איור: צחי פרבר
כמו תמיד באירועים דרמטיים, המידע הראשוני טיפטף לעולם באמצעות סוכנויות הידיעות ורשת CNN במבזקים קצרים ובהולים, בני משפט או שניים, שנשאו את הכותרת "דחוף וושינגטון". ראש המבצעים הימיים (זה תוארו הרשמי של מפקד חיל הים האמריקאי), האדמירל מייק בורדה, נמצא פצוע אנושות בביתו. ומיד אחר-כך זרם נוסף של עדכונים: האדמירל מת מפצעיו. ועוד: הפציעה הקטלנית היתה תוצאה של ירי עצמי.
רק שעות אחר-כך, כאשר החלו לשחזר את מהלכיו האחרונים של האדמירל ומצאו את שני המכתבים שהותיר – האחד לבני משפחתו והשני ל"ימאים", אנשי הצי – התברר כי מפקד הצי האמריקאי התאבד שעה קלה לפני שהיה אמור לפגוש שני כתבים של שבועון החדשות "ניוזוויק".
הנושא העיקרי של הראיון, שמעולם לא יצא אל הפועל, היה הטענות כאילו ענד האדמירל על חזהו, בין שלל האותות והעיטורים, גם שתי סיכות V עשויות ארד, שלא זכאי היה לעונדן. V, האות הראשונה במלה valor (אומץ לב), היא עיטור המציין גבורה אישית תחת אש.
מתחקיר שערך "ניוזוויק", כחלק מחשבון הנפש שלו לאחר האירוע הטראגי, התבררו הנסיבות הבאות. המידע הראשוני על כך שמפקד הצי עונד עיטורי גבורה שייתכן כי אינו זכאי להם הגיע לשבועון מ"סוכנות הידיעות לביטחון לאומי", האוספת מידע בנושאים צבאיים ומעבירה אותו לאמצעי התקשורת. סוכנות הידיעות הסתייעה ב"חוק חופש המידע", המחייב גורמים ממשלתיים להעביר מידע שאיננו מסווג לכל מי שמבקש. ממידע כתוב ומצילומים התברר כי האדמירל מייק בורדה ענד לסירוגין, עד לפני כשנה, את סיכות ה-V על האותות שקיבל לאחר שירותו על ספינות הצי במלחמת וייטנאם.
המידע על העיטורים הגיע למערכת "ניוזוויק" והועבר לידי הקולונל (מיל') דיוויד האקוורס, הכותב מפעם לפעם מאמרים בנושאי ביטחון. האקוורס בדק את המידע. לטענתו, שגה האדמירל כאשר ענד את הסיכות. בורדה, כך התרשם הקולונל, היה על סיפונן של ספינות מול חופי וייטנאם, אך לא היה נתון תחת אש המצדיקה ענידת עיטור של גבורה אישית מול פני האויב.
האם היו העיטורים של מפקד הצי נושא לגיטימי לבדיקה עיתונאית או התעסקות קטנונית בעניין שולי לחלוטין, כשמדובר בתחומי אחריותו הנרחבים של מפקד זרוע הים של ארצות הברית?
לאחר התאבדותו של בורדה, כאשר תגובות נזעמות החלו מגיעות למערכת השבועון, הסביר האקוורס: לאזרחים נראה עניין האותות עניין של מה בכך, אך אנשי צבא מייחסים חשיבות רבה לשורת האותות והעיטורים. "אצל אנשי צבא, בעיקר אלה שזכו בעיטורים על מעשי גבורה, זה פשוט לא יעלה על דעת שקצין מנוסה יענוד עיטורים שאינו זכאי להם", כתב.
הקולונל ידע היטב, מתברר, כי עניין העיטורים נוגע בנקודה רגישה ביותר אצל אנשי צבא בכירים. כרוכות בכך שאלות של כבוד ושל יושר. כשאסף את המידע בנושא אמר האקוורס לעוזרו, אולי בבדיחות הדעת: אם העניין יתגלה, בורדה עוד "יצמיד אקדח לרקתו". לאחר ההתאבדות יאמר האקוורס כי לא העלה על דעתו שהאדמירל עשוי לנקוט צעד נואש כזה.
ואולם, הקולונל האקוורס עצמו לא אמור היה בסופו של דבר להיפגש עם האדמירל. בשל מחלה ביקש משניים מכתבי "ניוזוויק" בוושינגטון לקבוע ראיון עם מפקד הצי ולשמוע את גרסתו לפרשה. השניים, ראש המשרד של השבועון בוושינגטון, אוון תומאס, והכתב גרגורי ויסטיקה, תיאמו את הפגישה עם הדובר הראשי של הצי, האדמירל קנדל פיז. שלא כמקובל, מסרו לו בבוקר הראיון המתוכנן על מה בדיוק הם מבקשים לשוחח עם בורדה. "מה נעשה?", שאל מפקד הצי את הדובר, אחר-כך, על-פי עדותו של פיז, השיב בעצמו: "נאמר להם את האמת".
לאחר מכן דחה מפקד הצי את ארוחת הצהריים שהוגשה לו במשרדו בפנטגון ונסע לדירת השרד שלו, בבסיס צי בוושינגטון. הוא נטל אקדח וירה בחזהו. כאשר הגיעו כתבי "ניוזוויק" לראיון המתוכנן בפנטגון, נמסר להם על מותו של בורדה.
אחרי תגובות ההלם והתדהמה החלו קוראים נזעמים להפגיז את מערכת "ניוזוויק" בהאשמות. החריפות שבהן קבוע כי השבועון הביא למותו של קצין בכיר, בעל קריירה צבאית מפוארת, לאחר שנטפל אליו עם עניינים של מה בכך.
בורדה נכנס להיסטוריה של הצי כמפקד העליון הראשון שהחל את שירותו כחייל מן השורה, ולא כבוגר המכללה היוקרתית של קציני הצי באנאפוליס. הוא נכנס לתפקידו ב-1991, בשעת משבר בצי, לאחר ש"פרשת טיילהוק" - שבה הואשמו אנשי צי בהטרדות מיניות ובתקיפת חיילות וקצינות במהלך כינוס בלאס-וגאס - הביאה לפרישתו המוקדמת של המפקד הקודם.
"ניוזוויק" דיווח כי היו קוראים שהודיעו על ביטול המנוי שלהם. אחרים שיגרו פקסים נזעמים שבהם מתחו ביקורת חריפה על התנהגות השבועון. אבל בדיקה עצמית שערך "ניוזוויק" הביאה אותו למסקנה כי כתביו פעלו בצורה עניינית והוגנת. בורדה ירה בעצמו, שב והזכיר העיתון, עוד לפני שנכתבה מלה אחת על הפרשה. לפני הפרסום עמדו שני כתבים בכירים להיפגש עם בורדה, להציג בפניו את ממצאיהם ולבקש את תגובתו המלאה. מי יודע, ציין השבועון, אולי בראיון עמו היה האדמירל מצליח לשפוך אור חדש על הפרשה? אולי אף היה משכנע את השבועון לדחות או לבטל את הפרסום?
"הטענה שהתנהגות 'ניוזוויק' לא היתה אתית מבוססת על ההנחה ששאלות מסוימות הן מחוץ לתחום. עיתונאים דוחים פה אחד את ההנחה הזו וטוענים כי יש לשפוט אותם על-פי מה שהם מפרסמים, לא על-פי מה שהם בודקים", כתב ג'ונתן אלטר בשבועון. חיזוק לעמדה זו הביא השבועון מפי דובר הצי, המצוטט כאומר: "'ניוזוויק' לא עשה שום דבר שלא כשורה". גם מתחרהו העיקרי של "ניוזוויק", שבועון החדשות "טיים", הסתייג מן הטענות הקושרות את ההתאבדות לדרך הטיפול של התקשורת בפרשה.
לאחר מעשה, היו שטענו כי האדמירל אכן היה רשאי לענוד את סיכות ה-V. אבל גם אם שגה וענד אותן שלא בצדק, נמצאו קציני צבא בדימוס שהסבירו כי לא מדובר במזימת התחזות אפלה אלא בטעות – ובוודאי שלא היתה כאן פרשה שחשיפתה צריכה להביא להתאבדות.
ההנחה היא שפרשת העיטורים נגעה בעצב רגיש אצל האדמירל, ואולי היתה רק הקש ששבר את גב הגמל, כתוספת למצבור של בעיות אחרות בפיקוד הבכיר של הצי.
אחרי ההתאבדות הופיע ב"טיים" מאמר של רוברט מקפארלן, מי שהיה יועץ הנשיא רונלד רייגן לביטחון לאומי וניסה להתאבד ב-1987, בעיצומן של החקירות בפרשת "איראנגייט". הוא כתב על אנשי ציבור, עיתונאים ולחצים המביאים להחלטות טראגיות. לעיתונאים, כתב מקפארלן, יש תפקיד מרכזי ביכולתנו לשמור על אמות מידה גבוהות בהתנהגותם של עובדי ציבור, אך הם חייבים להפעיל גם שיקול דעת באשר למידה שבה חריגות של ממלאי תפקידים בכירים מצדיקות חשיפה.
"ניוזוויק", מכל מקום, השלים את חשבון הנפש שלו בכך שקבע כי על עיתונאים לטפל בפקידים בכירים בהקשר הרחב של מילוי תפקידיהם, ולא להתייחס אליהם רק כאשר שמם נקשר לפרשות מביכות. למרבה הבושה גילו בארכיון השבועון, כי מאז קיבל בורדה את הפיקוד על הצי הוזכר שמו "בניוזוויק" רק פעמיים, וגם זאת בחטף.
זאת ועוד, השבועון כתב כי הפרשה הזו היא תזכורת לכך שגם אם כתבים אינם הורגים, הרי למה שהם כותבים יש לפעמים תוצאות חמורות. "הקביעה הזו אינה צריכה להפוך את העיתונאים לתוקפניים פחות כאשר הם עובדים על סיפור – אלא רק למתחשבים יותר", סיכם "ניוזוויק".
גיליון 3, מאי 1996