לב לבייב, בעל השליטה בחברת אפריקה-ישראל, באירוע לפני כחודשיים (צילום: אביר סולטן)

זבוב על הקיר

בכתבה יוצאת מגדר הרגיל מגיש הבוקר "כלכליסט", על פני ששת עמודיו הראשונים, תיאור מפורט ביותר של כל שלב ושלב במשא-ומתן בין נציגי חברת אפריקה-ישראל לנציגיהם של מחזיקי אגרות החוב של החברה, בלילה שבין חמישי לשישי. גולן חזני כותב בהרחבה, כמו היה זבוב על הקיר במשרד שבו התנהלה הישיבה, על העמדות וחילופי הדברים, המשברים והפשרות שהרכיבו את המשא-ומתן, עד לרמת מספר משולשי הפיצה שנטל לידיו רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, בסביבות השעה שתיים בלילה (אפס).

ניכר כי חזני לא הסתפק בהתרשמות מהצד ושוחח ארוכות עם מי שהשתתף בישיבה. הוא מביא לציבור קוראי "כלכליסט" מעין פרוטוקול לא-רשמי של מהלך העניינים, בלעדי בהיקפו בעיתונות הכלכלית הבוקר. את הסקירה המפורטת, "חשיפת 'כלכליסט', תיעוד מיוחד" בלשון העיתון, מלווים תצלומי פפרצי של אוראל כהן, שתיעד את הנושאים והנותנים צועקים ומחייכים, מפהקים, וגם, כמובן, אוכלים פיצה.

"ככה נראית עיתונות אמיתית", כתבה עורכת "כלכליסט", גלית חמי, לאחר שעברה ליד הבניין שבו נערך המשא-ומתן וראתה את חזני וכהן מסתתרים בין השיחים וצופים בפשרה המתגבשת, מדווח עידו קינן בבלוג שלו. הפוטו-רומן העיתונאי הזה הוא אמנם חומר קריאה משובח עבור כל מי שמתעניין בנפשות הפועלות בזירה הכלכלית בישראל, והישג נהדר לעיתון, אך עיתונות אמיתית אינה ניכרת רק ביכולת לשהות במשך שעות ארוכות, בתנאי מזג אוויר קשים, מחוץ לבניין שבו מתקיימת ישיבה חשובה, ואחר-כך להביא את מהלכה בפרטי פרטים.

חזני וכהן ראויים לכל שבח על התמדתם והצלחתם, אך לצד פוטו-רומן קורץ שכזה אפשר היה לצפות מ"עיתונות אמיתית" שתביע עמדה ביקורתית על מקורות המידע שאיפשרו את חיבור פרטי הפרטים של הפוטו-רומן, כמו גם הגנה אקטיבית על האינטרסים של קהל קוראיה. "עיתונות אמיתית", אם יש בכלל משמעות מהותית לביטוי בומבסטי שכזה, אינה מתמצה בהבאת הפרסום הראשון או התצלום הבלעדי. בלעדיות, על שלל סוגיה, היא פן אחד. אג'נדה המשרתת את ציבור הקוראים היא פן אחר לחלוטין, עקרוני בהרבה.

האם ההסדר שגובש טוב או רע לציבור הרחב, שכספו הושקע על-ידי משתתפי הפגישה הלילית באגרות חוב של חברת אפריקה-ישראל? האם ההסדר מבטיח את עתידם הכלכלי של אלה מבין קוראי העיתון שלא בחרו להשקיע במניות, של אזרחי ישראל שרצו אפיק סולידי להשקעה, אותה "ישראל" שהעיתון "כלכליסט" התחייב עם השקתו לחבר אליה את הכלכלה?

מקריאת העמודים הראשונים של "כלכליסט" הבוקר לא עולה רושם כי יש פגם בהסכם. חברת אפריקה-ישראל מרוצה, נציגיהם של בתי-ההשקעות מרוצים, וגם העיתון נראה מרוצה מאוד. גלית חמי, בטור פרשנות, מחמיאה לשני הצדדים ומתמקדת בצרות העתידיות של לבייב – חבריו האישיים, שהשקיעו בחברתו הון עצום.

גולן פרידנפלד, בטור פרשנות משלו, עוסק בצד התקשורתי של ההסדר, וכותב כי "לקרב התקשורתי על דעת הקהל יש משמעות בהכרעה הסופית" במשאים-ומתנים שכאלה. מלים כדורבנות כמובן, ונראה כי הצד התקשורתי שעליו שם הבוקר "כלכליסט" את הדגש הוא חגיגה של הצלחה, ולא ניתוח ביקורתי של הבעיות שעלולות לצוץ בהמשך הדרך. כותרת מדור "השוק" של "כלכליסט" קוראת בפשטות "הצלחנו", והיא מסכמת ארבעה ראיונות עם נציגי פסגות, כלל-ביטוח, מנורה והראל, שהשתתפו בדיונים.

ספיחס

"דה-מרקר" מציג תמונה שונה, כמעט הפוכה לזו שב"כלכליסט". תיאור הפגישה הלילית מתמצה בטור קצר [מיכאל רוכוורגר] ונטול תצלומי פפרצי, המודפס בצד עמ' 5 של העיתון. לכאורה, הפסד צורב בקרב על הבלעדיות; בפועל, העדר הדיווח המקיף על שאירע בלילה שבין חמישי לשישי נשכח לאור העובדה שהביקורת על נוסחת ההסדר תופסת עמודים שלמים.

על השער קוראת הכותרת: "אפריקה ניצלה". ודוק: "אפריקה", ולא חסכונות הציבור. תחת הכותרת הראשית עוד שתי כותרות זו לצד זו; הפניה לראיון עם רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, מקבלת את הכותרת "אין תספורת". איתן אבריאל, עורך האתר "דה-מרקר" וממייסדי העיתון, מסביר כי למרות הכל, דווקא יש בהסכם זה תספורת (על משמעות המונח, ראו כאן).

לדברי אבריאל, הסיכום בין אפריקה-ישראל לנציגי האג"ח הביא לתוצאה ש"תיחשב לטובה בעיני כל מי שחשש שכבר לא יראה את כספו לעולם – אבל זו לא מתנה, אלא רק החזר של חלק מהחוב. מבחינה פיננסית, זה אפילו קנס [...] כמחצית מהחוב חוזרת אליכם בתוך כמה חודשים עד שנה וחצי; המחצית השנייה נדחית ל-16 שנה, בתמורה לתוספת ריבית צנועה של 1%–2% [...] למרות הכישלון, המטוסים הפרטיים והבית בלונדון, הציבור ימשיך לממן את הרפתקאותיו של לבייב בעשורים הבאים".

אבריאל טוען כי הכוח שהניע את נציגי בעלי האג"ח היה האינטרסים האישיים שלהם, לא אלה של ציבור המשקיעים שבטח בהם, ומוסיף כי "גם לאחר החתימה על ההסדר, לא קיבל הציבור הסבר לשאלה מדוע חלופת הפירוק לא היתה משיגה תוצאה טובה יותר בעבורו – ובעיקר מדוע נשאר לבייב עם השליטה בחברה". לפי סיכומו, "המסר הכלכלי לבעלי ההון הוא זה: המשיכו לקחת אשראי בלי בטחונות מהציבור והמשיכו לחיות טוב. אם תהיה בעיה, תסתדרו עם המוסדיים, תנו להם משהו. הרי את השליטה בחברה ובכסף שלה לא תאבדו".

עמדה ביקורתית שכזו אינה פשוטה לפרסום. היא יוצאת במקביל נגד הטייקון ונגד בתי-ההשקעות, שני כוחות חזקים שעיתון כלכלי תלוי בהם להישרדותו במידה לא מעטה. נכון, עמדה כזו קל יותר לבטא בפה מלא ובבולטות לאחר ששני הכוחות החזקים הללו הגיעו להסדר מאשר בשבועות שהובילו להסדר (טורים המביעים עמדה דומה ניתן לקרוא הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום", ובמידה פחותה גם במוסף "עסקים" של "מעריב").

לטור הביקורתי של אבריאל מצטרף טור ביקורתי מאת יחיאל בהט, מרצה לדיני חברות, פירוק ושעבודים, הכותב: "איני מתנגד להסדר – אך אני מתנגד לחיפזון שבו הושג", ומתאר אותו כ"רטייה זמנית על ערוות המוסדיים". עידו באום מזכיר בטור נוסף המתפרסם הבוקר ב"דה-מרקר" כי ההסדר "דילג על כמה מהעצות שהעניק פרופ' לוצ'יאן בבצ'וק מאוניברסיטת הרווארד", במסגרת חוות דעת שחיבר לבקשת פסגות. "התעלמות מעצותיו מחייבת הנמקה מסודרת, ופסגות תידרש לכך", כותב באום.

בהמשך העיתון מראיינת נורית רוט את פרופ' ידידיה שטרן, מומחה לדיני חברות. הכותרת שניתנה בגיליון המודפס היא ציטוט מפיו: "הפכו את הנושים למהמרים בעל כורחם". לדברי שטרן, ההסכם "סביר", אך הוא מדגיש בדבריו את הסכנות האורבות לכספי החוסכים, שהפכו, למעשה, מבעלי אגרות חוב לבעלי מניות בחברת אפריקה-ישראל. עמוד שלם ב"דה-מרקר" מוקדש לפרסום תגובות נבחרות מאת גולשי האתר. רבות מהן מבקרות בחריפות את ההסכם.

הונאת האמרגן

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בהצפות שנגרמו כתוצאה מגשמי סוף השבוע. המסגור ילדותי עד כדי כאב מוח (כאב הנוצר בתאי המוח האנושי לאחר חשיפה ארוכה לטמטום). "גשמי ברכה והארץ בריכה" היא הכותרת שנבחרה לעטר את הדיווח על הגשמים ונזקיהם בכפולה המרכזית של העיתון. "בכל הארץ היו הצפות, אבל רובנו דווקא שמחנו שהגשם הגיע בגדול", מסביר העיתון לקוראיו בעמוד השער כיצד חשו ביממה האחרונה, ובכותרת המשנה לידיעה מרחיב העיתון ומספר על התגלית האבסורדית – "מצבו העגום של משק המים יצר תופעה חדשה: אנשים רטובים שביצבצו בשלוליות, שקעו במי ביוב, אבל פירגנו ל'מבול'".

הטמטמת מאפיינת גם את הסיקור של "ישראל היום", שבדרך כלל נוקט לשון בוגרת בדיווחיו. דן לביא, נצחיה יעקב ודני ברנר פותחים את כתבתם על הגשמים שירדו ברחבי הארץ במשפט "חיכינו, חיכינו, ציפינו, ציפינו, ובסוף השבוע זה סוף סוף קרה: הגשם הגיע – ובגדול". זו תופעה מעניינת; ככל שהגיל הממוצע של קוראי העיתונים עולה, כך יורד הגיל הממוצע של הקהל שאליו מכוונים העיתונים בדיווחיהם. בקצב הזה לא ירחק היום ודיווחי העיתונות על גשמי החורף יסתכמו בציטוט שיר הילדים המפורסם "גשם גשם משמים".

תכונה ערה בראשון-לציון

ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בשעה טובה הוצא צו איסור פרסום חדש על עוד חקירה משטרתית. "איומי רצח על אישיות פוליטית", מבשרת כותרת דיווחו, ובו נכתב כי תושב רמת-גן נעצר בחשד לאיומים ברצח על "אישיות פוליטית בכירה", וכי בית-המשפט הוציא צו "האוסר לפרסם את זהות האישיות המאוימת וכן את זהות החשוד".

בדיווח מאת אבי אשכנזי ונתיב נחמני ב"מעריב" לא מוזכר הצו, אך מוזכר רמז נוסף על זהות האישיות הפוליטית – היא "שרה בכירה". האפשרויות אינן רבות (בעמ' 22 של "ישראל היום" מפורסם שמה של השרה בגופן גדול).

ועוד ב"מעריב", ידיעה מאת אבי אשכנזי המופיעה תחת הכותרת "הערכה: פריצת דרך בחקירת רצח אושרנקו". גם כאן מוגבל מאוד הדיווח בשל צו איסור פרסום, ובכל זאת נכתב על "תכונה ערה" שנרשמה ברחוב נורדאו בראשון-לציון במהלך השבוע האחרון.

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מדווח כי השר סילבן שלום החליט להחרים את כנס דימונה לתקשורת ולבטל את מימונו בשל השתתפות העיתונאי השבדי דונלד בוסטרום.

במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת לירן דנש כי סיעת ישראל-ביתנו דוחה את הטענה כאילו היא מתנגדת להארכת זכיונו של ערוץ 10 בניסיון לקדם את האינטרסים של ערוץ 9. ועוד במוסף, דיווח מאת טל שניידר על מוצר חדש של אפל בשם סלייט, קורא דיגיטלי של תוכן כתוב, שעשוי "[לעשות] לתקשורת הכתובה את מה שעשה האייפוד למוזיקה".

ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] על זינוק של 68% ברווח הנקי של ה"וושינגטון פוסט" ברבעון השלישי של שנת 2009.

ב"ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעה שהיא מודעה לגיליון חגיגי של המגזין "בלייזר".

סלימאן א-שאפעי חזר היום לערוץ 2. הכתב, שפוטר לאחרונה בשל פרסום ספר על גלעד שליט בלא תיאום מראש עם מערכת החדשות, התראיין בתוכנית הבוקר של הערוץ על תאונת דרכים שארעה במהלך סוף השבוע בירדן. קיבל את הכיתוב: "עיתונאי וסופר".