בשבוע שעבר דיווחו אמצעי התקשורת על ה"ניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה". זאת היתה צריכה להיות שעתם היפה של עיתונאים ואנשי מדע, המשלבים זרועות (עניין נדיר ביותר) כדי לחגוג את אחד ההישגים החשובים של הפיזיקה במאה ה-21 – הניסוי שנערך במאיץ החלקיקים ב-CERN, הגדול ביותר שנבנה אי-פעם, ניסוי המדמה תהליכים פיזיקליים שהתרחשו כמיליונית השנייה לאחר המפץ הגדול.

במסגרת הניסוי ביקשו המדענים לקבל ראיות להימצאותו של חלקיק המכונה "בוזון היגס", שקיומו נחזה על-ידי המודל הסטנדרטי בפיזיקה, ושאמור להסביר את מקור כל המאסה ביקום. אבל עם שוך הכותרות נותרנו עם טעם חמצמץ ועם הרגשה ברורה שמשהו חשוב פוספס. סיקור מאיץ החלקיקים מעורר כמה הרהורים נוגים על מצבו של המדע בימינו, ועל האופן שבו הוא נתפס על-ידי הציבור ועל-ידי העיתונות.

אירוע אנטי-תקשורתי

קשה היה שלא לרחם על העיתונאים שנאלצו (בעל כורחם, יש לשער) לדווח על הניסוי. "מה לעזאזל אני עושה עם זה?", שואל את עצמו העיתונאי הממוצע, שיודע (על-פי פירסומים זרים) שמדובר ב"ניסוי הגדול בהיסטוריה", אבל לא יודע בעצם מדוע.

הניסוי עצמו היה אירוע אנטי-תקשורתי מובהק, כפי שהיטיב לציין ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ". לא היה מה להראות, שום פיצוץ גדול או טיל מעופף, אפילו לא ענן עשן – רק מחיאות הכפיים של המדענים העובדים זה 15 שנה במאיץ החלקיקים LHC, שמהן למדנו כי הניסוי עבר בהצלחה. "לא שהבנו הרבה, אבל מחיאות הכפיים סימנו שמה שהיה צריך לעבוד עבד", סיכם אסף יחזקאלי מחדשות ערוץ 2 את האנטי-קליימקס.

מהי בעצם מטרת הניסוי? לחפש איזה חלקיק? אבל רגע, הרי חיפשו ומצאו כבר כל מיני חלקיקים – אטומים, אלקטרונים, פוזיטרונים וקוורקים, שלא לדבר על אנטי-חלקיקים; ומה זה בעצם "אנטי-חלקיקים"? אז מה כל-כך מיוחד כאן? וב-Ynet תהו, "מנקודת מבטו של האדם הקטן – האם יש תועלת פרקטית שתצא לנו מהניסוי הזה?". קשה לדעת מי נגד מי, והעיתונאי המסכן, שבעצמו אינו מבין על מה כל המהומה, אמור לדווח כעת לציבור הממתין למוצא פיו. לדווח – על מה?

מפאוסטוס ועד הענק הירוק

בלית ברירה, כשהמדע אינו מובן, והמשמעות אינה מובנת, מעדיפים לדווח על דברים שלא קורים: הניסוי במאיץ החלקיקים עלול לגרום ליצירתו של חור שחור שיבלע את כדור הארץ כולו. זה כבר פשוט ומובן וברור. לזה כולנו מוכנים וערוכים. כולנו הרי קראנו ספרים וצפינו בסרטים, וכולנו מכירים היטב את דמות "המדען המטורף": ד"ר פאוסטוס, פרנקנשטיין, ד"ר מוֹרוֹ, ד"ר סטריינג'לאב, אביו של ברוס באנר מ"הענק הירוק" – כולם מסמלים את הגאון החדור גאווה ורהב, שיכול לברוא מפלצות, להפר את כללי המוסר, ולעתים אפילו להשמיד את העולם כולו מתוך רצונו להתחרות עם אלוהים.

זהו דימוי ישן, שצמח יחד עם המדע המודרני, אבל יעילותו טרם פגה. אנשים בורים מפחדים מהמדע, ומפחדים עוד יותר מהשקפת העולם המדעית, שאותה הם רואים כניהיליסטית ונטולת משמעות. לעומת חוסר ההבנה, המדען המטורף, מפחיד ככל שיהיה, הוא לפחות דמות בסיפור שמשמעותו מובנת ושיש לו מוסר השכל ברור: במופלא ממך אל תדרוש.

הסיפור על "השמדת העולם" הופץ במהירות, כדרכם של סיפורים מעין אלו. ואולם, נראה שאף עיתונאי לא באמת התייחס אליו ברצינות. אפשר היה לצפות ש"האיום החמור" יופיע בכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (כותרות אופציונליות: "ניסוי המוות", "מאיץ הדמים") ובפתח מהדורות החדשות בטלוויזיה ("אפוקליפסה בשידור חי"), אבל הנימה השלטת באזכור עניין החור השחור היתה משועשעת ונטולת דאגות. אילן גורן, בדחן מאי-פעם, החתים ערב הניסוי את פרופ' עילם גרוס ממכון וייצמן (הנמנה עם קבוצת חוקרים ישראלים שהשתתפה בניסוי) על כתב התחייבות שלפיו העולם לא ייחרב כתוצאה מהשימוש במאיץ החלקיקים. לאחר הניסוי הודיעו בחדשות 10 כי "למרות האזהרות מהיווצרות חור שחור, בינתיים לכדור הארץ שלום". סבר הפנים הרציני נשמר לסיקור מערכת הבחירות בקדימה ולהתקוטטות בין ראש הממשלה לשר הביטחון.

לא כולם חשבו שסיפור "השמדת העולם" משעשע כל-כך: מתברר שילדים רבים ברחבי הארץ לא הבינו את האירוניה העיתונאית הדקה-מן-הדק, ולקחו את הדברים ברצינות רבה מדי. "הארץ" דיווח כי ילדים בבתי-הספר בישראל "פוחדים שתיכף חור שחור יבלע את כדור הארץ", וכן על בת 16 מהודו ש"התאבדה לאחר שנחשפה לידיעות בתקשורת שהמאיץ עשוי להביא לסוף העולם" – דוגמאות יוצאות דופן לתוצאות השליליות של חינוך מדעי לקוי ושל עיתונות בידורית חסרת אחריות.

למען הסר ספק: האיום על השמדת העולם היה מלכתחילה המצאה עיתונאית, ששום מדען רציני לא הזהיר מפניו. הסיפור התחיל כתוצאה מתביעה משפטית שהגישו שני תמהונים לבית-המשפט המחוזי בהוואי (כן, כן) נגד CERN, במטרה למנוע את קיום הניסוי. עיתונאים ברחבי העולם אימצו את השטות הזאת והפיצו אותה לכל עבר. פרופ' אהוד דוכובני, חבר בצוות הישראלי שהשתתף בפרויקט, אמר (חדשות ערוץ 10, 9.9) ש"התדמית הזאת של המדען המטורף שהולך להשמיד את העולם זה דבר כייפי לא נורמלי", ללמדך שאפילו המדענים עצמם נדבקו ברוח השטות העיתונאית.

המדען הסלבריטאי

הסיקור התקשורתי לא אימץ אל חיקו ברצינות את סיפור החור השחור ואת התדמית השלילית של המדע. הוא העדיף את התדמית ההפוכה לזו של "המדען המטורף": את ד"ר ג'קיל הטוב והמיטיב, בן-דמותו של פרומתיאוס מהמיתולוגיה היוונית, שגנב את האש מהאלים והביאהּ לבני-האדם; זהו המדען החושף את סודות הבריאה הכמוסים ביותר, שאלוהים מבקש לשמור לעצמו בלבד, ומביאם לטובתו של המין האנושי כולו. כך, למשל, עיתונאים אימצו בהתלהבות את הכינוי "החלקיק האלוהי" שניתן לבוזון היגס, החלקיק שאת קיומו מבקש הניסוי להוכיח.

מובן שגם המדענים עצמם מחבבים את הדמות הפרומתיאית של המדען יותר מאשר את מיתוס "המדען המטורף". כך, למשל, אמר פרופ' גרוס (שהיה למדען הסלבריטאי של התקשורת) בראיון שנערך ערב הניסוי בתוכנית "לונדון וקירשנבאום": "קודם אלוהים צחק. עכשיו הוא מתחיל לדאוג". מבחינה זו, נתפס מאיץ החלקיקים בתור סמל הומניסטי מובהק.

התבטאויות מבודחות או אמוציונליות מהסוג הנ"ל, מצד אנשי המדע ומצד העיתונאים, איפיינו את הסיקור. במקום לפנות את הזמן הדרוש (ולכך נדרשות הרבה יותר משלוש, ארבע או חמש דקות) כדי להסביר לציבור את משמעות הניסוי במאיץ ב-CERN, העדיפו רוב העיתונאים לנקוט גישה ילדותית ונטולת סקרנות, שוויתרה מראש על הניסיון להבין והעדיפה בדחנות אינפנטילית ואנקדוטות שוליות.

מובן שאין מקום להאשים את העיתונאים בחוסר הבנה של פיזיקת החלקיקים. הבנה כזאת היא עניין למומחים וליודעי ח"ן; גם הצד הפרנואידי לא השתלט על הסיקור וסיפור החור השחור לא נופח מעבר לכל פרופורציה. אבל העיתונות אשמה ביחסהּ המזלזל כלפי אירוע שעשוי להסתבר בסופו של דבר כאחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות המדע.

ביום שלאחר הניסוי ב-CERN נשמעה אנחת רווחה אדירה בכל רחבי הארץ, כשנמצאה המזוודה שהכילה את גופת רוז פיזם. היתה זו אנחת הרווחה של עיתונאים, שלאחר תום הסיוט האמיתי שבו לעסוק במה שהם יודעים ומבינים באמת: לא עוד חלקיקים אלמנטריים בלתי נראים, לא עוד ז'רגון מדעי נסתר, ולא עוד ניסויים עלומים שתוצאותיהם אינן ברורות; חזרנו הביתה, לסיפור מובן ומוכר, שבו יש טובים ורעים, רוצחים וקורבנות, לעלילה מאורגנת שבה אפילו לחוסר ההבנה ("איך הוא יכול לעשות דבר כזה?", "איפה היתה האמא?") יש מקום ברור וקבוע מראש. מול רוז הקטנה אין לבוזון היגס שום סיכוי.