באתר "זמן ישראל" התפרסמה סקירה של מאמר מדעי העוסק באסדות הגז הסמוכות לחופי ישראל, תמר ולווייתן, שבשליטת החברות נובל-אנרג'י, דלק ורציו. מסקנות המחקר לא היו נוחות לחברות השולטות במאגרים. הן הציגו את הפער בין ההצהרות שלהן לגבי הזיהום שיוצרות האסדות בשלב ההקמה שלהן לבין הזיהום בפועל, ובין הפליטות המוערכות מאסדת לווייתן לפליטות בפועל מאסדות אחרות בעולם, והמליצו להרחיק את האסדות מהחוף ומבני האדם המתגוררים סמוך לו.
בנובל-אנרג'י לא אהבו את המחקר (הפתעה!), וסיפקו ל"זמן ישראל" תגובה שבה הם מערערים על אמינות המחקר והחוקרים (שוב הפתעה!). טוב, תגידו, ברור שהחברה המזהמת תתנגד למחקר שדורש ממנה לוותר על חלק מהרווחים כדי לזהם פחות, מה חדש? אבל כדאי בכל זאת להתעכב על התגובה של נובל, משום שהיא יכולה ללמד אותנו הרבה על האופן שבו חברות מזהמות מתמודדות עם ביקורת, על שיתוף הפעולה שהן זוכות לו מצד הרשויות ועל הספק שיש להטיל כל אימת שנתקלים בהצהרות שמנפקות אותן חברות.
תחילה, כמה מלים לגבי מאמרים המתפרסמים בכתבי עת אקדמיים. מאמרים כאלו מתפרסמים על-פי אמות מידה מחמירות: כל פרסום עובר "הערכת עמיתים", כלומר, מומחים מהתחום קוראים את המאמר, מעירים הערות ודורשים הבהרות, השלמות ותוספות, ולפעמים גם דוחים את המאמר לגמרי מפני שהמתודולוגיה, התוצאות או המסקנות לא שלמות או לא נכונות.
המאמר המדובר התפרסם בעיתון המדעי "Environmental Impact Assessment Review" של הוצאת אלסבייר (Elsevier), בית ההוצאה לאור הגדול ביותר בעולם לכתבי עת מדעיים, והוא בעל מדדי איכות מכובדים מאוד (Impact factor ו-Cite score), המעידים על חשיבות העיתון והמידה שבה המאמרים בו מצוטטים.
מחברי המאמר הם מומחים בתחום איכות האוויר ופיזור מזהמי אוויר: פרופ' דוד ברודאי מהטכניון ופרופ' אורי דיין מהאוניברסיטה העברית, שחברו לפרופ' עינת אהרונוב (גיאופיזיקאית), לדרור לאופר (מומחה למידענות) ולד"ר מייק אדל (פיזיקאי), שלושתם תושבי אזור חוף דור, שאליו סמוכות האסדות.
אני מתעכב על זהותם של כותבי המאמר לא רק כדי להציג את הרלבנטיות שלהם לביצוע המחקר ואת הידע האקדמי שלהם, אלא גם כדי לציין (לשבח) כיצד חברו יחד אנשי אקדמיה ואנשים מהקהילה כדי לעסוק בנושאים מקומיים ואקטואליים. בהקשר זה חשוב לציין שחברי צוות המחקר, ביחד או לחוד, עוסקים בנושא כבר כמה שנים, כותבים ומתבטאים בתחום, ואף פועלים מול הרשויות והחברות כדי לטייב את התהליכים הקיימים בנושא הגז, ומול התקשורת והציבור הרחב כדי להתריע ולעדכן.
המאמר עצמו עוסק, כאמור, בפער שבין הצהרות חברות הגז לגבי הזיהום שהאסדות מייצרות לבין הזיהום שהאסדות מייצרות בפועל (פליטות לאוויר של חומרים אורגניים לא נדיפים שאינם מתאן מאסדות גז – מקרי בוחן מול מדדי ייחוס/ביצוע). מקרי הבוחן במאמר הם הפליטות בשטח מאסדת תמר, ואלה המוערכות או הצפויות מאסדת לווייתן, וההשוואה היא לפליטות מאסדות קיימות באנגליה, בנורבגיה ובמפרץ מקסיקו, וגם לממוצע הפליטות מכלל המדינות שיש בהן אסדות.
המחקר בדק ומצא כי על-פי הספרות המקצועית בעולם, כפי שעולה מסקר ספרות, ישנו פער גדול בין תחזיות תסקירי השפעה על הסביבה המתפרסמים על-ידי חברות מזהמות לפני תחילת פעילות האסדות (לפי דרישות הרגולטור) לבין הזיהום שנמדד לאחר תחילת פעילות האסדות. התסקירים לפני הקמת האסדות חוזים לרוב פליטות נמוכות ואפילו נמוכות מאוד יחסית לפליטות בפועל. החוקרים הצביעו על פער כזה שהתגלה באסדת תמר, כאשר הפליטות שדווחו בפועל בשנת 2016 היו פי 30(!) מאלו שהוצהרו על-ידי החברה בתסקיר שהוגש ב-2013.
בהמשך התייחסו החוקרים לאופן שבו מבצעים את הערכת הפליטות ומדוע מדובר, כמתברר, בהערכת חסר. לפי המחקר, ההערכות המוקדמות מתייחסות בעיקר לפליטות מוקדיות, מארובה למשל, ולא לפליטות לא מוקדיות, למשל מצנרת או מברזים. בנוסף, ההערכה מייחסת למערכת לשריפת גזים (לפיד) יעילות של 99%, בשונה מהנחות דומות בעולם שמדברות על יעילות של 95%-98%. ההערכה גם לא לוקחת בחשבון מציאות שבה הלפידים לא עובדים מסיבה זו או אחרת. על גבי זה, מוסיפים החוקרים, המודל של פיזור הפליטות שנלקח בחשבון עבור אסדת לווייתן הוא חלקי ושגוי. למשל, לא נלקחו בחשבון תנאי מזג אוויר משתנים.
כל אלה מובילים לכך שהפליטות הצפויות מאסדת לווייתן, על-פי החברות, קטנות מאוד יחסית לפליטות המדווחות מאסדות שונות בעולם, ויש חשש שיהיו ימים שבהם הזיהום שיגיע לחוף יחרוג מהרמה המותרת בחוק.
המסקנות של החוקרים מממצאים אלו הן כדלקמן:
- יש לבצע מחדש תסקיר מלא של ההשפעה של אסדת לווייתן על הסביבה ועל הבריאות.
- יש לבחון מחדש את ההחלטה להציב את האסדה לצד החוף, ולא על-פי הבאר.
עד כאן על המחקר על קצה המזלג. כמובן שגם מחקר מדעי, גם אם הוא מתפרסם בכתב עת מדעי וגם אם עבר ביקורת עמיתים, אינו חסין מביקורת. להפך, המדע בנוי על כך שחוקרים בודקים שוב ושוב ממצאים של חוקרים אחרים, מאתגרים מוסכמות ומערערים על הנחות יסוד. אבל התגובה של נובל-אנרג'י כלל לא מתייחסת לממצאי המחקר ולנקודות שעלו בו, ולכן משמשת בעצמה מקרה בוחן מאלף לאופן שבו מנסים לקעקע אמינות ולתקוף ממצאים מדעיים באמצעות טיעונים קלוקלים, הטעיות והעלמת מידע.
כך למשל משתמשים בנובל-אנרג'י באמצעים רטוריים מקטינים כמו שימוש בגרשיים סביב המלה מחקר, מאשימים את המגזין שבו פורסם המחקר ואת המוציא לאור שלא ביצעו עבודת מחקר בסיסית לאימות הנתונים, וקובעים שהדו"חות שקריים ושאין בהם שמץ אמת מדעית. למה? כובע. אבל חכו רגע, תכף נגיע לכובע.
בנובל-אנרג'י ממשיכים במתקפה וקובעים שהמחקר הוא של "שומרי הבית" – הארגון שקם כחלק מהמאבק להקטנת הנזק הסביבתי מאסדת לווייתן – ולא של החוקרים המכובדים שחתומים עליו, ומכאן, כנראה, שהוא קנוי ותוצאותיו ידועות מראש. נכון שחלק מהכותבים של המאמר הם חברי "שומרי הבית", והם אף הזדהו ככאלה במאמר (גילוי נאות וראוי), אבל אל תתבלבלו. המחקר הוא מחקר אקדמי, והעיתון הוא עיתון מדעי.
יתרה מכך, כשנובל מציגים תסקירי השפעה על הסביבה שהם עצמם ערכו או מחקרים שהם עצמם מימנו, זה בסדר גמור, והם משתוממים כשמישהו מעז לרמוז שיש כאן בעיית אמינות מסוימת. אבל חכו רגע, תכף נגיע גם לזה.
אגב, לפי נובל-אנרג'י, מי שפועלים להפחתת הזיהום מהאסדות אינם אזרחים שדואגים לבריאות הציבור ולעתיד האזור, אלא "קבוצה קטנה (אם כי הולכת ומצטמצמת) של אנשים שמתעקשים להפחיד את הציבור".
עד כאן טיעוני אווירה, שממילא אין בהם כלום מלבד אוויר. אולם מה באשר לטיעונים עובדתיים, סתירות ממשיות של הנאמר במחקר? ובכן, בנובל טוענים שרוב ההנחות למחקר לא רלבנטיות לפעילות בישראל. הבעיה: הם לא טורחים לפרט אילו הנחות, ולמה הן לא רלבנטיות. הדוגמה היחידה שהם נותנים היא ש"הדו"ח הפגום מניח שאסדת לווייתן פועלת באמצעות אותה מערכת כמו אסדת תמר, ולפיכך תגרום לפליטות דומות. זוהי הנחה שגויה בבירור, כפי שהובהר לנציגים של 'שומרי הבית' בכמה הזדמנויות בפורומים שונים". יכול להיות שההנחה שגויה, אך החוקרים כלל לא העלו אותה במאמר.
הבעיה היא שבמציאות, בכל פעם שהציבור פנה לחברות ולמשרדי הממשלה כדי לקבל מידע על המערכות המותקנות באסדה, התקבלה תשובה כללית שהכל יהיה בסדר, ושהכל נעשה על-פי מה שמקובל בעולם (בשונה ממה שהמחקר מראה). הפרטים עצמם, והמערכות באסדת לווייתן, אף פעם לא הוצגו על-ידי חברות הגז, שהסתירו אותם תמיד בתירוץ שמדובר בסודות מסחריים.
אם כן, המעגל הושלם: החברה המזהמת מסתירה את פרטי המערכת שבה היא משתמשת להפחתת הזיהום, ואז טוענת שהמחקר שמתייחס אליה לא תקף משום שהחוקרים לא מכירים את פרטי המערכת.
ומה באשר לממצא המחקרי שלפיו האסדות שנובל מפעילה במקומות אחרים בעולם פולטות הרבה יותר ממה שהכריזו שייפלט מאסדת לווייתן? בנובל מעדיפים לא להתייחס לזה. אולי גם זה סוד מסחרי.
הטענה הנוספת, והאחרונה, שמעלים בנובל, היא שאסדת תמר עברה שדרוג שהוביל להפחתה של 99% מהפליטות. במלים אחרות, נובל לא מתכחשת לפער המוצג במחקר בין הפליטות החזויות לפליטות שהיו בפועל, אבל טוענת שהנה, בסוף המצב השתנה והזיהום הופחת. אלא שאנשי נובל, כמו גם המשרד להגנת הסביבה, מעולם לא הסבירו לציבור כיצד הושגה הפחתה פנומנלית שכזו. כיצד נמדדה ההפחתה, מי מדד אותה, איך, מתי וכמה פעמים? עוד סוד. כמה נוח. ביקורת, הטלת ספק ושאילת שאלות עומדות בבסיס המחקר המדעי. סודות, הסתרות והעלמות – לא.
אסדת לווייתן כבר עומדת לקראת פעולה, אבל המחקר המוצג, ובטח ובטח נוכח תגובת נובל-אנרג'י, מאפשר לנו ללמוד כמה דברים. ראשית, תסקיר השפעה על הסביבה הוא כלי חלקי בלבד, ולכן יש מחד לדרוש שהתסקיר יהיה כמה שיותר מדויק ומהימן, ומאידך לקבל את הנתונים באופן מוגבל בלבד.
המחקר מצביע על פערים בידע וביכולות של משרדי הממשלה, ולכן הוא מחייב את המדינה ללוות תהליכים גדולים ומורכבים שכאלה בוועדה מקצועית שתכלול גם מומחים מהציבור ומחו"ל, משלב התכנון ועד לשלב הביצוע.
מסקנה נוספת היא שגם הציבור, ובעיקר מומחים מן הציבור, חייבים להירתם למשימה ולקחת חלק בבחינה ובטיוב של תהליכים שכאלה, ולראיה – פעילותם של המומחים שכתבו את המאמר ושל מומחים נוספים מטעם "שומרי הבית" הובילה לשיפורים רבים בדרישות מנובל, לרבות לדחיית הבקשה הראשונה שהגישה החברה להיתר פליטה לאסדת לווייתן.
לבסוף, כל הממצאים שעולים ממחקר זה ומאינספור ניירות עמדה ודו"חות מומחים שהוצגו לאורך הדרך מחייבים את המדינה לחשב מסלול מחדש לקראת תכנון האסדות הבאות. ולגבי נובל-אנרג'י, כדאי שישכילו שם להבין שהמשמעות של "שיתוף ציבור" אינה "הצהרות לתקשורת".
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)