1. סדק בטפלון
יום שלישי, 8:45 בבוקר. רפי רשף, שלו אבל לא מנומנם, מראיין את צרויה שלו שאחד מספריה עובד אל הבד. אז איך זה להצליח בעולם? ובגרמניה בפרט? מה זה עושה לה, כישראלית? כיהודית? תראה רפי... אהה... אני רואה... תבין רפי... אהה... אני מבין... על מה הספר והסרט, בואי תזכירי למאזינים?
- אהה... אהה... תראה... תבין לי זה לא קל - אולי אתה, רפי, זוכר?
וכן, רפי זוכר... את המסגרת לפחות... יש שם אשה אחת ושני גברים, ואפילו את שמה רפי זוכר - אפשר כי יד תחקירנית כתבה אותו באותיות גדולות...
אבל דבר אחר רפי שכח. ובגלל זה כעת מישהו מעבר לזכוכית מוטרד מאוד. הוא מסמן לרפי אבל רפי לא מבין... מוכרחים לעשות משהו... הרי הבטחנו לסופרת וליח"צנים -
וכך, לפתע, מאי־שם אשר מעבר לזכוכית מגיחה־מסתננת, אל האולפן ואל גלי האתר, קריאה עצבנית־לחוצה: "מתי יגיע! מתי יגיע!"
"ומתי בדיוק יגיע הסרט לארץ?", שואל אז רפי בשלווה.
("נכון להבוקר", גלי־צה"ל, 13.11.07)
2. סיכוי של אחד ל-30 מליון
קחו את הסיכוי הקלוש הזה, הדפיסו אותו באותיות ענק צהובות, מקמו אותן במרכזם של שמי לילה שחורים מוכי ברקים (מטופלים ומשוכפלים בפוטושופ), הוסיפו סטריפ אדום, טעו בו מלים כמו "קטלני", "מבעית", "סופה" ו"אסון טבע", הוסיפו תצלום קטן ומטושטש של הקורבן התמים ושל שרידי בגדיו החרוכים או, לחלופין, תצלום מחמיא שלו עם הכותרת "כולם אהבו אותו", קשטו מסביב בביטויים כמו "מכה עולמית", גיבו בנתונים מדעיים ("בסין מתו רק ביולי האחרון 141 בני־אדם מפגיעת ברק", "באורח בלתי מוסבר 84 אחוז מנפגעי הברק הם גברים - ורק 16 אחוז נשים"), תנו בונוס: מדריך הישרדות "איך תתמודדו בסופה הבאה" ("להתרחק מעצים וממים"), חפשו בנרות אסונות נוספים, רעידת אדמה למשל, ואפילו בדרגה נמוכה, 4.2 בסולם ריכטר, העניקו גם להם כותרות עסיסיות, "גם האדמה משתוללת", "המדינה רעדה", "עיר בסכנה", צטטו צעקת עובד הייטק בבניין גבוה: "הצילו הצילו! רעידת אדמה", התקשרו לעיריית צפת, הפיצו את הבשורה: "היום יציינו בצפת 170 שנה לרעידת האדמה הגדולה שהחריבה את העיר", צטטו מן הדו"ח החדש: "80 אחוז מצפת תיחרב ברעידת אדמה חזקה", הביטו במעשי ידיכם בסיפוק: יצרתם פאניקה!
(סיקור אסון הברק ורעידת האדמה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", 21.11.07)
3. חיידק טורף
הכותרת הראשונה, בראש העמוד הראשון, קושרת בין אוסלו להתחמשות פלסטינית: "לראשונה מאז הסכמי אוסלו: כלי רכב משוריינים בגדה". מתחת לה, לצד ראיה מצולמת של "שריונית ועליה שוטרים פלסטינים", מתסיסה־מלינה הכותרת השנייה: "שוב נותנים לפלסטינים משוריינים". עוד מתחת, במרכז העמוד, מצהיבה הכותרת השלישית: "ראשי המודיעין מזהירים מאנאפוליס". משל היתה הוועידה חיידק טורף.
("מעריב", 21.11.07)
4. בית השיטה
האימה הגדולה מצויה, לא אחת, דווקא באותן ידיעות "פיקנטיות", "משמחות", כמו הידיעה בדבר "התגייסותה לצה"ל של ה"'רביעייה' מבית־השיטה". הכותרות צפויות ("אחים לנשק", ו"המשפחה הלוחמת"), כך גם הטקסט ("לפני כ־19 שנה נולדו... היום הם נפרדים) והתצלומים. בתצלום הראשון נראים ארבעת הנערים ישובים על הספה, מצדיעים בחיוך אל המצלמה, כשעל ברכיהם שרועה, ומחייכת - לא, זו איננה הפקידה הפלוגתית, זוהי האם. גם בתצלום השני הם מצדיעים, וגם הפעם מחייכים - וגם הפעם זו עם המחשוף המאוד נדיב המחייכת ביניהם איננה הפקידה הפלוגתית.
הידיעה מחרידה. התצלומים מחרידים. מכל תצלום של בן מתגייס לצד אמו נשקפת אותה אפשרות מודחקת שאין מבטאים במלים. מתצלומי הרביעייה נשקפות ארבע אפשרויות מודחקות. וארבע הסכמות אילמות של אם שלא נותר לה אלא לעמוד לצד בניה ולחייך, ולסייע לכתב ולצלם לסייע למדינה להתייחס אל "הגיוס" כאל מאורע שמח ויותר מזה, כאל חוליית חיים טבעית בנארטיב החיים הישראליים; טבעית כמו לידה, בגרות מינית או זִקנה. האם, יוצרת החיים, מגבה את התפיסה הרווחת הזו, בעצם הסכמתה להוות נושא לידיעה פיקנטית־משמחת בעמודו הראשון של העיתון של המדינה.
במהותה - או לפחות בטקסט הגלוי שלה - הידיעה אינה שונה מזו שבישרה על הולדת הרביעייה ולמעשה הנציחה אותה כרביעיית תינוקות. סתיו, סער, עידן ועדי אינם רק שמות ילדים שנקטפו באותו שדה חרציות סמנטי של אמצע־הדרך הישראלית, הם בעלי מטען גנטי כמעט זהה, ובמופעם התקשורתי־פומבי, ללא שם משפחה (זה מוצמד רק לביטויים "משפחת בלכר" או "האחים בלכר"), הם בלתי נתיקים זה מזה. בכך הם גם מגלמים באופן המושלם ביותר את מה שהם עומדים להיות - חיילים.
ועוד צללים מרחפים מעל הידיעה: צלו של האב הנעדר מן התצלום (הידיעה מוסרת כי בניו לא "הלכו בעקבותיו לחיל האוויר"), צלם של נופלי הקיבוץ הרבים, וצל השם "בית־השיטה".
("ידיעות אחרונות", 21.11.07)
5. הרהור אחרון על הנייר
זהו טורי האחרון ב"העין השביעית" שעל הנייר. כקודמיו, אף הוא נכתב בדירה זו, שאם יוצאים אל מרפסתה רואים בקצה הרחוב מלבן קטן כחול של ים. בשבילי, המלבן הכחול אינו רק נוף, הוא גם כעין פתק תזכורת הקורא לי לא להסתפק במראה - לרדת אל החוף ולחוות את חוף הים האמיתי. בדירה שאליה אעבור בעוד חודשים ספורים אין רואים את הים. אצטרך להזכיר לעצמי כי הוא שם, מחכה. באופן דומה, כך אני מקווה, ימשיכו נאמני "העין השביעית" לקרוא אותו במתכונתו המקוונת, גם בלי התזכורת המתמדת בסל העיתונים.
גיליון 70, ינואר 2008