב לבנות".

ב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר כי "קשה היה להאמין אמש לראש הממשלה כשהצהיר אתמול בערב לפני המצלמות: 'ההקפאה היא עניין זמני וחד-פעמי שאחריו נחדש את הבנייה' – בניסיון לשכך את זעמם של המתנחלים. אבל נראה כי אין דבר יותר קבוע מהזמני". כותרת המאמר: "והפעם זה סופי".

השפעת השפעת

אתמול התבשרנו כי שליש מאנשי הצוות הרפואי בארץ סירבו להתחסן נגד שפעת החזירים. נראה שגם העיתונים, שהעלו בעבר את השפעת על ראש סנסצייתם, כבר אינם מתרגשים מהספק-מגפה הזו. רק "מעריב" ממשיך לפמפם את הסיפור בכותרת ראשית, "מפת המגפה", ומביא נתונים של משרד הבריאות על פרישת מקרי שפעת החזירים כפי שנתגלו בערי ישראל.

סך המקרים עומד על 8,073. בכותרת המשנה בכפולה הפותחת נכתב: "במשרד הבריאות מעריכים: יותר מ-300 אלף חלו – אך לא אובחנו". האם צדק "מעריב" בבולטות שהעניק ל"מפת המגפה"? הפער בין המספרים 8,073 ו-300 אלף מעיד משהו על עוצמת ה"מגפה" הזו, שרוב חוליה כלל אינם טורחים לגשת לבית-החולים.

והגדת לבנך

"ההחלטה ללכת לעסקת שליט כפי שהיא מצטיירת היא בעיקרה הכרעה רגשית של מי שנאלץ לעמוד מול משפחת שליט ומול הסיכון שגלעד ייעלם לפתע כמו רון ארד", כותב היום אברהם תירוש במדור הדעות של "מעריב". הכותב שואל: "גיבורים גדולים הם אלה, פוליטיקאים ואחרים (לא בני משפחות שכולות), ששום אחריות אינה מוטלת עליהם ושלא הם החייבים להביט בעיניהם הנוגות של בני משפחת שליט [...] חפים מכל שיקול רגשי ואנושי, יכולים להרשות לעצמם להיות רק ענייניים ומחושבים.

"כן", כותב תירוש, "גם להם קשה כשמעמתים אותם ישירות עם שאלת גורלו האישי של החייל החטוף [...] חלקם די מגמגם בתשובה לשאלה כזאת, אחרים בורחים להבעת הערכה והבנה אין קץ למאבקה של משפחת שליט האצילה. שוטים שבהם אף מוסיפים את המשפט האווילי: 'אילו זה היה קורה לבני, גם אני הייתי הופך את העולם ודורש לשלם כל מחיר בעבור שחרורו'. נו , אז מדוע לא לשלם תמורת גלעד את המחיר הנדרש, מפני שאינו בנך?".

"אני לא רוצה לחשוב מה עוד הייתי מוכן לעשות", כתב אתמול ב"ידיעות אחרונות" אביעד קליינברג לאחר שתיאר את מגוון הדברים שהיה מוכן לעשות כדי להציל את בנו, "אבל ראש מדינה אינו יכול לחשוב כמו אב. אסור לו לחשוב כך. תפקידם של ההורים הוא לעשות הכל למען הפרט – למען בנם; זה טבעם. תפקידו של ראש המדינה הוא לעשות הכל למען הכלל. זאת חובתו".

לא רק לאבות יש כאן עניין להתגדר בו, גם לבנים. אחת הכותרות על שער "הארץ" קוראת: "חניכי מכינות לנתניהו: אל תשחרר מחבלים תמורת שליט". המכינות הן מכינות קדם-צבאיות (שאולי מאז שמאחת מהן יצא קול הקורא לחקור פשעי מלחמה שביצעו לכאורה חיילי צה"ל בעזה, מרשים לעצמם ב"הארץ" לכנות אותן פשוט כך, "מכינות", ללא חשש בלבול עם מוסדות אחרים שגם הם נקראים באותו שם), שכתבו במכתב הפומבי כי "הם אינם מתנים את נכונותם לשרת בצה"ל בוויתורים שתעשה המדינה בעתיד".

סיפור פשוט מאוד

"האם ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, היה פחדן וכנוע, או שמא פוליטיקאי קר רוח שאיפשר את נצחון בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה", שואל עורך מוסף "ספרים" של "הארץ" בכותרת המשנה למאמר הביקורת של פרופ' אלי שאלתיאל על הספר החדש "Munich: The 1938 Appeasement Crisis".

שאלתיאל עונה. ראשית הוא מתאר את התשובה שנותנים היסטוריונים עכשוויים: "בשנים האחרונות, לאחר שנחשפו יותר ויותר מסמכים, זכה צ'מברליין לפרשנויות ולתיאורים סבוכים ומגוונים יותר. צ'מברליין, טוענים אלה, מעולם לא האמין להיטלר, וגם הוא, כמו מגניו, ידע כי העולם צועד אל מלחמה קשה ונוראה. כל מה שרצה לעשות בוועידת מינכן ובנסיונות שקדמו לה בפיוס היטלר, תכליתו היתה אחת ויחידה: להרוויח זמן, לעכב את פרוץ המלחמה".

אחר-כך הוא מביא את תשובתו של דייוויד פייבר, מחבר הספר דנן: "פייבר אינו מקבל את הפרשנויות בנות זמננו להתנהגותו של צ'מברליין. הטענה שלו מחוללת מעין 'קאמבק' לתיאוריית הפייסנות כרעה החולה של הפוליטיקה האירופית בשלהי שנות השלושים. נוויל צ'מברליין שלו, וגם הפקידים, הפוליטיקאים והעוזרים שהקיפו אותו, היו חבורה של מנהיגים מוכי אשליה, פחדנים שהתעלמו מן הסכנה כשזו נחשפה לעיניהם במלוא כיעורה ואימתה. ובקצרה, ניתנה לו, לצמ'ברליין, ההזדמנות להציל את העולם מתוכניות ההתפשטות הרצחנית של היטלר, אך הוא לא ניצל אותה ונאחז בתקוות שווא שלא היה בהן ממש. קוצר ראות פוליטית, יוהרה אישית ופחדנות מן הסוג הפשוט והיסודי ביותר חברו בו יחדיו".

אמנם, מוסיף שאלתיאל, "פייבר כתב ספר שהיסטוריונים רבים לא יאהבו. הם ייחסו לו מימד של דעתנות פשטנית ואפילו נסיונות של קריצת עין מתחנפת לקוראיו", ומסכם: "המחבר נמנע מכל ניסיון להפוך את סיפורה של 1938 למקרה מבחן, שלקחיו עומדים ויפים לעולם ועד. אך נדמה שבגלל מסריו הברורים והפשוטים – ואולי אף הפשטניים – של ספר קריא זה, נעצרים הקוראים מדי פעם בפעם לתהות על הדרך הראויה והנאותה להתמודד עם בריונים המנסים לשתק את יריביהם ולהשליט את מרותם.

"בסיפור הזה, אומר פייבר, יש שני מחנות של גיבורים. בעלי האגרוף, התובעניים, הדורשים להשליט את חוקי הג'ונגל שלהם על העולם, אך אלה נדרשים תמיד לכנועים, לפייסנים, למבקשי השלום בכל מחיר; לאלה שכדי להקל על מצפונם יודעים תמיד למצוא נקודות של צדק, לפחות חלקי, בתביעות של קמוצי האגרוף הניצבים מולם. הסיפור של דייוויד פייבר פשוט מאוד".

אלימות במגרש

ירמי אולמרט, תא"ל במיל', ראש מועצת גבעת-שמואל לשעבר, יו"ר איגוד הכדורסל לשעבר, אחיו של ראש הממשלה לשעבר, תקף במכת אגרוף את עומר בנוביץ', כתב מערוץ הספורט. בנוביץ' איבד את ההכרה ופונה לבית-החולים. התקיפה באה בעקבות חילופי דברים קשים בין השניים. לפי העיתונים, אולמרט טען נגד הכתב כי הוא אינו מסקר מספיק את תרומתו לענף הכדורסל. משם הידרדרו העניינים. התקיפה אירעה באולם כדורסל, בתום משחק שהכתב נשלח לסקר. המשטרה חוקרת. לאחר מעשה טען אולמרט כי מדובר בהגנה עצמית, משום שהרגיש מאוים.

בספורט "מעריב" מודפסת ידיעה בעניין על המחצית העליונה של עמ' 4. המחצית התחתונה מוקדשת לידיעה שכותרתה: "תלונה: אוהדי חיפה עקרו כסאות". בצילום המצורף לידיעה נראית שורת כסאות עקורים באצטדיון בלומפילד. לפי הידיעה, ההשחתה באה בעקבות זעמם של אוהדים על הפסד קבוצתם.

הכותרת הקטנונית על שער "הארץ" היא: "עוד אולמרט מסתבך".

אל תתנו למספרים לדבר

המוסף "עסקים" של "מעריב" הוא עיתון סולידי בדרך כלל, קשה-יום במקצת, שלמרות תקציביו ומערכתו המקוצצים, מנפיק מדי יום ידיעות בעלות עניין. תדמיתו, כמו גם תכניו, שונים מהעיתונים הכלכליים החדשים והנוצצים, שגדלו על ברכי האקזיט והתחנכו על האמונה בעליונות הכסף. מצער, לכן, לראות שגם ב"עסקים" בחרו לכותרת ראשית את המשפט "300 מיליון דולר ביממה אחת", החוגג העברה של כספים מכיס לכיס בחליפות שנתפרו אצל אותו חייט עילית (אמנם באחת משתי העסקאות יזכו גם העובדים, בחברת דיון-נטוורקס, לחלוק ברווחים).
ואגב העיתונות הכלכלית החדשה

כאמור, עיתון "כלכליסט" ערך כנס, וראש הממשלה הופיע בו. הכנס, והופעתו של ראש הממשלה, תופסים את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של העיתון (יתר הדוברים והדברים שאמרו תופסים עוד כמה כפולות בהמשך, כשטור מיוחד ניתן לדברים שאמר יו"ר חברת מגדל, השותפה בארגון הכנס, ולפיהם "ועדת בכר היא כישלון אדיר". ועדת בכר היא כמובן האתוס החקוק על לוחות הברית של העיתון המתחרה, "דה-מרקר").

אחד הציטוטים שמביא "כלכליסט" מנתניהו הוא "אני רואה בהתפשטות של כלי התקשורת הכלכליים דבר מבורך, שינוי חשוב מאוד בחברה הישראלית. חשוב שהדיון בנושא הכלכלי יהיה מרכזי בהוויה הכלכלית ובמערכת החינוך". היה שווה לעשות כנס.

תחדיש

גיא אורן כותב ב"ספרים" על "סופרים כמו אניד בלייטון, עם 'החמישייה הסודית' שלה", ש"יצרו תמהיל שאי-אפשר לעמוד בפניו של מרחבים ירוקים, מזג אוויר סגרירי, מדי בית-ספר וכובעי מצחייה, ארוחות שחיתות בסלי קש (שכללו תמיד, משום מה, אפרסקים משומרים) והרפתקאות בלשיות מסמרות שיער", ואגב כך מחדש מונח חדש ויפה: "ז'אנר הטוזיג".

ענייני תקשורת

"ידיעות אחרונות" ממשיך במלחמתו בצווי איסור הפרסום. "השופט שהפך לחותמת גומי" היא אחת הכותרות על שער העיתון, שכותרת המשנה שלה היא: "הוציא צו איסור פרסום תמוה". צו האיסור המדובר הוא בפרשת המאבטח החשוד באונס (זוכרים?), שגם היום מעסיקה את העיתונים וזוכה לחלק נכבד משער "ישראל היום".

בעמ' 6 של "ידיעות" כותב ניר גונטז' על שלל צווי איסור הפרסום שהוציאה המשטרה על פרטי הפרשה, ומציין כי היא עושה זאת "בנוהג שכבר הפך לשגרה, לפיו המשטרה פונה לשופט בביתו, באישון לילה, והדיון בבקשה להוציא צווי איסור פרסום מתקיים 'במעמד צד אחד', בלי לשמוע התנגדויות".

וגונטז' מסכם: "מכיוון שלא התאפשרה נוכחות נציג 'ידיעות אחרונות' בדיון, לא ברור אם המשטרה עידכנה את השופט כי רוב העדויות, שעל פרסומן אסר אמש, כבר פורסמו פעמים רבות קודם לכן באמצעי התקשורת השונים. מה שברור זה שהשופט אישר את הבקשה האבסורדית לאסור את העדויות". השופט הוא אילן דפדי, שופט שלום בתל-אביב.

"ידיעות אחרונות" ממשיך גם בקידום מסיבי של מבצע ההגרלות שלו, בשיתוף מפעל הפיס, שזוכה להופיע על חלק גדול מהשער, מעוצב כהפניה לידיעה.

ב"גרדיאן" התפרסמה בחודש שעבר כתבת וידיאו על סדרה חדשה בערוץ 4 הבריטי, שכוכביה כולם בעלי מוגבלויות. רותה קופפר מתייחסת לסדרה בכתבת השער של "גלריה", העוסקת בליהוק בעלי מוגבלויות לתוכניות טלוויזיה.