כשעופר נמרודי רכש את "מעריב" בתחילת שנות התשעים הוא ערך פגישת היכרות עם קבוצה של עורכים. נמרודי הציג את עצמו, ואחר-כך התבקשו המשתתפים להציג את עצמם. כשהגיע תורי אמרתי: "אם יש דבר אחד שאתה צריך לדעת, זה שאף אחד מהיושבים פה לא מוכן להיות בורג קטן במערכת". איזו תמימות.
השיחות המוקלטות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס מלמדות שכעבור 30 שנה, השאלה אינה מה עורך לא מוכן להיות אלא מה בעל הבית קובע שהוא יהיה. כשמוזס מבטיח להטות את ספינת הסיקור לטובתו של ראש הממשלה ונגד יריביו ומבקש שראש הממשלה ישלח איש קשר שידבר עם "רון" [ירון, עורך "ידיעות אחרונות"] ועם "ערן" [טיפנברון, עורך ynet], "כבר ביום ראשון", פירושו של דבר שבעל הבית קבע שעיתונאים הם סחורה עוברת לסוחר.
"ב-ynet זה יותר קל, כי ערן [טיפנברון] הוא ימני, אוריינטציה, הוא אחד מהיחידים בתקשורת שהוא ימני", אומר מוזס לנתניהו בהזדמנות אחרת. במלים אחרות: טיפנברון אינו בעל מקצוע, אלא פיון. והוא יושב בכיסא העורך באתר החדשות הפופולרי במדינה, אולי כיוון שבעיני מוזס "השמאלנים האלה הכי גרועים. יפי הנפש הכי גרועים שיש [...] תדע, אני פי אלף מעדיף ימנים אידיאולוגיים, 'פייגלין', נקרא לזה, כן? מאשר עיגולדים".
"פייגלין נקרא לזה" ו"עיגולדים" הן הכללות מנמיכות, מזלזלות. והטון הזה נמשך גם כשנתניהו ומוזס מדברים על גורל ערוץ 10. מוזס מסביר את עמדת הערוץ נגד נתניהו בניהול גרוע של עיתונאי הערוץ: "צריכים לנהל את העיתונאים", הוא אומר, "וזה קל אתה חושב לנהל את העיתונאים? כל אחד טאלנט עם החזה הנפוח שלו?...".
בית "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון (צילום: "העין השביעית")
מו"ל של כלי תקשורת אמור לברך על עיתונאים בעלי עמדה ושם שנעשו ל"טאלנטים". אבל לפי תפיסתו של מוזס, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיחות עם ראש הממשלה, ניהול טאלנטים נפוחי חזה פירושו שליטה במה שהם כותבים או לא כותבים. יחד עם זה, אפילו הוא, מנהל העיתונאים הכל-יכול, מכיר במגבלותיו. כשנתניהו אומר: "מה עם אמנון [אברמוביץ'], זה יותר מעניין", מוזס משיב, שוב בהכללה מזלזלת: "אלה אפשר להגיד להם מה לעשות? לאמנון אפשר להגיד מה לעשות? בחייך...".
ב"אלה" המזלזל נכללים גם נחום ברנע וסימה קדמון, בכירי הכותבים בעיתון שלו. "ושוב אמרתי לך", הוא אומר לנתניהו, "נחום וסימה עושים הגהות". את המלים "עושים הגהות" צריך להסביר. למיטב הבנתי, "עושים הגהות" פירושו עוברים על הטקסט אחרי עריכה ולפני פרסומו. לא כל עיתונאי זוכה לזה, וככותבים מיומנים ודעתנים ברנע וקדמון יזהו כל שינוי שייעשה, אם ייעשה, בטקסט שלהם.
אם כל אחד יכול לכתוב ב"ידיעות אחרונות", זה לא עיתון, זה We Work – שטח להשכרה זמנית (שפושט בסוף את הרגל). בהצעה הזו מוזס מפגין זלזול לא רק בעובדיו הבכירים, אלא גם במקצוע, באבן הבניין של הנכס שמופקד בידיו כבר 40 שנה
עיתון הוא לא סוכנות ידיעות שמייצרת תוכן חדשותי ומשגרת אותו לעולם. עיתון הוא סך כל עיתונאיו, מהריפורטרים ועד בעלי הדעה, שאמורים להיבחר לעבודתם בשיקול דעת מנומק. זה לא המצב ב"ידיעות אחרונות", לא אם המו"ל מוזס מציע לנתניהו, "תביא מישהו שיכתוב מחר בבוקר מאמרים".
מה זה "מישהו"? אם כל אחד יכול לכתוב ב"ידיעות אחרונות", זה לא עיתון, זה We Work – שטח להשכרה זמנית (שפושט בסוף את הרגל). בהצעה הזו מוזס מפגין זלזול לא רק בעובדיו הבכירים, אלא גם במקצוע, באבן הבניין של הנכס שמופקד בידיו כבר 40 שנה.
אבל מוזס הוא לא מו"ל מהסוג שעסוק בערכים עיתונאיים ובמצבה (העגום) של התקשורת בישראל. כשנתניהו שואל אותו: "מה העמדה שלך לגבי ערוץ 10? לך אין איזו אמביציה מיוחדת שהערוץ הזה יישאר?", מוזס משיב בגילוי לב כאחרון הסוחרים: "לי? אני רוצה להרוויח כסף".
אם כך, הכל על השולחן: "ידיעות אחרונות" הוא מפעל שבעליו רוצה להרוויח כסף, ועובדיו הם כלים בשירות הקופה הרושמת. פועלי ייצור לא זוכים, כידוע, לכבוד גדול. זה לא ממש חדש, ובכל זאת מטלטל.