באנגלית זה מצלצל יותר טוב, אבל גם בתרגום חופשי זה עובר: "חייבים לערוף את קודקודי מערכת הביטחון". כך, בדפוס שחור של פעם, כמו תזכורת לעידן אחר, טרום-אינטרנטי, התנוסס לפני ימים אחדים המסר של היומון "איבנינג סטנדרד" על אלפי הפוסטרים שמוצבים ליד דוכני העיתונים ברחבי לונדון.
15 חיילים בריטים נהרגו באפגניסטן בתוך עשרה ימים. השבוע הקטלני ביותר מבחינת הצבא הבריטי מאז ימי מלחמתו בארגנטינאים באיי פוקלנד ב-1982, הוגדרו הימים הללו בעיתונים. תחילה טפטוף יומי של ידיעות על שני הרוגים, הרוג אחד, ועוד שניים, ועוד. ואחר-כך שמונה חללים בתקרית אחת, במארב של הטליבאן.
למבקר בלונדון נראתה הכותרת של ה"איבנינג סטנדרד" במבט ראשון מפתיעה, חריגה. הרי הפטריוטיזם בימי מלחמה טבוע עמוק בדי.אן.איי של הטבלואידים הבריטיים, ממש כמו שערוריות ממשפחת המלוכה ומחיי המין של הפוליטיקאים. אבל ה"סטנדרד", שמצליח לשרוד כעיתון ערב לונדוני כבר 150 שנה אף שאין בו נערת עמ' 3, איננו מוצא סתירה בין תמיכה בחיילים ובין ביקורת נוקבת על מהלכי המלחמה, במיוחד כשאפשר להפנות חצים לעבר ממשלת הלייבור.
דוכן של ה"איבנינג סטנדרד" בלונדון, בשבוע שעבר (צילום: "העין השביעית")
מאחורי הפרומו הטבלואידי עמד מאמר שבו ניתח הלורד אוון, מי שהיה שר ההגנה ושר החוץ בשנות השישים והשבעים, את הצורך הדחוף בשינוי צמרת הפיקוד: החלפת רמטכ"ל צבא היבשה ועוד יותר מכך החלפת שר ההגנה, בוב אינסוורת, פוליטיקאי זוטר יחסית שקיבל אצל ראש הממשלה הנוכחי גורדון בראון את תיק הביטחון, ולדעת אוון ומבקרים אחרים, אינו מתאים למשימה המורכבת. "צ'רצ'יל מעולם לא היסס להחליף מפקדים כאשר אלה כשלו", כתב אוון.
אזכור שמו של ראש הממשלה מימי מלחמת העולם השנייה איננו רק טריק נפוץ של כותבים, שיודעים למצוא תמיד ציטוט צ'רצ'ילי הולם: גם אחרי מאות ספרים על אודותיו, כמה מהם ביקורתיים, נותר צ'רצ'יל המודל הנערץ של מנהיג-מלחמה שידע לקבל החלטות אמיצות וגם לשכנע את בני עמו שהימים הקשים ביותר הם שעותיה היפות ביותר של בריטניה.
במדינה שבה בכל עיירה ניצבות אנדרטות הירואיות ללוחמי "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, וללוחמי מלחמת העולם השנייה, ההשוואות הן בלתי נמנעות: איפה צ'רצ'יל ואיפה ראש הממשלה הנוכחי, שנכנס לסערת חללי אפגניסטן כשהוא חבוט מפרשת ההוצאות האישיות של חברי הפרלמנט ושערוריות אחרות?
המאמר של אוון והכותרת של ה"איבנינג סטנדרד" לא היו ביטוי יחיד לנכונותם של הבריטים, עיתונאים ופוליטיקאים כאחד, לקיים דיון ציבורי על דרך ניהולה של המלחמה גם בימים שבהם נוחתים באי ארונותיהם של לוחמים, ובהם גם בכיר ההרוגים בזירה האפגנית, מפקד גדוד החי"ר רופרט תורנלו. להפך: דווקא מספרם המצטבר של ההרוגים הוא שהביא לשינוי באווירה הציבורית, להצגת שאלות באשר למלחמה, לדרך ניהולה ולהצטרפות העקבית למלחמות שבהן החל ג'ורג' בוש.
אנדרטה לחללי מלחמות העולם בעיירה אינבררי בסקוטלנד (צילום: "העין השביעית")
לרוב זכתה המלחמה נגד הטליבאן, מאז 2001, לתמיכה מקיר לקיר בפרלמנט, אבל בשבוע שעבר, כשהחלו להגיע הדיווחים על מספרי ההרוגים, זוהתה בעיתונים התבטאותו של מנהיג הליברלים-הדמוקרטים ניק קלאג כ"סדק ראשון" בחזית המאוחדת. קלאג קרא לחשיבה מחודשת על דרך ניהול המלחמה, בעיקר לנוכח הטענות שהממשלה הבריטית משגרת את בניה להילחם, אבל אינה מעניקה להם את הציוד הנדרש.
מדובר בעיקר בטענות כלפי הממשלה על שאיננה מגדילה את תקציב הביטחון, ומשום כך חסרים ללוחמים באפגניסטן לא רק מסוקים להובלת הגייסות ממקום למקום, אלא גם כלי רכב עם מיגון מתאים לזירה. הטענה היא שהלנד-רוברים המיושנים של הצבא הבריטי, שהתאימו לרחובות אירלנד הצפונית, אינם מעניקים לחיילים הגנה מפני מטעני הצד שמפעיל הטליבאן במחוז הלמנד, שבו מתנהלים עתה הקרבות. הצבא צויד על-ידי הממשלה "באופן קטסטרופלי", צוטט בעיתונים ליאם פוקס, שר ההגנה בממשלת הצללים של השמרנים, שהגדיר את תפקודו של בראון "ההפקרה האולטימטיבית של אחריותו".
הדיון התקשורתי והפוליטי מתנהל לא רק בצד תמונות ההרוגים (ה"טיימס" פירסם בעמודו הראשון תמונות מיניאטוריות של 184 החללים הבריטים במלחמה), אלא גם בתוככי הקשר היסטורי אסוציאטיבי. "הבוץ האפגני" טעון בזכרונות מעומעמים על מלחמות במדינות רחוקות, שלא ניתן לנצח בהן. ספק אם קוראי העיתונים בבריטניה זוכרים את מלחמות האימפריה באפגניסטן במאה ה-19, אבל ההסתבכות של מוסקבה באפגניסטן, "וייטנם של ברית-המועצות", בשנות השמונים של המאה הקודמת היא התרחשות קרובה יותר. וכמובן הבוץ העיראקי, שהבריטים בוססו בו לאחר שטוני בלייר חבר ב-2003 לג'ורג' בוש במלחמה נגד סדאם חוסיין. כל מדינה והבוץ המטפורי שלה.
שער "הסאן" מה-13 ביולי
גורדון בראון מודע למציאות שבה תצלומי ההרוגים בעמודים הראשונים שוחקים לא רק את התמיכה הציבורית במלחמה, אלא גם את מעמדו הפוליטי. הספין-דוקטורס שלו, שספגו כמה וכמה חבטות לאחרונה, יצאו לקרב. בפסגת הג'י 8 באיטליה טבע בראון את המונח "שרשרת הטרור" – האח האפגני של "ציר הרשע" – והציג את הקשר החולייתי בין המלחמה בטליבאן באפגניסטן למתחולל בפקיסטן ומשם לרחובות בריטניה.
המסר לציבור הבריטי: החללים הם מחיר המאבק שנועד למנוע חזרה על פיגועי הרכבת התחתית בלונדון ביולי 2005, על 54 הקורבנות שגבו, שהחודש צוינו בטקסי זיכרון בלונדון. הבריטים בטוחים יותר היום הודות להקרבה ולאומץ שמפגינים לוחמינו באפגניסטן, אמר. גם ברק אובמה הבין שהוא עלול לאבד את בת-בריתו והעניק ראיון לרשת סקיי, שבו הביע הערכה עמוקה לכושר הלחימה ולגבורה של חיילי הוד מלכותה.
אבל למרות הדיון הציבורי על דרך ניהול המלחמה, על שרשרת הפיקוד ועל הציוד החסר, בתחום אחד אין שינוי: התמיכה הגורפת בחייל הפשוט בשדה הקרב, וכמובן בחללי המלחמה. "הילדים שלנו" היתה הכותרת הראשית של "הסאן" באחד מימי השבוע הקטלני. בעמ' 3 התנוסס אמנם, כבימי שגרה, החזה החשוף של הצעירה התורנית קיילי, אבל דפדוף לכפולה הבאה הוביל לסיפורים האישיים של ההרוגים.
"נערים בגיל שבקושי מתאים לקרב", כמו הרובאי ג'ו מרפי בן 18, "הגיבור הצעיר שידע שהוא עושה את הדבר הנכון"; ג'יימס בקהאוז, גם הוא בן 18, "שמיהר להתנדב לצבא במיוחד כשידע שיישלח להילחם באויב", וגם הקפטן (סרן) ג'ונתן הורן, בן 28, שלפני מותו הספיק לסייע בטיפול בפצועי מארב הטליבאן. החינמון של רופרט מרדוק, "לונדון פייפר", נדחף ללא הרף לידי העוברים ושבים על מדרכות העיר. הכותרת הראשית שלו העבירה מסר לטליבאן מפיו של שר החוץ דייוויד מיליבאן: "האבידות הנוראות לא יעצרו אותנו".