איור: דורון גולן
בנסיבות אחרות, ספק אם שמו של תום גאטינג היה מוכר מחוץ לתחומי העיר טקסס-סיטי: עיתונאי צעיר, בן 23, שרק לפני שנה סיים את לימודיו וקיבל ג'וב כראש דסק החדשות העירוניות בעיתון קטן, בעיר הנמל הקטנה (43 אלף תושבים) לא הרחק מיוסטון. מפעם לפעם, לצד עריכת החדשות המקומיות, כתב ופרסם גם מאמרים. לאחר הפיגועים במגדלי התאומים בניו-יורק ובפנטגון, התיישב גאטינג מול המחשב, כמו אלפי עיתונאים אחרים באמריקה, וכתב מאמר על תפקודו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש.
המאמר של גאטינג התפרסם ב"טקסס-סיטי סאן" בימים שבהם התאחדה אמריקה בהנפת דגלים, בהזדהות עם הקורבנות - ובהתייצבות מאחורי הנשיא בוש וממשלו נגד כוחות הרשע. אבל גאטינג ראה את הדברים קצת אחרת. "אנחנו תקועים עם נשיא נכה, הממשיך להיות נשלט בידי עוזריו", כתב גאטינג, "הוא איננו מנהיג. הוא בובה, והדבר מעולם לא היה כה ברור כמו עכשיו". את דילוגיו של בוש במטוס חיל האוויר מספר 1 ביום הפיגועים תיאר גאטינג כמסעו של "ילד מפוחד, המחפש מקלט במיטתה של אמו אחרי חלום רע". בוש מפגין שיקול דעת גרוע, כתב עוד, ומוביל את הציבור האמריקאי למלחמה "בעיניים עצומות".
לקורא ישראלי, כתיבת-כאסח כזו על פוליטיקאים ומדינאים היא כמעט עניין שבשגרה, לטוב או לרע. בארצות-הברית, בעיקר בימים שאחרי פיגוע, האמירה של גאטינג היתה כמעט חילול קודש. ושבעתיים בטקסס, מדינתו של הנשיא. מרכזיית העיתון כמעט כרעה תחת שיחות הטלפון של קוראים נזעמים, וכך גם קווי הפקס ואתר האינטרנט. היו קוראים שטענו כי כתיבתו הבוטה של גאטינג נגד הנשיא היא "מעשה לא אמריקאי", בצליל מאיים, זכר לימי ציד המכשפות שניהל בשנות החמישים הסנטור ג'וזף מק'קארתי. והיו אפילו רמזים על שימוש בכוח נגד העיתונאי.
המו"ל והעורך, לס דאוגטרי, מיהר לפרסם התנצלות בעמוד הראשון של העיתון, "בפני הקוראים, הנשיא בוש ויתר מנהיגינו, על ההחלטה השגויה לפרסם מאמר מרושע ובלתי הולם, שאינו משרת כל מטרה, פרט לעורר כעס וגועל". במקביל פרסם דאוגטרי מאמר מפורט השולל מכל וכל את הטענות של גאטינג "עיתונאי צעיר וחסר ניסיון", כהגדרתו. "המנהיגות של בוש היא מעולה", הכתיר העורך את מאמרו, המבטיח לקוראים כי מראשית המשבר התגלה הנשיא כמנהיג משובח עוד יותר ממה שאפילו אוהדיו הנלהבים ביותר ציפו ממנו. "אלוהים, ברך את הנשיא בוש ואת מנהיגינו", חתם העורך את מאמרו, "אלוהים, ברך את אמריקה". רק תרועת חצוצרות והנפת הדגל היו חסרות כדי להשלים את המיצג הפטריוטי. אבל הוא לא הסתפק בהתנצלות ובמאמר ופיטר את גאטינג מעבודתו בעיתון.
גאטינג הלך הביתה, אבל הוא לא היה היחיד: במדינת אורגון, בעיר גרנטס פאס, פוטר בהליך דומה בעל הטור דן גאתרי, ימים ספורים אחרי שהעז להסתייג אף הוא מבוש ומתפקודו. המאמר של גאתרי שיבח את נוסעי המטוס החטוף שהתרסק בפנסילבניה, שנאבקו בחוטפיהם, ותיאר את התנהגותם האמיצה כניגוד גמור לזו של הנשיא, שבחר באותן שעות ממש להסתתר בנברסקה בצורה מביכה. את הטענה כי בוש התרחק מוושינגטון בגלל מידע שאחד המטוסים החטופים נועד לפגוע בבית הלבן, או במטוס חיל האוויר מספר 1, הגדיר כלא יותר מ"תירוץ קלוש".
הלוגו של העיתון, "דיילי קורייר", מצטט את הפרשן הנודע וולטר ליפמן, כי התיאוריה של עיתונות חופשית היא שהאמת תצמח מדיון פתוח - לא מהצגתה בדרך אחת; אבל העורך בחר להתעלם מן הלוגו, והעדיף להתנצל בפני הקוראים על פרסום המאמר הביקורתי. "לכנות את הנשיא ואת הסובבים אותו פחדנים, ממש בשעה שארה"ב מנסה להתאחד אחרי התקפת הטרור האכזרית ביותר בתולדותיה - זו איננה עיתונות אחראית או ראויה", כתב העורך. גאתרי פוטר, ובראיון טלוויזיה הגיב: "עיתונים הם יותר מאשר מכונה לעשיית כסף, יש להם אמנה עם התיקון הראשון לחוקה (המבטיח את חופש הביטוי וחופש העיתונות), ובמקרה שלי האמנה הזו הופרה בידי העורך והבעלים".
גאטינג וגאתרי פוטרו מעבודתם, אבל זכו לחשיפה נרחבת בארה"ב, והיו לסמלים של חוסר הסובלנות של אמצעי התקשורת הממוסדים בכל הקשור להבעת דעות שאינן מצטרפות להתייצבות האמריקאית מאחורי הנשיא ומדיניותו. "הדיון הציבורי, הצגת דעות שונות, גם אם אינך מסכים להם, הם עורק החיים של הדמוקרטיה", אמר גאטינג בראיון בתוכנית הטלוויזיה של טד קופל. העיתונאית סוזאן סונטאג הצטרפה אליו באותו שידור, והזהירה מפני מצב שבו פטריוטיות תהיה מזוהה באמריקה עם קומץ קלישאות אחידות, על חשבון רעיונות אחרים ומגוונים. הוויכוח הציבורי נמשך באמריקה תמיד, אמרה סונטאג, גם בתקופות קשות, ואפילו נשיאים גדולים כלינקולן ורוזוולט נאלצו להתמודד עם ביקורת ציבורית, גם בימי מלחמה.
לא בדיוק, הזכיר הפרקליט הניו-יורקי פלויד אברמס, המתמחה בנושאי חופש הביטוי, בראיון ב"ניו-יורק טיימס": בעתות משבר רואה אמריקה לעתים אחרת את המשמעות של ערכי הפטריוטיות וחופש הביטוי. "בשעה שאנו חשים מאוימים, התיקון הראשון לחוקה והערכים שלו מוכפפים לעתים לאינטרסים אחרים", העריך אברמס. במלחמת העולם הראשונה, למשל, נחקק חוק שאסר למתוח ביקורת על הנשיא ועל המלחמה. אבל בסתיו 2001 לא מדובר בחקיקה: מה שנראה תחילה כאיפוק תרבותי, אולי גם נימוס והזדהות עם הקורבנות הרבים, הפך בתוך ימים אחדים למתקפה על עיתונאים שסירבו להצטרף לחגיגה הפטריוטית. כך למשל אירע במיזורי, שם הורתה מנהלת החדשות בתחנת הטלוויזיה UMOK לצוות העיתונאי להימנע מלשאת סמלים שיש בהם נקיטת עמדה והזדהות, וגם לא לענוד בשידור סרטים בצבעי הדגל האמריקאי, כפי שעשו רבים לאחר הפיגועים. "תפקידנו הוא להביא את החדשות, משוחררות מכל השפעה חיצונית עד כמה שאפשר", כתבה המנהלת, סטייסי וולפל. התגובה לא איחרה לבוא: חבר בית-הנבחרים של מיזורי, מאט בארטל, הביע זעזוע מן ההנחיה, ואיים לפגוע במימון המוענק לבית-הספר לעיתונאות של אוניברסיטת מיזורי, שבחסותו פועלת התחנה. וולפל הסבירה: לא מדובר בעניין פוליטי, אלא בהחלטה הנוגעת לאתיקה העיתונאית. אבל הפוליטיקאי הרפובליקאי לא השתכנע, ושב ואיים לקצץ בתקציב.
רשת אי.בי.סי. למדה על הלכי הרוח של הציבור, כאשר שדר הרדיו הימני ראש לימבו האשים כי מגיש חדשות הערב, פיטר ג'נינגס, נשמע מלגלג על מהלכי הנשיא ביום הפיגועים: לא פחות מעשרת אלפים שיחות טלפון, הודעות אי-מייל ופאקסים של צופים זועמים הציפו את משרדי הרשת, עד שהתברר כי להאשמה לא היה שחר, וג'נינגס כלל לא "חרג מן הכללים". סערה אחרת פרצה בעקבות דברי ביל מאהר, מגיש תוכנית הטלוויזיה הסאטירית "politically incorrect" שהעז לחלוק בשידור על ההגדרה המקובלת כי ריסוק המטוסים אל מגדלי התאומים ואל הפנטגון היה "מעשה של פחדנים". ההתקפה בוודאי איננה פחדנית יותר מאשר שיגור טילים מנחים ממרחק של אלפי מילים, כפי שעשתה ארה"ב בעיראק, למשל, אמר מאהר. כמה מפרסמים מיהרו לבטל את הפרסומות שלהם, ותחנות רבות הודיעו שיפסיקו לשדר את התוכנית. מאהר התנצל על דבריו, פעם ופעמיים, אבל חטף נזיפה הישר מן הבית הלבן. הדובר, ארי פליישר, אמר כי בשעה זו "אנשים צריכים להיזהר בדבריהם ובמעשיהם", והדברים עוררו רושם ברור של הנחיה לאמצעי התקשורת שלא לחרוג מן הקו הרשמי, האחיד, הממלכתי, המאחד.
על רקע זה, וככל שהתעצמו ההכנות לפעולה הצבאית שהחלה ב-8 באוקטובר, גבר העניין גם בשאלת היחסים בין העיתונות לבין הפנטגון ויתר גורמי מערכת הביטחון. מלחמת המפרץ הותירה טעם מר אצל עיתונאים רבים, שחשו כי הצבא ניסה - והצליח - למנוע מהם בשיטתיות מידע עצמאי על המערכה נגד עיראק ("העין השביעית", גיליון 30). הפנטגון לא רק ניסה אז להשפיע על התכנים, אלא פשוט לשלוט בהם, בין היתר באמצעות מערכת מתוכננת מראש של תדרוכים בשידור חי, ומניעת תנועה חופשית של כתבים לא רק בחזית אלא גם בתוך מחנות הצבא. בתום המלחמה, בשנת 1991, הגישו כמה ארגוני תקשורת תביעה משפטית נגד הפנטגון, וזו הסתיימה בלא כלום. שנה אחר-כך נוסח מסמך הבנות בין משרד ההגנה לרשתות הטלוויזיה וכמה עיתונים גדולים, מסמך הכולל בין היתר הכרה בצורך העקרוני לסיקור "פתוח ועצמאי" של מבצעים צבאיים, ומתן גישה לכתבים לכל יחידות הצבא העיקריות.
למרות נסיונות ראשונים להידברות בין ארגוני התקשורת המרכזיים לפנטגון, גובר החשש בקרב עיתונאים כי שוב ימצאו עצמם נתונים לחסדי מערכת "ניהול התקשורת" של הפנטגון, שפותחה ושוכללה בימים שסגן הנשיא הנוכחי, דיק צ'ייני, כיהן כשר ההגנה. צ'ייני נמנה עם אותם אישים בוושינגטון המשוכנעים שאלמלא התרוצצו כתבי הטלוויזיה ללא פיקוח בשדות הקרב בווייטנם היתה ארה"ב יכולה לנצח במלחמה.
קולות חריגים ושונים בסוגיה זו, שאינם מוצאים מקום באמצעי התקשורת הממוסדים, מגיעים לידיעת חלק מן הציבור בעיקר הודות לאותו זרם המכונה "עיתונאות אלטרנטיבית", בעיקר כזו המשגשגת כיום באינטרנט (למשל: www.alternet.org וכן www.medichanel.org). ה"וילג' וויס", הבולט ב"עיתונות האלטרנטיבית" המודפסת, מגנה בצורה בוטה את הגישה הרווחת שוב בימים אלה בממשל כאילו "מי שמעז לבקר את הממשלה בימי מלחמה הוא בוגד, וכל עיתונאי שיש לו גישה למידע מודיעיני הוא סיכון בכוח לביטחון הלאומי".
וגם בעניין זה מופנית חלק מן הביקורת אל ארגוני התקשורת עצמם: ג'ון מק'ארתור, שכתב ספר על הפנטגון, התעמולה והצנזורה בימי מלחמת המפרץ, חזר והזהיר לאחרונה מפני מערכת היחסים בין התקשורת לצבא בשעת מלחמה. לדבריו, הדרך שבה כבר התייצבה העיתונות הממוסדת לצד הדגל האמריקאי, בגל הפטריוטיות של הימים הראשונים שלאחר הפיגועים, מעוררת לא מעט סימני שאלה באשר ליכולתה לפעול בצורה עצמאית ומקצועית במלחמה. בשעה שהפנטגון מבקש לקבוע את כללי המשחק, נדרשת העיתונות לעשות כל מאמץ להבטיח דיווח אמין ומקיף, כמו גם דיון ציבורי ותקשורתי הולם על יעדי המלחמה ודרך ניהולה, אשר יכלול בשעת הצורך גם ביקורת על הבית הלבן והפנטגון.
גיליון 35, נובמבר 2001