מחלת נפש

"ארד ירה. מי יספוג?", שואלת כותרת על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" המפנה לטורו של נחום ברנע. לצדה, תצלום של שער המוסף מהשבוע שעבר, עת התפרסם בו ראיון עם עוזי ארד, מקורבו לשעבר של בנימין נתניהו, שקרע בפני ברנע ושמעון שיפר צוהר לנעשה בלשכת ראש הממשלה ואימת רבות מהטענות חסרות הביסוס עד אז של עיתונאים על התנהלותה של אותה לשכה. ההפניה אינה מופיעה ככתבת השער, גם לא כהפניה מרכזית, אלא בבלון קומיקס קטן ליד הלוגו, כאילו מודעת לקטנותה ומגחכת עליה. בתמונה המרכזית על שער המוסף נראים הנשיא פרס ומייסד פייסבוק צוקרברג לוחצים ידיים. כותרת המשנה מבטיחה עוד כתבה על פרס באמריקה מהסוג שגדש לעייפה את עיתוני השבוע ונדף כבר אז ריח נפטלין.

כיצד נעלם עניין לשכת ראש הממשלה מסדר היום? ביקור ראש הממשלה בארה"ב דחק אותו, הראיון האנמי של ארד במוצאי שבת בערוץ 2 גימד אותו. ההחמצה גדולה עד כדי כך שבעיתון המתחרה, שפעם אסור היה לכתוב בו את השם "ידיעות אחרונות", מקדיש לה בן כספית את סיום טורו השבועי: "כמה חבל שבגלל מאורעות השבוע לא הספקנו לעסוק במסמך המטלטל שפורסם בשבוע שעבר ב'ידיעות'", הוא כותב ב"מעריב". אבל האירוניה היא שמי שקבר את הנושא סופית הוא "ידיעות אחרונות" עצמו, שפימפם ללא הרף כתבה של כתב הבידור שלו שמתפרסמת היום ושהדיה מגיעים עד לשערי המתחרים. את הטיזרים, הפולו-אפים, התגובות על הראיון המהדהד עם ארד והגילויים החדשים על הנעשה בלשכה החשובה במדינה החליפו הבטחות לגילויים על הנעשה בהפקת תוכנית בידור פופולרית.

"סודות 'האח הגדול'", "התחקיר המלא", מבטיחות כותרות על שער "ידיעות אחרונות". ההבטחה לתחקיר "מלא" באה אחרי שבמהלך השבוע טיפטף העיתון בין דפיו ובאתר ynet עוד ועוד פרטים ממנו. "בלעדי ל'ידיעות אחרונות': הכתבה שמסעירה את המדינה על כדורים פסיכיאטריים בתוכנית הטלוויזיה הכי מצליחה". "הסודות האפלים של 'האח הגדול'", נכתב בכותרת על שער מוסף "7 לילות" של העיתון; "הם טוענים שקיבלו כדורים פסיכיאטריים קשים, ואז, כשהם תחת ההשפעה, חלשים פיזית ומנטלית, התבקשו לבגוד, לשקר, לבכות. חלק ירקו את הכדור בסתר, או החביאו אותו, 'כמו בבית-משוגעים'", נכתב בכותרת המשנה הדרמטית. "סער שיינפיין ומתמודדים מ'האח הגדול' חושפים לראשונה את האמת על אחורי הקלעים של הריאליטי הכי מצליח במדינה".

מתחת לדברים נכתב: "הפקת התוכנית: הטענות חסרות שחר. מתוך אחריות לשלומם של המשתתפים אנו מעמידים ליווי רפואי בכל התחומים". המשפט מובא באותיות קטנטנות ביחס לאלו של הכותרת, כמו בהערת גילוי נאות במודעה פרסומית (המציג אינו רופא). ואכן, התחקיר של "ידיעות אחרונות" הוא מודעה, מודעה למחלת נפש ציבורית הולכת ומתגברת.

"משרד הבריאות יבדוק את 'האח הגדול'", נכתב בכותרת ידיעה של דן אבן ואמילי גרינצווייג על שער "הארץ", ואילו "מעריב" ו"ישראל היום" מקבלים כמובן את נפגעי הפרסום ב"ידיעות". "''האח הגדול' ידע בדיוק מה אני עושה'. אילן רבינוביץ', פסיכיאטר הריאליטי, מגיב על הטענות נגדו", נכתב בכותרת על שער "מעריב", ואילו "ישראל היום", הממצב עצמו אט-אט כצהובון המוביל של ישראל, מקדיש את שער המוסף השבועי שלו לראיון מתחנף עם מפיק התוכנית ("המפיק הכל יכול"). הראיון זוכה גם להפניה שמנה מהשער עם ציטוט אפולוגטי.

טענות קשת הם כי "ידיעות אחרונות" תוקפים את תוכניות הבידור שלהם בגלל סכסוך מסחרי, עקב שיתוף פעולה שנחתם לפני כמה שנים בין התוכנית "האח הגדול" ובין "ישראל היום". יש המוצאים את שורשי הסכסוך עוד קודם. מנגד נטען ב"ידיעות אחרונות" כי התוכן מדבר, וכי הדיון צריך להיות על מה שמתפרסם בכתבה ולא על הבמה שבה היא מתפרסמת. במקרה הזה, שני הצדדים צודקים באופן מלא. כך או כך, גם קשת וגם "ידיעות אחרונות" מרוויחים מהפרסום. שניהם נהנים מהעניין הגדול של הציבור, מהכסף שזה מכניס, ומביסוס מעמדה של תוכנית הבידור הנחות הזה כמי ששולטת בסדר היום הציבורי. כמאמר הקלישאה, המפסיד הגדול הוא הציבור. כמאמר השיר, הציבור מטומטם.

ועוד הערה לסיום: האזכור השלילי של כדורים פסיכיאטריים העומד בבסיס הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet נגוע בצביעות קשה במיוחד, אחרי ש-ynet נתן במה לחנוך דאום (העובד גם כפרשן ב"ידיעות אחרונות") ולסדרת ראיונות שעשה ועסקו במחלות נפש ועודדו במוצהר צריכה של כדורים פסיכיאטריים, וכל זה בחסות של יצרנית תרופות המשווקת תרופה פסיכיאטרית.

עוד יום, עוד שנה

החשיבות העליונה של ההתנהלות בלשכת ראש הממשלה והתירוץ העליון שמעניקים עיתונאים לחיטוט בה היא ההכרעה הצפויה על הפצצה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן, העלולה כמובן להוביל למלחמה אזורית והתקפות טילים על ערי ישראל. גם היום הסוגיה האיראנית ממשיכה לעמוד בראש סדר היום של כמה מהעיתונים, אחרי שהיתה הנושא הראשון במהלך כל השבוע. "תמיכת שיא של הציבור האמריקאי בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", ומולה מצטטת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "דגן: המודיעין נגד התקיפה באיראן, הפוליטיקאים בעד". גם ב"ישראל היום" בוחרים בציטוט לכותרת הראשית, הפעם של נתניהו: "זה לא עניין של ימים, אבל גם לא של שנים", זאת "בתשובה לשאלה על תקיפה אפשרית באיראן".

העיתוי לעניין הגבוה במיוחד בסוגיה הנידושה שוב ושוב הזו הוא כמובן ביקורו של נתניהו בארה"ב ונאומו שלו ושל אובמה. כמה מהמוספים המדיניים בוחרים להתמקד בנושא. "פצצה איראנית? פצצה אמריקאית!", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "השבוע" של "הארץ", המדגישה את תלותה של ישראל בסיוע צבאי אמריקאי. "הפור נפל", נכתב בזו של "יומן" של "מקור ראשון": "בנאומו באיפא"ק הודיע נתניהו כמעט במפורש שישראל לא תמתין לאובמה ותתקוף את איראן בזמן המתאים לה. מעולם לא נאמרו בנושא הזה דברים כל-כך ברורים. נשיא ארה"ב מאוד לא אהב את זה, אבל בשנת בחירות הוא לא יכול להרשות לעצמו לנזוף בישראל או לאיים עליה". "בסוג של ונהפוך הוא מדיני, יצא כך שפגישת נתניהו-אובמה היתה רק טקס רשמי חסר חשיבות ואילו המו"מ האמיתי והקובע התנהל בין הנאומים על בימת הוועידה של איפא"ק", נכתב בכותרת המשנה לטור של אורי אליצור הפותח את המוסף; "אובמה ביקש משהו ונתניהו אמר 'לא'", היא מסכמת. וב"ישראל השבוע" של "ישראל היום": "באיחור ניכר, סוף-סוף הפנימו גם בבית-הלבן: אסור שיהיה נשק גרעיני לאיראן", נכתב בכותרת המשנה לראשית על השער, ספק דיווח, ספק פרשנות, ספק משאלת לב, ספק דף מסרים. ובעצם, יש ספק, אין ספק, כפי שמלמדים את טייסי הקרב שאולי יטילו את הפצצה האמריקאית.

תחת הכותרת "איך ניצחנו את איראן" כותב ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות": "שתי הממשלות מנהלות משחק. הן משחקות עם איראן, הן משחקות זו עם זו, וכל אחת מהן עם דעת הקהל שלה. כללי המשחק לא ברורים ונקבעים תוך כדי תנועה. הסיכונים אדירים". ברנע סבור שנתניהו משחק בלוף שמטרתו להניע את אובמה לתקוף. ייתכן. כך או כך, ועם כל הכבוד לאח הגדול, ייתכן כי בלי ברנע ו"ידיעות אחרונות", שהציפו לראשונה במלוא העוצמה שאלת התקיפה באופן גלוי ומפורש, הדיון הזה היה מתנהל במחשכים. מצד שני, אם אכן מדובר בפוקר בינלאומי שדעת הקהל היא שחקן מרכזי בו (גם אם סביל), הרי שהצפת הנושא היא אינטרס גלוי של השחקנים המדיניים.

רחוב אשכנזי

סיכויים למלחמה אזורית והתקפות טילים על ערי ישראל, כמו גם שערורייה בתוכנית הבידור הפופולרית בישראל, אינם מצליחים לסכל לגמרי את העיסוק בפרשה שמסתמן כי היא חשובה פחות משניהם: פרשת התככים וקרבות הגמדים בין גבי אשכנזי ואהוד ברק, או אולי בעיקר בין לשכותיהם, בשבתם כרמטכ"ל וכשר הביטחון של ישראל.

"48% מאמינים לאשכנזי, רק 17% מאמינים לברק", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". על הידיעה המנתחת את הסקר חתום בן כספית, האדבוקט מס' 1 של אשכנזי. "הרמטכ"ל לשעבר מדלג בקלילות מעל הביקורת שנמתחה עליו בטיוטת דו"ח הרפז, לפחות לדעת הציבור בישראל", פותח כספית. לפני כשנה הוא כתב: "באי עטו של אהוד ברק מייחסים לי שיוך ל'חצרו' של גבי אשכנזי. רק הוא ואני יודעים שאין לי מושג איפה החצר הזאת (בביתו הייתי פעם אחת, לפני שנים, כשהיה אזרח), וגם אם היתה כזאת, שום דבר ממשי לא יכול לצאת לי ממנה. אין שום דבר להוון שם, בחצר של אשכנזי, שהרי האיש גמר, מצדיע ויפרוש". הנה, בכל זאת יש מה להוון.

גם ב"מקור ראשון" יש סניגורים לאשכנזי. "אביו של אל"מ ארז וינר: 'אחרי שברק ברח מצאלים, אין סיבה שלא ימצא דרך לברוח גם עכשיו'", מצהירה הכותרת הקשה על שער העיתון. "בסביבתו הקרובה של עוזר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי מותחים ביקורת חריפה על שר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של יוחאי עופר. ראיון בלעדי עם דמות מרכזית בפרשה העומדת בראש סדר היום יכול להצדיק מבחינה עיתונאית תוכן מערכתי המוטה בבירור (מטבע הדברים) לטובת אחד הצדדים. ספק אם ראיון עם אביו של אחד המעורבים עולה בכלל זה. מחר: מה אומרת אמא של ברק.

"טיוטת דו"ח המבקר בפרשת הרפז: ליקוי ערכי בהתנהגות של אשכנזי", נכתב מנגד בכותרת לידיעה של עמוס הראל על שער "הארץ". הטיוטה, פותח הראל את הידיעה, "כוללת ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, ועל עוזרו, אלוף-משנה ארז וינר. סדרת שיחות עם גורמים הבקיאים בטיוטה, שהוגשה למעורבים בה בתחילת השבוע, מעלה כי הדו"ח ממקד את החלק המרבי של האשמה בפרשה בלשכת הרמטכ"ל לשעבר ומעיר הערות מינוריות יחסית על תפקוד לשכת שר הביטחון אהוד ברק".

מנגד מציינים אנשי אשכנזי כי המבקר "לא אימץ חלק ניכר מההאשמות שהוטחו ברמטכ"ל בכתבות", ובעיקר בנוגע לקשרים עם הרפז. המבקר, כותב הראל, מונה ארבעה פגמים בהתנהלות אשכנזי ווינר: "יצירת הקשר עם הרפז, אי-הפסקתו במועד כשהרפז התחיל להעביר לווינר מידע מכפיש על ברק ואנשיו, אופן הטיפול במסמך המזויף והתנהלות הלשכה לאחר פרסום המסמך בערוץ 2".

ובקיצור, כפי שכבר עלה מסיקור הפרשה במשך השבוע: לא נמצאו עניינים פליליים או קרובים לפליליים, אלא רק תככים מגושמים, ולמעשה הפרשה נגמרה בלא כלום. מהם, אם כן, עמודי העיתון שמולנו העוסקים בפרשה? מי יודע, הרי אפס אינו יכול לעלות בריבוע. ובכל זאת: הוכחה לכוח האינרציה, תשלום למקורות, הזדמנות לעסוק ב"ערכי צה"ל", הסחת דעת (למשל: מה בדבר ההתנהלות הקלוקלת שנחשפה במערך המבצעי הכמוס ביותר של צה"ל? זו שיותר מפרשן אחד הציע בזמנו כי היא-היא "פרשת הרפז" האמיתית?).

תעצור ב"עסקים" וקח ימינה (לא באוטובוס)

סדר היום של עיתוני הכלכלה לקראת סוף-השבוע מגוון: מעיסוק במקרו-כלכלה ושחיתות כלכלית, דרך צרכנות בידורית ויריבויות פוליטיות, ועד לכלום ("כלכליסט" אינו יוצא בשישי) ושוביניזם לאומי. מה לשוביניזם לאומי ולעיתונות כלכלית? ובכן, זו שאלה רטורית כמובן. "מעצמה כחול-לבן", נכתב בכותרת המוסף הכלכלי של "מקור ראשון": "בתערוכת הסלולר השנתית בברצלונה נדמה היה לכתבתנו שעברית היא אחת השפות השגורות בעולם. גם במספר המציגים והפיתוחים ישראל הציגה מפגן עוצמה מרשים".

האם מדובר במוסף בלשנות או עלון של משרד ההסברה? בדקתי שוב: במעלה השער נכתב באותיות גדולות "כלכלה". כרגיל במקרים שבהם זרם ההילול העצמי עולה לראשם של עיתונאים (ובמקרה הזה, בעיקר ראשו של העורך), התוצאה היא מפגן פרובינציאליות המשרת את המטרה ההפוכה.

אגב, מדי פעם ציינתי כאן כי מוסף הכלכלה של "מעריב", "עסקים", הוא הקיצוני בנטייתו ימינה מבין עיתוני הכלכלה בישראל, הנוטים ממילא לימין. הדברים אמורים באשר לעיתונות הזרם המרכזי שאליה התייחסנו בסקירה זו במהלך השנים: "דה-מרקר", "גלובס", "כלכליסט" ומוספי הכלכלה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אבל אם מביאים בחשבון גם את מוספו של "מקור ראשון", משתנה הגרף עצמו ומקבל תוספת נאה מצד ימין. לפני שאלת איכות התוכן עצמו של המוסף, ייאמר לזכותו של "מקור ראשון" כי הנטייה לקפיטליזם קיצוני אינה מלווה בסגידה מופגנת לעושר והערצה גלויה לעשירים (גם אם אלו שולטים בסאב-טקסט של כמה מדפי העיתון), ובניגוד למשל ל"עסקים", אינה משרתת באופן מובהק את מטרותיו של המו"ל.

לאומנות ככלי עיתונאי אינה רק מגוחכת, אלא גם מעוורת. "ההאטה מחריפה; כלכלנים: המשק רחוק ממיתון", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המתבססת על נתוני הצמיחה (ל-2011) שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "בעלי עסקים מרגישים בירידה גוברת בפעילות", נכתב בכותרת המשנה, "כלכלנים: חלק מנתוני המשק מעודדים – אך הגירעון גדל, והממשלה צפויה להעלות מסים". "הנתונים נראים במבט ראשון מרשימים", כותב מוטי בסוק, אך "מטשטשים את המציאות שמרבית בעלי העסקים בישראל חשים על בשרם: ככל שנוקפים החודשים, יורד קצב הפעילות במשק.

"הירידה בפעילות ניכרת בקצב הצמיחה בכל אחד מהרבעונים האחרונים", ממשיך בסוק, ו"תחזיות הצמיחה ל-2012 אינן ורודות יותר: במשרד האוצר מעריכים שהתוצר יגדל השנה ב-3.2%, ובבנק ישראל אופטימיים אף פחות וצופים צמיחה של 2.8%. גם נתונים אחרים מהתקופה האחרונה אינם מעודדים: היצוא מישראל הואט, גביית המסים צנחה והגירעון התקציבי זינק". אחד המרואיינים, פרופ' אבי בן-בסט, מזכיר סוגיה לאומית הקשורה לכלכלת ישראל יותר מזו של "גאווה לאומית": תקיפה באיראן. "אם יהיה אירוע צבאי, לצד הנפגעים הרבים יהיה גם מחיר כלכלי כבד. בכל התרחישים ל-2012 החזאים לא הביאו בחשבון אירוע כזה". אגב, גם היום ממשיכים ב"דה-מרקר" לסקר את רכישת מגדל על-ידי שלמה אליהו בעין ביקורתית (כלומר, כעיתונאים).

עוד בעיתונים: "שיטת היהלום" היא הכותרת הראשית של "עסקים". "פרשת הבנק הפיראטי ממוטטת את הבורסה ליהלומים"; "הבנק בבניין שמשון היה גלוי ופעל כסניף לכל דבר ועניין. הטלרים קיבלו קהל משעות הבוקר, הפקידו צ'קים, המירו מט"ח וביצעו העברות מזומנים. חקירת המשטרה העלתה שהכסף הולבן במסווה של רכישות יהלומים, עשה סיבוב בהונג-קונג ובלגיה ומשם חזר נקי לישראל, היישר לידי ארגוני פשע. בעקבות חשיפתו, הפעילות בבורסה, שמגלגלת 28 מיליארד דולר בשנה, משותקת. אפילו רשות המסים הקפיאה את החקירה כדי לבלום את הסחף", נכתב בכותרות הגג והמשנה (טל אריאל-אמיר, אבי אשכנזי ודוד ליפקין).

"עימות חריף בין וינשטיין לשטייניץ על מינוי אשר למנהל רשות המסים", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". וב"ממון": "שושנה חן לקחה שלוש משפחות לסיבוב קניות מזון ולימדה אותן איך יוצאים עם עגלה זולה יותר. פרויקט משפחה בצמיחה: שלב הסופרמרקט", נכתב בכותרת המשנה לראשית. הכתבה מציגה שלוש משפחות, שהבזבזנית שבהן היא משפחה מקריית-מוצקין (ארבע נפשות), המוציאה כ-3,000 שקל בחודש על קניות בסופר. מסע הקניות המתואר בכתבה ("לא באתי ממש לקנות, כי המקרר מלא") מסתיים בהוצאה של 700 שקל. "את זורקת אוכל?", שואלת הכתבת, "כן, המון ירקות. אני לא יודעת מה קורה במגירה. לא פעם אני מוצאת שם 5-4 שקיות של פטרוזיליה [...] אנחנו מרוקאים, אני אוהבת מקרר מלא".

במוסף הכלכלה של "מקור ראשון" יש מדור דומה (אם כי, כמובן, הרבה הרבה פחות פומפוזי), המציג את ההתנהלות הכלכלית היומיומית של משפחה מן היישוב. הפעם מככבים בו זוג בני 25 מקריית-ארבע, היא מורה במשרה חלקית והוא אברך בישיבה. הנה דוגמית: "למרות הכנסה חודשית לא גבוהה, מצליחה משפחת פיקסלר לחסוך סכום מסוים בכל חודש [...] אנחנו חושבים כל הזמן לאן הכסף הולך ואם הקנייה שווה את הכסף [...] לדעתי ההפרש שנשאר לנו בין ההכנסות להוצאות הוא בעיקר בזכות המגורים שלנו רחוק מהעיר הגדולה. בעיר יש הרבה יותר פיתויים, למשל לעלות על אוטובוס במקום ללכת רבע שעה ברגל [...]".

מלה על הבורסה

הבורסה ליהלומים ברמת גן מאיימת להתרסק בשל שערורייה פלילית, הבורסה הכללית בתל-אביב סתם דועכת. אבל "האם זה נורא כל-כך שהבורסה בתל-אביב מתכווצת?", שואל אלי ציפורי ב"גלובס". "התשובה האוטומטית לכאורה היא 'ודאי שזה נורא'. הרי הבורסה [...] היא מקור לגיוסי הון, מקור להשקעות, להתרחבות תאגידית ותעסוקתית", אלא שיש חברות המבזבזות את כספיהם של המשקיעים "על מטרות חיוביות (השקעות חדשות שמייצרות גם משרות חדשות), ויש חברות שמבזבזות אותו על חבילות שכר מנופחות וקומבינות עסקיות שנחשפות רק כשמגיעות התקופות הרעות [...] הזיכרון של שוקי ההון תמיד היה קצר מאוד, תאוות הבצע תמיד מנצחת, והרגולציה, כבדה ככל שתהיה, מעולם לא מנעה מאנשי הקומבינות לחגוג על כספם של אחרים. שוב ושוב".

ומדוע, בעצם, הבורסה דועכת? "להתייבשות של הבורסה הישראלית יש שלל תירוצים", המרכזי שבהם הוא הרגולציה. "אבל את הרגולציה שעליה מקטרים בשוק ההון (דמי ניהול, אכיפה מינהלית של רשות ני"ע) הרוויחו שחקניו ביושר", כותב ציפורי, "אחרי שנים פרועות שבהן הפך שוק ההון למנגנון של עושק וקיפוח המשתמש בכספם של אחרים כדי להעשיר קבוצה מצומצמת של אנשים. וחוץ מזה, רגולציה, כפי שהזכרנו, מעולם לא הצליחה לחסום את תאוות הבצע, גם לא שיעורי המס שעלו ב-5% בעקבות ועדת טרכטנברג. היכן שיש סיכוי להרוויח, היכן שיש סיכוי לגזור קופון, תמיד יהיו משקיעים וספקולנטים המוכנים לקחת את הסיכון, למרות הרגולציה הנוקשה ולמרות שיעורי המס הגבוהים".

ובקיצור: התייעלות. "פעילים בשוק ההון מאוהבים בז'רגון הקפיטליסטי, הכולל מונחים כמו 'תחרות', 'התייעלות' ו'כוחות השוק' בכל מחיר. באופן אבסורדי, מה שקרה בבורסה בתל-אביב בחודשים האחרונים משקף בדיוק את השיטה שהם כה מעריצים: הבורסה הישראלית 'הפסידה' בתחרות בחצי השנה האחרונה לשווקים עם פוטנציאל לתשואה עודפת על פניה, אחרי עשור שבו היתה אטרקטיבית יחסית לשווקים אחרים. הכסף, לכן, עושה תנועה טבעית: מפה (ישראל) לשם (לחו"ל). ייתכן שהתנועה הזו גורמת לעיוותים בתמחור שווי החברות בתל-אביב, אבל דרכם של עיוותים בדרך כלל להצטמצם, במוקדם או מאוחר. תנועת הכסף הרי דינמית – הוא יכול לחזור, בדיוק כמו שהוא יצא. כך או אחרת, אחרי ההפסד בתחרות מגיעה, למרבה הצער, גם ההתייעלות סביב התעשייה הבורסאית. וכשמפטרים עובדים הכי קל להאשים את הממשלה, את הרגולציה, את המס ואת כל העולם".

המלצת קריאה

"לב המאפליה" היא הכותרת הראשית של מוסף "הארץ": "הקהילה החרדית לב-טהור נמצאת כבר עשרות שנים בעין הסערה", נכתב בכותרת המשנה. "הקבוצה הקיצונית, שנשותיה מכוסות בבד מכף רגל ועד ראש, נדחקה עד לעיירה קטנה בקנדה. נגד הרב העומד בראשה, שלמה הלבראנץ, הועלו טענות חמורות על היחס לאנשיו, ובעבר אף ריצה עונש מאסר בארצות-הברית. עד היום, הלבראנץ מעולם לא הסכים להתראיין ולחשוף את חסידיו השנויים במחלוקת. מוסף 'הארץ' זכה להצצה נדירה לנעשה בחצר הרב בסנט-אגט המושלגת בקוויבק. חשיפה".

הכותרת והתמונה על שער המוסף הזכירו לי כתבה שהתפרסמה לא מזמן במוסף המגזיני של "מקור ראשון", "דיוקן", וסמיכות הזמנים בין שתי הכתבות נראתה כעוד מקרה של שני תחקירנים שרצו יחד אל אותה מטרה וכעת מגיע אלינו פרי עמלו של המפסיד במירוץ. אלא שלמעשה, הכתבה ב"הארץ" היא ליגה משלה. בעוד שב"מקור ראשון" הגישו כתבת תחקיר מקיפה, חשובה ומעניינת – את מי שאוהב לקרוא על סטיות דתיות – הרי ששי פוגלמן מ"הארץ" הגיע לקנדה, חי עם אנשי הקהילה ושוחח ארוכות עם מנהיגם ואיתם. התוצאה, באורח נדיר, ראויה לסופרלטיבים שהעיתון מכתיר בה אותם. זו אכן הצצה נדירה, מפוכחת וחרוצה אל הטירוף והאומללות שהדת המאורגנת יכולה להתגלגל בהם.

עוד כותרת ראשית

"סקר הפופולריות של 'הארץ': פרס אהוד מתמיד, לבני מתרסקת", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ".

ענייני תקשורת

"צירוף מצער של נסיבות אינו מאפשר לנו להמשיך להפיק את המוצר האיכותי שהתרגלתם לקבל", כתב העורך אסף שגיב בטור סיכום בגיליון האחרון של המגזין "תכלת", בן גילו של "העין השביעית". המגזין, בהוצאת מרכז-שלם, הוא בימה מרכזית, ונדמה לי שגם יחידה מחוץ ל"מקור ראשון" ואחרי סגירת "נקודה", לשיח אינטלקטואלי שמרני. זה אינו סוף הדרך: עדי ארבל כתב בטורו ב"מקור ראשון" בשבוע שעבר כי קרן תקווה תפרוש את חסותה על "תכלת".

כתבת השער של "סופשבוע", מוסף "מעריב", מוקדשת לראיון "נוקב" עם החתן הטרי של פרס ישראל לתקשורת, עיתונאי השידור הציבורי יעקב אחימאיר. חמשת הציטוטים שנבחרו לעטר את השער משרטטים את דמותו של אחימאיר כעיתונאי שמרן, יבש ונטול חוש הומור, והם נאמנים לעולה מן הראיון עצמו. אחימאיר, כפי שעולה מן הכתבה, הוא מי שאין סיבה שלא להעניק לו את פרס ישראל.

כתבת השער של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", מבטיחה לספר על "ההתמכרות לקראק, הגברים הפרועים, השמועות על רומן לסבי והלילה שבו נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בחדר מלון בבברלי-הילס" של זמרת אמריקאית. הכתבה השנייה המקודמת על השער היא ראיון עם שלמה בניזרי, שר לשעבר בממשלת ישראל, שנתפס מקבל שוחד, הואשם, נשפט והורשע רק כדי להשתחרר טרם זמנו ולפצוח במחול ציטוטים מכפישים כלפי הציבוריות הישראלית.

מגזין הנשים של "מקור ראשון" חוגג 100 גליונות. נמשך מבצע "סופר עם", דמות מצוירת של מגן-דוד אנושי המעודדת את הילדים מבין קוראי העיתון לאסוף מדבקות המספרות על ההיסטוריה של עם ישראל (אני קיבלתי מדבקה של "האר"י והשולחן ערוך", ל"מקור ראשון" הפתרונים באשר לסיבה להגיש את שני אלו יחד). "איך משיגים מדבקות?", נשאל על השער האחורי של מוסף הילדים "אותיות". ובכן – בחנות הקרובה לביתכם או דרך הדוא"ל. המחיר: 10 שקלים לשלוש מעטפות, מינימום הזמנה: תשע חבילות. אכן, במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה של עם ישראל הצטיינו היהודים במסחר. אגב, את דרכו מכמעט היכחדות לפסגת השליטה בשוק העיתונות בישראל עשה "ידיעות אחרונות", בין השאר, במבצעי שיווק של, בין השאר, פרקי התנ"ך המצויר.

מדור הרכילות "ליאורה" ב"מעריב" מדווח כי "שלדון אדלסון הורה להעביר גם את הייצוג המשפטי של 'ישראל היום' למשרדו של עורך-דינו האישי, דורי קלגסבלד. עד כה עשו את העבודה פרקליטי המשרד פישר-בכר". קלגסבלד, כזכור, הוא עורך-הדין שהיה מעורב מצדו של אדלסון בפרשת ההתנצלות המחפירה בערוץ 10.

"מבחינתו של אליהו", כותב סבר פלוצקר ב"ממון" על איש העסקים שלמה אליהו, "הקנייה של מגדל תהפוך אותו לטייקון בין טייקונים, ועליו לקחת בחשבון שאהדת הציבור, שממנה נהנה עד כה, תתנדף במהרה". השימוש המר והנמהר במלה "ציבור" הוא מחלה עיתונאית ידועה: איזה ציבור בדיוק אוהד את שלמה אליהו? הרי זהותו של אליהו מעניינת את הרוב המוחלט של הציבור כמו חצי יריקה משומשת של קוף מת (אם לצטט מהזיכרון את דיימון ראניון). ואם הכוונה לציבור קוראי עיתוני הכלכלה, הרי שבתור מי שנמנה עימם אני יכול להעיד שדמותו של אליהו כפי שהצטיירה מזווית הסיקור המרכזית (הכמעט יחידה) שלו בשנים האחרונות – מאבק השליטה העקר על בנק לאומי – היא שלילית למדי (איש ביטוח עם תסביך עדתי). אבל אולי הכוונה לציבור אחר, אולי הציבור הנורבגי.

"בעקבות תחקיר 'מקור ראשון': עיני נחקר בחשד למרמה ושוחד", נכתב בכותרת על שער העיתון, לצד תצלום של שער מוסף "דיוקן" של העיתון, ועליו תצלום של עיני. "לפני שנה בדיוק פירסם עיתון 'מקור ראשון' תחקיר על עופר עיני", כותב דוד חרמץ. "תחת הכותרת 'הסתדר', נחשף תוואי הנהנתנות של יו"ר ההסתדרות ושל מקורביו, לצד הטלת האימה, הענישה והנקמנות מול כל מי שעמד בדרכו".

יואב קרני כותב ב"גלובס" על שטף הגידופים הגזעניים שהתפרסמו בתגובות לסטטוס בדף הפייסבוק של ראש הממשלה, ומצדד בצנזורה על תגובות באינטרנט.

גם השבוע מתפרסם במוסף "גלריה" המדור "סרטים בטלוויזיה" מאת אורי קליין. גם השבוע הוא עומד בניגוד חריף וקיצוני לנהוג במדורי המלצות מעין אלו, המלווים את לוח השידורים המודפס (מוסד שהולך ואובד עליו הכלח) בעיתונים. למעשה, אין מדובר בהמלצות כלל, אלא בטורי ביקורת זעירים ומענגים, המשלבים ידענות מפליגה בתולדות הקולנוע עם דקות אבחנה ורוחב יריעה נטולי כל זכר להתחכמויות ומשחקי מלים. אם ב"הארץ" יאגדו פעם את הטורים הללו ויוציאו אותם כספר, אני מבטיח להיות הקונה הראשון.

"לא הכל שחור, חברים", כותב דרור פויר.