הסרטון הזה הוא צילום משוטט נדיר בבית "ידיעות אחרונות" בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. בשנת 1989 עדיין לא החל עידן האינטרנט והרשתות החברתיות. השוטטות במערכת עם מצלמת וידיאו גדולה (VHS), שישבה על הכתף, משכה תשומת לב רבה מקרב עובדי העיתון.

בסוף 1976 עברה מערכת "ידיעות אחרונות" מרח' מיקוניס 5 בדרום תל-אביב לבניין החדש בדרך פתח-תקווה 138 (כיום דרך בגין). רכישת המגרש והקמת הבניין בצומת מרכזית בעיר העידו על הצלחה מערכתית ושגשוג כלכלי. הבניין כלל את המערכת, המנהלה והדפוס. זמן קצר לאחר שאחד הבעלים, נח מוזס ז"ל, נהרג בתאונת דרכים מול בניין המערכת (1985), הוסב הקטע המערבי של רחוב נחלת-יצחק לרחוב מוזס, והכתובת הרשמית של העיתון שונתה בהתאם.

התגובות נעו בין תימהון להשתטות. תחילה התלבטתי אם כדאי להסתובב עם מצלמה ברחבי המערכת. רוב העיתונאים אוהבים לחשוף אחרים, פחות את עצמם. הרצון לתעד ניצח. להפתעתי, אף שהסתובבתי זמן ניכר עם המצלמה, איש מבכירי העיתון לא בירר איתי על מה ולמה. גם הממונים על הביטחון, חיים רוזנברג וחיים תמר, הצטלמו בלי לשאול דבר. צילום כזה, כחמש שנים מאוחר יותר, עם תחילת פרשת האזנות הסתר של עופר נמרודי, לא היה עובר בשקט. הצלם היה מוזמן לבירור מקיף בחשד לריגול.

הייתי אז כתב המקומון "תל-אביב" (כיום "ידיעות תל-אביב"). דור הכתבים כלל בין היתר את גפי אמיר, מלי קמפנר, מיא עשת, איתי שילוני, מיקי מלץ, עמלי שחף, גילת דרוראני, ענת שינקמן, מרק אריאל. העורכים היו בעיקר אילנה שובל-שקד, צביקה רייך, אילנה שבו ואורית גניזי, בניהולו של אילון שלו, לימים עורך העיתון ובתקופה המדוברת האיש למשימות מיוחדות של העורך דב יודקובסקי.

מערכת "תל-אביב" קיבלה אגף קטן בקומה השלישית, וזכתה לתשומת לב מיוחדת ולתקציב גדול בקרב שלה נגד "העיר" האיכותי והמעט ותיק יותר. במסגרת זו היה אדם ברוך, אגדת עיתונות כבר אז, מאלה שהעניקו ל"תל-אביב" את צביונו – מעין העתק של "7 ימים", שאותו ערך.

בשנים 1989–1991 צילמתי בבית "ידיעות" בשלוש הזדמנויות שונות. תיעדתי ישיבת מערכת ב"תל-אביב" ושוטטתי במרחבי השגרה של אימפריית העיתונות: הדסק, הארכיון, הדפוס, המזנון, המסדרונות. במיוחד התעכבתי על ההווי במדור הספורט, שבו התחלתי לעבוד באותן שנים כמשכתב, ובהמשך כתב ועורך. את מדור הספורט ערך אז איתן עמית, שהחליף את שוקי ילין הוותיק. עמית הכריזמטי והנמרץ ביצע מתיחת פנים והזרים דם חדש. מספורט "חדשות" הגיעו עמיר פלג, נדב יעקבי ויוסי אהרוני, מ"מעריב" הוחתם אביעד פוהורילס, מ"העיר" הובא העורך אמיר אפרת, ומארצות-הברית נחתו דיווחיו הססגוניים של מנחם לס על ה-NBA.

מדור הספורט של "ידיעות" זינק לתקופת זוהר שכללה מוסף יומי של 12–16 עמודים, 24 עמודים בימי ראשון ומגזין נפרד בימי חמישי. זו היתה המחלקה הגדולה ביותר: כ-100 איש, כולל עשרות כתבים בפריפריות שסיקרו את הליגות הנמוכות. מדור הספורט היה הגורם הראשי לפופולריות ההולכת וגוברת של "ידיעות" באותה תקופה. סקרי דעת קהל שביצע העיתון הם שקבעו זאת.

כפי שאפשר להתרשם מהסרט, השגשוג הכלכלי של "ידיעות" לא כל-כך ניכר בתוך הבניין מבחינה פיזית. הצפיפות היתה רבה, החדרים תפוסים תמיד, ועורכים וכתבים רבים נאלצו לעתים להמתין שעות עד שיתפנה מחשב. היו אזורים עם טיח מתקלף, קירות סדוקים ומסדרונות דהויים. פנים הבניין זעק לרמונט דחוף.

חדרי הבכירים, לעומת זאת, היו עולם אחר. שני הקודקודים, נוני מוזס ודב יודקובסקי, חלקו אזור משותף בשני חדרים מהודרים ומרווחים. רק לקראת סוף שנות ה-90 עברה קומת המערכת (הקומה השנייה) שיפוץ יסודי: הארכיון ומדור הספורט הועתקו לאגף הדרום-מזרחי, ושטח הדסק הוגדל מאוד.

מחומר מצולם של כשעתיים קיצרתי לשעה ורבע. קצת ארוך, אבל כאב הלב לחתוך חומרים שתיעדו תקופה ואווירה שלא ישובו. הסרטון מציג גם את תהליך הדפוס המיושן; הימים היו ימי שיטת ההדבקה, עם הברומייד, הסכין והדבק. עשרות עובדי דפוס ותיקים עברו הסבה לא פשוטה מהעופרת (בלט) לחיתוך עדין של הברומייד והדבקתו על גריד. לפחות הידיים נותרו נקיות.

כ-30 שנה לאחר שצולמו רואים חומרים אלה אור לראשונה. כמה מהמצולמים הלכו לעולמם, רבים פרשו לגמלאות. זכרתי את שמותיהם של רוב המצולמים, סליחה עם אלה שלא זיהיתי.