סדרת הדרמה הרפואית "האוס", של רשת הטלוויזיה פוקס, שעונתה השלישית (מתוך חמש עד כה) משודרת בימים אלו בערוץ הוט3 בכבלים, מציגה את דמותו של ד"ר גרגורי האוס (שמגלם השחקן האנגלי יוּ לוֹרִי), רופא בבית-חולים בדיוני בניו-ג'רסי. יחד עם צוותו – שני רופאים ורופאה אחת, שלושתם צעירים ויפי תואר – עוסק האוס בעיקר בחולים המציגים סימפטומים וסימנים יוצאי דופן, שרופאים מן השורה אינם מסוגלים לפענח.

באמצעות ידיעותיו הרבות, יכולת האנליזה החריפה שלו ודבקותו הבלתי מתפשרת במטרה, מצליח האוס להגיע לאבחון המדויק ולקבוע את הטיפול המתאים למטופליו. הסדרה מכילה שפע עצום של ז'רגון רפואי, שמרבית הצופים אינם מסוגלים לעכל או להבין כלל; ואולם, עיקר העניין בתוכנית נובע מעצם דמותו של הגיבור הראשי – רופא הפועל בדרכים לא שגרתיות, תוך הפרה של רוב כללי האתיקה והמוסר המקובלים ברפואה (ובכלל), ומה שחשוב עוד יותר, מתוך בוז חסר גבולות לחולים ולאנשי הצוות הרפואי.

האוס (שדמותו מבוססת בחלקה על זו של שרלוק הולמס, הבלש האינדיבידואליסט בן המאה ה-19) אינו מתעניין בדבר מלבד באבחון של מקרים רפואיים "מעניינים", ורומס ברגל גסה כל דבר העומד בדרכו זו, כולל החולים עצמם. האוס נכה ונעזר במקל הליכה, ומכור לגלולות נגד כאבים (ויקודין), שאותן הוא משיג בדרכים לא כשרות. אין לו בת-זוג, והוא נוהג לשלם לזונות תמורת יחסי מין נטולי רגש.

הוא נהנה להעליב את כל מי שנקרה בדרכו, ואפילו חברו היחיד, האונקולוג ד"ר וילסון (שדמותו מבוססת על ד"ר ווטסון, עוזרו וידידו של שרלוק הולמס), סופג ממנו עלבונות וגידופים ללא הרף. ד"ר קאדי, מנהלת בית-החולים, מנהלת עם האוס יחסי אהבה-שנאה ומנסה ללא הועיל לגרום לו לתקן את דרכיו.

"האוס" עלתה לראשונה ב-2004, זכתה מאז לביקורות נלהבות, והיא נכללת בקביעות בעשירייה הראשונה של התוכניות הנצפות ביותר בארצות-הברית.

(צילום: יח"צ)

(צילום: יח"צ)

בניגוד לרופא האידיאלי של זמננו

לפחות לכאורה, הצלחתה של "האוס" מפתיעה ביותר. מדוע בעצם נהנים הצופים (ובהם, יש להודות, גם כותב שורות אלה) להזדהות עם דמותו של רופא מיזנתרופ, הבז למטופליו ולמצוקותיהם, מכור לסמים ובעל מזג כללי גרוע?

במידה רבה מדובר, כמובן, במקרה מובהק של הזדהות רומנטית עם דמות המורד, הנון-קונפורמיסט האולטימטיבי (המצדיק, לפחות במובן כלשהו, את התנהגותו על-ידי סבלו הטרגי ובדידותו הקיומית); אותה הזדהות המתקיימת גם לגבי הדמויות הראשיות בסדרות כגון "המגן" ו"הסופרנוס". האוס הוא לאמיתו של דבר שילוב בין שרלוק הולמס לעל-אדם הניטשיאני, הפועל על-פי חוק פנימי ועוצמה פנימית, ובניגוד לנורמות ולכללי המוסר הנהוגים בחברה.

ובכל זאת, כולנו הרי מטופלים (ממשיים או פוטנציאליים), ואיזה מטופל היה רוצה רופא שינהג בו כפי שנוהג האוס במטופליו? אילו היה האוס רופא בשר ודם, אין כל ספק שהיה כורע תחת נטל אינספור תביעות משפטיות שהיו מגישים נגדו מטופלים ממורמרים.

אלא שיש בהאוס דבר מה נוסף, שניתן אולי לראות בו סימפטום להלך רוח סמוי מן העין, ההולך ומתגבר בקרב הציבור הרחב. ייתכן כי החיבה שרוחש הצופה להאוס נובעת גם מכמיהה (בלתי מודעת אולי) למודל הישן של הרפואה, ושל היחסים שנהגו פעם בין חולה לרופא.

דמותו של האוס היא ביטוי מוקצן לזו של הרופא הסמכותי, היודע-כל, המנוגדת לנורמה השלטת כיום בפני השטח של התרבות הרפואית. זו המייצרת את אידיאל הרופא האמפתי, המשתף את מטופליו בלבטיו ובמגבלותיו, והרוחש להם כבוד רב (אידיאל המבוטא על-ידי הרופאים העובדים במחיצתו של האוס, ובייחוד בדמותה של ד"ר קמרון הצעירה).

האוס עוסק ברפואה במובנה הישן; הוא אינו מתחשב כלל בצרכיהם הרגשיים של החולים, ולעתים קרובות אינו טורח אפילו להסביר לחולים את טיב מחלתם. בניגוד לרופא האידיאלי של זמננו, האוס אינו רואה בחולים אלא אוסף של תסמינים שיש לפרשם, ולועג להשקפות ה"הוליסטיות" המקובלות כיום, הדורשות מהרופא להתייחס למטופל כאל "אדם שלם".

על רקע זה בולט הניגוד שבין "האוס" ובין דרמות בית-חולים אחרות, ובייחוד הסדרה "אי.אר". הרופאים ב"אי.אר", שירדה זה לא מכבר מהמרקע, לאחר 15 עונות, מלאים אמפתיה למטופליהם ומפגינים כלפיהם אכפתיות אמיתית, היוצאת מן הלב, שנועדה לא רק לשפר את התהליך הטיפולי או להימנע מתביעות משפטיות. לעתים קרובות סופגים הרופאים בסדרה זו עלבונות מהמטופלים, ולפעמים הם גם קורבנות לאלימות גופנית של ממש. אבל רופאי "אי.אר" סובלים תמיד בשקט ולעולם אינם משיבים לחולים הסוררים כגמולם. הם מרפאים (וגם מחנכים) בדרכי נועם, ומתחשבים תמיד גם במצבם הנפשי והחברתי של המטופלים וקרוביהם. לעתים קרובות הם ניצבים אובדי עצות מול מטופלים שאורח חייהם או אישיותם מונעים מהם להירפא.

כאמור, שום דבר מזה אינו ניכר אצל האוס. הוא בז למטופליו ללא מצרים, ובהתאם לאישיותו הניטשיאנית, לעולם אינו מוכן להעניק להם הזדהות או רחמים (ממש כשם שהוא מסרב לקבל את חמלתם של חבריו). הנחת היסוד שלו היא "כולם משקרים", ועל פי רוב הוא מפגין אי-אמון ביחס לדיווחיהם של החולים, ומתייחס בכבוד רק לבדיקות המעבדה ולראיות האובייקטיביות. למותר לציין כי בכל המקרים (כמעט) מתבררת בסופו של דבר צדקתו של האוס, ושקריהם של המטופלים, הנובעים ממצוקות או מאינטרסים אחרים, נחשפים. ככל שהדבר מתאפשר לו, הוא מסרב אפילו לפגוש את החולים ומסתפק בניתוח העובדות היבשות כפי שהן מובאות לו על-ידי צוות עוזריו.

(צילום: יח"צ)

(צילום: יח"צ)

סימפטום לאכזבה מהניו-אייג' והרפואות האלטרנטיביות

אחד המאפיינים הראויים לציון בהתנהגותו של האוס הוא הבוז התהומי שהוא רוחש לכמה צורות מקובלות של חשיבה בלתי רציונלית, ובייחוד לדת ולניו-אייג'. בזה כלול כמובן גם הבוז לכל צורות הטיפול של הרפואה האלטרנטיבית.

הזלזל שמביע האוס כלפי הרפואה האלטרנטיבית עומד בסתירה מובהקת לאחת המגמות החשובות ביותר בתרבות הרפואית של זמננו. מבחינה זו, האוס הוא מייצג נאמן של האתוס המדעי ה"מודרניסטי" (שהוגי דעות רבים מתארים כיום כ"דכאני", "טוטליטרי" ואפילו "אנטי-הומניסטי").

מאפיין זה של האוס עשוי גם הוא להיות סימפטום לאכזבה המתפתחת מהניו-אייג' ומהמגמות הטיפוליות הפופולריות הכרוכות בו. שהרי האופטימיות הקוסמית האינסופית של הרפואה האלטרנטיבית אינה יכולה שלא לעורר אכזבה מסוג זה, בהתחשב בחוסר האפקטיביות המובהק של הטיפולים האלטרנטיביים.

כפי שכבר נטען לא אחת (לפעמים גם על-ידי המטפלים האלטרנטיביים עצמם), עיקר כוחה של הרפואה האלטרנטיבית מצוי ביחסים הנרקמים בין המטפל למטופל ובשביעות הרצון של המטופלים מאיכותו הסובייקטיבית של הטיפול (או מה שקרוי "אפקט הפלצבו"). ואולם, ברור גם שהיחסים המתקיימים בין המטפלים האלטרנטיביים ללקוחותיהם אינם יכולים להיות תחליף מתקבל על הדעת ובר-קיימא לרפואה המדעית: בסופו של דבר, המטופל הרי מעוניין בריפוי, ולא רק בתחושה הנעימה המתלווה לתהליך הטיפול.

הרפואה האלטרנטיבית נכשלת, למעשה, כישלון חרוץ במבחן התוצאה, והמטפל השופע חביבות אינו יכול להציע ריפוי של ממש, ונמצא בעמדת נחיתות מתמדת לעומת הרופא. האוס מבטא אפוא את שאיפתם של המטופלים (אלה שכונו פעם, בעידן הרפואה הסמכותית, "חולים") לשוב לקבל טיפול ממשי, שאינו מבוסס רק על כוונותיו הטובות של המטפל ועל ה"גישה החיובית" של המטופל, כי אם על אמת מדעית פיזיולוגית, יצוקה ואובייקטיבית.

לבו של האוס אמנם אינו נכמר למטופליו, אבל הגישה המדעית "הקרה" שהוא מייצג, גם כשאין ביכולתה להעניק לחולה את הריפוי הנכסף, מעניקה לו לפחות את ההכרה של המצב לאשורו, ללא כחל ושרק וללא אשליות או חנופה.