1. התקווה למדליה

כשתקראו את השורות הללו, אולימפיאדת אתונה כבר תיאסף אל אמהותיה האולימפיאדות הקודמות, ועימה האכזבות וגם ההפתעות הנעימות שאיכלסו את מדורי הספורט המורחבים ואת המרחב התקשורתי בשבועיים האחרונים, שבהם התאחד העם היושב בציון סביב יהדות השרירים ונשא תפילתו למדליה, ואם אפשר, פליז... לו יהי, מדליה של זהב (ותודה לחב"ד).

דוגמה ציונית נאה, ומובהקת, למנגנון ייצור האהבה־גאווה־לאומית (ועוד כמה רעות חולות ביי־בונוס) סיפקו עמודי "הסגל הישראלי" במדור האולימפיאדה החגיגי של Ynet. שם, עוד בטרם הקלקתם על קישוריתו של כל ספורטאי, רחב לבכם אל מול קיבוץ הגלויות של השמות שריצדו על המסך שכם אל שכם אוחיון ואברבוך, בוסקילה וקרניצקי, אודי, גידי וגל, יורי, קטיה ולריסה - כולם כולם שלנו.

כו־לם. אפילו הגרוזינים. איך כתוב בדף של גוצ’ה ציציאשווילי: "בעקבות דובר קוסואשווילי, כל אחד רוצה איזו סבתא גרוזינית, אבל אחרי הזהב של גוצ’ה באליפות העולם בהיאבקות (...) מחפשים גם שומרי ראש מהעדה". אם משפט זה טומן בחובו קורטוב של אירוניה (אולי היא בעיני המתבוננת), זו אינה מחודדת ולכן הופכת לחרב פיפיות: ההוויה הגרוזינית שצומצמה, בעיני הציבור והמדיה, לסבתא־שווילי גזעית ולאמן־שווילי התורן, מתרחבת - איזה פלורליזם - כדי להציע לציבור השווילים אופציות נוספות של ישראליות. הישראליות, הנקנית בכוח ההצלחה, מוחקת את הגרוזיניות, או הופכת אותה לאקזוטית. ההצלחה היא תעודת ביטוח, בעירבון מוגבל - העם תולה תקוות גדולות בציציאשווילי, אך גם חושד בכשרותו. לא שוכח לו את כל המדליות שהביא לרוסיה ולגרוזיה - ומעשה שטן, או שמא יד האל, דווקא כשהוא מייצג את ישראל, פתאום, יבש המעיין... שרק לא יפדח אותנו שוב... איש חזק, גבר־גבר.

אנחנו מבינים ואוהבים רק כוח, ובגלל זה אנחנו אוהבים את מאיה ערוסי, "היפה והחיה", "לוחמת טקוואנדו כחול־לבן שיכולה להמיס לבבות באותה מהירות שהיא יכולה להעיף בעיטות. שני נצחונות יציבו אותה בעמדת זינוק מצוינת להרמת המורל הלאומי". הפליאי מכותייך בגויים, מאיה.

ואם זה לא ילך? נלך על אש חיה - אלכסנדר דנילוב, קלע. ככתוב: "אין שום סיבה שלמעצמה צבאית ורובאית כמו ישראל לא יהיה איזה קלינט איסטווד או שריף עם כוכב מזהב".

עוד רוסי...

כן, עוד רוסי! תגידו תודה שהוא רק יורה ולא מוסיף לירי קדימונים, כמו שמספרים על המתעמלת האמנותית קטיה פיסטצקי - סתם, רכילות מרושעת - ש"היא לא יהודייה ומצטלבת לפני התרגילים". מזל שלפחות "על האספקט הפיגורטיבי שלה אין שום ויכוח".

אבל בואו נהיה כנים. בלי לזלזל (אצלנו אין אומרים איכס על מדליה), מה זה זהב בקלעות או בפיזוז עם כדור וחישוק (קצת מזכיר את החוג במתנ"ס...) לעומת מדליה כלשהי, אפילו נתפשר על הארד, בענף פופולרי.

וכאן, סוף כל סוף, השבח לאל ולמאמן, יש לנו נציגה ישראלית בלי זיופים והקלות - ורד בורוכובסקי, אשדודית, "165 ס"מ של עוצמה ישראלית", תזנק לבריכה האולימפית "לצד כרישות האדם האירופיות". "הכרוז מקריא את שמה - ורד בורוכובסקי - והעיניים מסרבות להאמין. נציגה כחול־לבן בגמר אליפות העולם". כך אמיר לין (Ynet, 5.8.04), המזכיר באותה הזדמנות ש"בורוכובסקי (...) מגיעה לאולימפיאדה ל א דרך הבקו"ם, אלא כחלק מפלוגת המסייעת של המשלחת הישראלית".

עוד רגע ונשאג: כל הכבוד לצה"ל!

2. תירוצים

פעם היה מקובל לספק את התירוצים לאחר התבוסה. היום - בעידן הפרומו - נהוג לחשוב קדימה ולספק את התירוץ, בילט־אין עם התקווה. אסף בימרו הוא אצן מחונן שסבל עד לא מזמן משבר באגן. אודי וקס, ג’ודוקא, עבר תאונת דרכים קשה "שבמהלכה ספג קרע במעי הגס" (העילגות במקור). פבל גופמן סבל מילדות עשוקה, "אין לו סיכוי לגבור על מתעמלים שכבר מגיל ארבע היו תלויים על טבעות ואכלו רק חסה". אלכס אברבוך, מתחרה בענף הדורש "שילוב לא אנושי של תכונות פיזיות, ריכוז, וכמובן, מזל" (שם). באולימפיאדת הנכים לא תמצאו עושר כזה של בעיות רפואיות.

3. מרתון השתלות בסופ"ש

לא רק עיתונאי הספורט נוהים אחר שיאים. השיא, מעצם היותו שבירה של נורמה, ספורטיבית או אחרת, הוא מצרך יסוד בעיתונות, ונפוץ ככל שזו הולכת ומצהיבה. דוגמה בוטה - הדיווח על "מרתון השתלות אברים בסופ"ש" (עופר מאיר, Ynet, 8.8.04): 15 איש זכו ב־72 השעות האחרונות בחיים חדשים (...) שמונה כליות, שלושה כבדים, שתי ריאות, שני לבבות ולבלב אחד הושתלו ב־15 חולים בגילאי שנתיים עד 65"; "במשך שלוש יממות היו לנו ארבעה מקרי מוות". כל־כך הרבה מספרים נזרקים בתרועה, בהתלהבות של שדרי ספורט. ומי יזכור, ומי יזכיר, בתוך החפלה, מספר קטן חשוב אחד - מספרם הנמוך של תורמי האברים בישראל.

4. נורו מטווח קצר

באליפות הפתוחה לירי ארטילרי של סימני קריאה ניצח בענקקקק!!!! ערן הכימאי, חיפה האדומה. תגובתו האלקטרונית לכתבה "מהיום: צה"ל מחלק כדורים נגד קרינה לתושבי הדרום" (חנן גרינברג, Ynet, 8.8.04) מכילה 34 סימני קריאה(!). התגובה עצמה מכילה 33 מלים(...).

זה נראה כך:

"רק בגלל המשפט האחרון אני ממש חרד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

"כשצה"ל אומר על משהו שהמשהו הזה בסדר, כאן בדיוק מתחיל הפחד שלי!!!!! אני ממש לא סומך עליהם!!!! דווקא אני סומך על הדיווחים של העיתונאים והתחנות הזרות!!!!!".

גיליון 52, ספטמבר 2004