תעשיית התרבות ובתוכה התקשורת, סומנו בתאוריה הביקורתית (אדורנו והורקהיימר) כמי שמשמרת מבנה חברתי דכאני. יוצרת רושם מלאכותי של שליטה וחופש בחיי הפרט, כשלמעשה היא מרדימה את חשיבתו הביקורתית של הפרט, ויוצרת ומחזקת את חוסר היכולת וחוסר המוכנות של היחידים למרוד בדיכויים ולשחרר עצמם. מאידך, גישה אופטימית יותר רואה גם אפשרות לאקטיביזם חברתי, חינוכי, תרבותי ותקשורתי, שנאבק במבנה הכוח הדכאני ובמנגנוני שימור ההגמוניה, וחותר להעצים דווקא את תהליכי השחרור וההעצמה של קבוצות מוחלשות.
את שתי המגמות הללו ניתן לזהות בהתנהלותה של התקשורת הישראלית בכל הקשור למאבק הפמיניסטי בפגיעה בנשים ובאלימות נגדן. מצד אחד, התקשורת היוותה כוח חשוב בהדהודה של תנועת Me Too, כשעודדה נשים לצאת לאור ולדווח על תקיפות והטרדות מיניות שחוו. במה רחבה ניתנה לעוד ועוד נשות תרבות, עיתונאיות ונשים מן השורה, לספר את סיפורן ולחשוף את הגברים, לעיתים ידוענים ומובילי דעת קהל, שעטו על עצמם חזות ציבורית של נאורות והומניזם שנעלמה, כך הסתבר, בכל הנוגע ליחסם לנשים ולגופן.
התקשורת גם שיתפה פעולה עם הפגנת ארגוני הנשים ההמונית בשנה שעברה, לאחר קובץ מעשי רציחות של נשים על ידי בני זוגן. ניתן לראות גם יותר ויותר עיתונאיות ומגישות חדשות ש"לוקחות את רשות הדיבור", כשהן מביעות עמדה אישית ומעורבת בכל הנוגע לדיכוי נשים ואלימות נגדן. יונית לוי במהדורת החדשות הזכירה לצופות, לאחר רצח מיכל סלה, שאנחנו לא בטוחות אפילו בסלון ביתנו, ומירי מיכאלי שיתפה את הציבור בווידוי מבעית על בן זוגה האלים וקראה קריאה מצמררת: "אל תחכי לסכין".
אולם אל מול קולות אלה, ובמקביל אליהם, ניתן לזהות גם מהלכי נגד המטשטשים את תודעת המאבק הציבורית בתחום זה. מפגש הקבינט של רוני דניאל, יואב לימור, אלון בן דוד ודורון הרמן אשר סקר את תלונת האונס שהגישה הצעירה הבריטית באיי נאפה, ערער למעשה על ההכרה בכך שגופה של אישה הינו בריבונותה הבלעדית, ללא קשר עם מי הסכימה לשכב, מה לבשה או לא לבשה ועם כמה קיימה יחסים מיניים בעברה.
ההגמוניה הגברית בדמותם של אותם עיתונאים, התעקשה לרמוז על התנהגות מופקרת כביכול, של הנערה, ובאותה נשימה לשוות לאירוע מראית של מסיבת חשק. כך גם לקח זמן רב יחסית לעיתונאים שונים להבין שהנערים שהואשמו באונס בקפריסין אינם גיבורים נערצים השבים מהשבי. גם הידיעה על חזרתה בה של המתלוננת הבריטית מתלונתה על אונס, התקבלה בחלק מהמקרים ללא בחינה נוקבת של פרטי הדברים, ללא סיקור וחקירה יסודית, ולציבור הועבר המסר בחלק מכלי התקשורת, שמדובר באופן חותך ומוחלט בתלונת שווא.
מסר זה למעשה מתקף את התפיסה הישנה והטובה על פיה המתלוננת הטיפוסית היא בדרך כלל שקרנית, מניפולטיבית, פתיינית, רודפת בצע, זונה, ובעיקר - אשמה. תפיסה זו מותירה את האנסים, את התוקפים ואת המטרידים, במקום בטוח, מרופד ומוגן. ושוב, אל מול מגמה זו העזו כלי תקשורת אחרים, ביניהם "הארץ", בסיקורה החריף והאמיץ של נועה שפיגל, ו-mako, במאמר הדעה הנוקב של לירון כהן, להטיל ספק בתקפות ביטול אישום האונס על ידי משטרת קפריסין.
מקרי הרצח אומנם סוקרו ותמונותיהן של הנרצחות הופיעו שוב ושוב בכלי התקשורת השונים, זועקות את הזוועה. אך נדמה כי לרוח ההתקוממות הנשית הפעילה שהתעוררה בעקבות מעשי הרצח, לא היו הדים רבים בתקשורת
שת מגמות אלה, האחת שמשמרת את הסדר ההגמוני הקיים והאחרת שמנסה לתקן אותו, משתקפות גם בסיקור מקרי רצח הנשים שהתרחשו בשבועות האחרונים. שתי נשים צעירות נשחטו בתקופת החגים על ידי בני זוגן, אבות ילדיהן, בביתן, במה שאמור להיות מבצרן הבטוח. נשים רבות ברחבי הארץ הציפו את הרשתות החברתיות בתיאור יחסי האלימות שחוו במסגרת יחסים זוגיים עם גברים. עוד ועוד תיאורים חשפו עד כמה שכיחה התופעה, ועד כמה למרות המודעות לשוויון ולזכויות נשים, נשים עדיין נפגעות ומותקפות בהמוניהן בישראל המתקדמת, החופשיה והנאורה. המדינה ורשויות החוק אינן מגינות דיין על נשים הזקוקות להגנתן, ואינן עושות מספיק כדי להבטיח את שלומן.
מקרי הרצח אומנם סוקרו ותמונותיהן של הנרצחות הופיעו שוב ושוב בכלי התקשורת השונים, זועקות את הזוועה. אך נדמה כי לרוח ההתקוממות הנשית הפעילה שהתעוררה בעקבות מעשי הרצח, לא היו הדים רבים בתקשורת. לעומת הפגנת ארגוני הנשים לפני שנה, אותה סיקרה התקשורת בהרחבה גם במהדורות החדשות המרכזיות, ההפגנה שאורגנה לאחר רצח מיכל סלה ומריה טל, לא זכתה לנפח תקשורתי דומה. בהפגנה אומנם נכחו פחות נשים מבשנה הקודמת, אך הנושא הרי קריטי לפחות באותה מידה, אם לא יותר, שהרי דבר כמעט לא נעשה במשך שנה כדי לשנות את המצב.
עורכי מהדורות החדשות המרכזיות אמנם נתנו מקום נכבד לאירועי הרצח, אך לא חשבו בהכרח שמאבק הנשים והתגייסותן להפגין ולהתקומם, גם אם היו רק מאות, ראויים לעמוד בראש סדר היום הציבורי. המסר האשלייתי המועבר כך הוא ש"מישהו" עושה "משהו". כלומר, מעשי הרצח עולים לכותרות וכולנו מזדעזעים, ולכן הנושא בהכרח מטופל, גם ללא מעשה אקטיבי נוסף. אולם ללא התגייסות אקטיבית של נשים למאבק, למחאה, להתקוממות ולהפגנות, תוך הדהוד מסיבי שלהם במרחב הציבורי-תקשורתי, דבר כנראה לא ייעשה, וחייהן של נשים ימשיכו להיות הפקר.
התקשורת יכולה לתפקד כשופר ממסדי המשעתק סדרי כוח הגמוניים, גם אם במעטה של דיווח עיתונאי ביקורתי, או שהיא יכולה לבחור עמדה ביקורתית אמיתית ומהותית - כזו שמעורבת בהחלשתם של מנגנוני כוח דכאניים, משנה תפיסות פוגעניות, ומחזקת ומהדהדת את תודעת המאבק האקטיביסטי.