כל מי שמכיר את ארנון (נוני) מוזס לא הופתע מהטקסטים שנשמעו (והוקלטו) מפיו בפגישה עם נתניהו. המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" לא אוהב להפסיד. למעלה מ-30 שנים הוא שולט ביד רמה ב"ידיעות אחרונות" ומסלק כל מי שעומד בדרכו.

כל מי שמכיר את נוני מוזס כן הופתע מהתרגיל שהכין לו ראש הממשלה נתניהו, כאשר הורה להקליט אותו ללא ידיעתו. לא מתאים למוזס, שהוא לא פחות חשדן ופרנואיד מנתניהו, ליפול לבור הזה או לפחות לא להקליט את נתניהו בעצמו. שניהם, חסרי מעצורים, תאבי שליטה וכוח, שמרו במשך שנים בסודיות על מאזן אימה ביניהם.

עכשיו, אחרי חשיפת ההקלטות בין מוזס לנתניהו, הופר מאזן האימה, נסדק משהו בחומת המגן הקשוחה של מוזס ונחשפה התנהלותו המפוקפקת של מי שאמור להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. או לפחות לתת גיבוי לעיתונאים שלו ולא לסחור בהם. גם אם הוא מו"ל ואיש עסקים.

אי-אפשר להכריח את מוזס לוותר על חלקו בעיתון, אבל אפשר לדרוש ממנו לפנות את המקום למו"ל שסופר לא רק כסף, אלא גם את העיתונאים שלו

לנוני מוזס יש מבט קר בעיניים. טון הדיבור שלו שקט, אך תקיף. במהלך 20 שנות עבודתי ב"דיעות אחרונות" לא ראיתי אותו צוחק. תווי פניו חדים, וכך גם הליכתו. חום אנושי ממנו והלאה. אני לפחות לא נתקלתי בכך. לכן יש משהו מאיים ומפחיד בנוכחותו. במסדרונות "ידיעות אחרונות" היו מספרים שבעורקיו זורם קרח ולא דם.

מוזס מתעניין בפוליטיקה אם היא משרתת את האינטרסים העסקיים שלו. כך הוא נוהג גם ביחס לתכנים של העיתון. מוזס מתערב בעיקר בכתבות שקשורות לכסף, לאנשי עסקים ולפוליטיקאים. "אני רוצה להרוויח כסף", הוא אמר, כזכור, לנתניהו באחת ההקלטות.

לזכותו ייאמר שבתקופת הפריחה של העיתון, בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, ידע לצ'פר את עובדיו במשכורות שמנות, כולל משכורת 14, והפך את "ידיעות אחרונות" לעסק רווחי ביותר ולאחד ממקומות העבודה הנחשקים ביותר.

למרות ההצלחה, ואולי בגללה, מוזס נעשה יותר זהיר ומפוחד. הפרסומאי אריה רוטנברג, ממקימי אחת מחברות הפרסום הגדולות בארץ, "קשר-בראל-מקאן-אריקסון", ולשעבר קמפיינר של המערך והליכוד, סיפר לי פעם על פגישה שהתנהלה ביניהם בלשכתו המוגנת של מוזס. רוטנברג, נכה מלחמה, ששמיעתו נפגעה, דיבר בקול רם (כנהוג אצל אנשים עם בעיות שמיעה) וביקש גם ממוזס להגביר את קולו. "למה אתה מדבר כל-כך בשקט?", שאל אותו רוטנברג. "כי אולי מאזינים לי", השיב מוזס לדברי רוטנברג.

את נוני מוזס פגשתי פעמיים פנים אל פנים. בפעם הראשונה, בדרך לשירותים, הוא בירך אותי על קבלת הקביעות בעיתון. בפעם השנייה דרשתי להיכנס ללשכתו והתלוננתי בפניו שרגע לפני סגירת המוסף שערכתי קיצצו לנו עמודי מערכת (משיקולים כלכליים, כדי לחסוך בנייר). "אני לא מוכן לעבוד ככה", אמרתי לו בהתרגשות (ובתמימות של עיתונאי צעיר ושאפתן). והוא, בשקט האופייני לו, השיב: "אם אתה לא תעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה". ואז הבנתי שמוזס לא סופר עיתונאים כמוני, גם אם הם אכפתיים ובתפקיד בכיר, אלא סופר בעיקר כסף.

כשריאיינתי את דן שילון, בתקופה שהיה בשיא הצלחתו, למוסף "7 ימים", הוא סיפר לי, אוף דה-רקורד, כי נוני מוזס הציע לו להיות העורך של "ידיעות אחרונות". שילון המופתע שאל את מוזס לפשר הצעתו. "איתך אני יכול לגנוב סוסים", השיב מוזס לדברי שילון. דן שילון סירב להצעה המפתה.

עכשיו, אחרי פרשת ההקלטות, חשיפת פרצופו האמיתי של מוזס ומשבר האמון של הציבור בתקשורת, נשמעים בפעם הראשונה קולות של אנשי ציבור ותקשורת הקוראים לחייב את מוזס לפרוש. אי-אפשר להכריח אותו לוותר על חלקו בעיתון, אבל אפשר לדרוש ממנו לפנות את המקום למו"ל שסופר לא רק כסף, אלא גם את העיתונאים שלו.

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר ומבקר תרבות