ראש הממשלה בנימין נתניהו, השבוע בכנסת (צילום: דוד ועקנין)

אשל, נתן אשל

פרשת נתן אשל כובשת, כצפוי, מקום נרחב בעיתוני היום. היא מככבת בשער המוספים לשבת של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ומופיעה בשערי העיתונים כולם.

ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים תצלום של שער "המוסף לשבת", עם הכותרת "הסתובב לו הראש" ("נתן אשל, ראש לשכתו של נתניהו, הסתחרר כנראה באופן מוגזם מעובדת המשרד. ועכשיו כל הלשכה מסוחררת", נכתב בכותרת המשנה) ותצלום מעובד של אשל, ראש לשכת ראש הממשלה, ושל נתניהו, ראש הממשלה. לצד התצלום הפניה לטורים של נחום ברנע וסימה קדמון. ב"הארץ", בשוליו של ראש השער, מופיעה כותרת הגג האדומה "משבר בלשכת רה"מ", ומתחת לה הכותרת "נתניהו כינס את אשל והמתלוננים נגדו, והורה 'לעבוד כרגיל'". מאמר המערכת של "הארץ" מוכתר בכותרת "לטיפול המשטרה".

על שער "מעריב" כותרת בולטת אך ללא תצלום נלווה, המכריזה: "ישיבת צוות מתוחה בלשכת ראש הממשלה". ב"מקור ראשון" מוקדש חלק גדול ובולט מהשער לדיווח תחת הכותרת "משפחתה של עובדת הלשכה ר': 'נתן אשל גונן עליה'" ("מתחזקת האפשרות שפרשת אשל תגרור פרישת בכירים בלשכת ראש הממשלה. נציבות שירות המדינה התחילה לגבות עדויות", בכותרת המשנה) והפניה לטור של עמית סגל ("לשכה, שלום").

ב"ישראל היום" משבצת קטנה בתחתית השער, ועליה מודפסת הכותרת "התלונה נבדקת, עד אז – יש עבודה". הכותרת מובאת במרכאות. מתחת לה נכתב: "פרשת נתן אשל: נתניהו כינס את בכירי לשכתו וביקש מהם לנהוג באיפוק ובאחריות עד לסיום הבדיקה. חלק מהבכירים כבר העידו בנציבות המדינה".

אלפי מלים, אם לא יותר, מודפסות היום בעיתונים סביב הפרשה (לפחות חצי מהן כותב בן כספית, כך נדמה). ננסה לתמצת ככל שניתן, בלי לחטוא לאף כתבן: אשל (או אפילו משפחת אשל) סייעה לעובדת בלשכה שחוותה משבר אישי (גירושים), העובדת סיפרה לעובדים אחרים בלשכה כי מערכת היחסים התפתחה כך שאשל התנהל בצורה לא הולמת. מידת אי-ההולמות היא זו שנמצאה בבדיקה (בנציבות שירות המדינה), שתכריע אם מדובר בקשקוש (כפי שטען נתניהו בהודעה שדאג להוציא באמצע השבוע, "רכילות", כך על-פי יוסי ורטר, וכפי שאפשר היה להבין שמסתמן על-פי ההודעה של וינשטיין באותו יום), או בעבירת משמעת או חמור מכך (שאז תיפתח חקירה משטרתית). נכון להיום הבדיקה תהפוך, כנראה, לחקירה של הנציבות (שעל-פי "מקור ראשון", כבר נפתחה מזמן ממילא). אלו העובדות המתפרסמות. כל השאר, פרשנות. גם העובדות, כפי שניכר מיד, ראויות בקושי לשמן.

על-פי כל הפרשנים שאינם עובדים ב"ישראל היום", הפרשה הנוכחית היא רק סימפטום ליחסים העכורים/בעייתיים/נחשיים (ועוד ועוד שמות תואר) בלשכת ראש הממשלה. על-פי הפרשנים המיליטנטיים יותר, היחסים האלו הם סימפטום לחסרונות באופיו של ראש הממשלה עצמו. כל הפרשנים למעט אחד: "מאבקי כוח היו בלשכותיהם של כל ראשי הממשלה", כותב נחום ברנע בטורו ב"ידיעות", "הם חלק מהעבודה, חלק מהשגרה. עד כמה שיכולתי ללמוד, הסיפור במקרה הזה בעיקרו אחר".

כולם מזכירים את קרבתו של אשל לשרה נתניהו.

רוב הפרשנים המתייחסים להיבט הפרסונלי של הסוגיה מסכימים כי אי-אפשר יהיה לשמור על ההרכב הנוכחי של הלשכה (שלושה מבכירי הלשכה היו אלו שהתלוננו כנגד אשל). יש גם (עוד) מחלוקת עובדתית בין הפרשנים: האם האלוף יוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, היה בין המתלוננים על אשל בפני היועץ המשפטי, עשה זאת בטלפון, היה בסוד העניינים או כלל לא היה שותף? את האפשרות האחרונה פוסלים, נדמה לי, כמעט כל הפרשנים. בראשונה תומך ברנע. הייתי מהמר עליו. אלו, לפי הפרשנים, חדשות רעות ללוקר – או לאשל (משום שבניגוד לצבי האוזר ויועז הנדל, מעמדו של לוקר דומה לזה של אשל, שוב, כך על-פי הפרשנים. אתם רציתם לדעת, אז אני כותב).

בשולי הדברים: כספית כותב כי הפרשה עצמה מתגלגלת חודשים והעובדה שהיא מתפרסמת רק עכשיו (היא נחשפה על-ידי ספי עובדיה השבוע בגלי צה"ל) היא עדות לפחד התקשורתי מנתניהו. זו קביעה מופרכת על פניה, לאור העוצמה שבה מטופלת הפרשה כעת לאורך ורוחב התקשורת (שאינה "ישראל היום"), אולם היא מניבה וידוי (כלשונו של כספית עצמו) מעניין: "אני מצנזר את עצמי לא מעט בחודשים האחרונים", הוא כותב. זאת בשל "המרדף האינסופי שמתנהל אחרי, ואחרי רבים אחרים, מרדף שכלב התקיפה הראשי בו הוא נתן אשל עצמו" (גם ורטר כותב כי אשל הוא מי שאחראי ליחסה הנוקשה של לשכת נתניהו לתקשורת).

כספית אינו מזכיר כי עורכו הראשי היה עד לא מזמן חבר בכיר באותה לשכה. זו עובדה שקשה לחשוב שאין לה משמעות, לכאן או לכאן, על האופן שבו מטופלת פרשת אשל ב"מעריב".

"הכנסת רחשה שלשום מגודש השמועות, אבל במזנון לא היה שולחן של סועדים שהסיפור אשר בפיהם היה זהה לשכניהם", כותב דן מרגלית בטורו הפותח את המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", ומוסיף כמה שורות אנמיות. כתבת השער של המוסף מוקדשת לחבטות בקדימה. פרשת נתן אשל מקבלת בקונטרס החדשות ידיעה קצרה. וזהו. "ישראל היום" מתפקע גם הוא מגודש השמועות, אבל קוראי העיתון לא ימצאו לכך ביטוי בין דפיו. במקרה הזה אי-אפשר אלא להסכים עם כספית. מדובר פשוט בבדיחה.

ועמית סגל מסכם ב"מקור ראשון": "הדבר היחיד שעומד היום בין בנימין נתניהו לקדנציה נוספת הוא הלשכה שלו".

שבת תרבות

"שיריו של אלחנן ניר מחפשים את אותה חשיפה מוחלטת של היחיד מול אלוהיו, את הנפש הרועדת, את הגוף הכורע, את הכמיהה וההבטחה למגע בתוך 'שיגרת החפצים הקשה'", הוא הציטוט המובלט מתוך ביקורת של עילי ראונר על ספר השירים של אלחנן ניר, המתפרסמת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". ניר הוא עורך הספרות של מוסף "שבת" של "מקור ראשון".

"תרבות וספרות" ו"שבת" הם שני המוספים היחידים בעיתונות העברית המוקדשים אך ורק ליצירות רוחניות. "שבת", המוגדר כ"מוסף לתורה, הגות, ספרות ואמנות" ו"תרבות וספרות" ששמו מעיד עליו. שאר עיתוני, מוספי ומדורי התרבות של העיתונות המרכזית עוסקים כמעט אך ורק בתרבות פופולרית, וכמעט אך ורק בפני השטח שלה, כלומר, בבידור ובקידום מכירות.

שני המוספים מתפרסמים בעיתונים מגזריים. "הארץ" הוא עיתון לקהל הרחב המיועד למגזר מתוכו, "מקור ראשון" הוא עיתון לציבור דתי לאומי המיועד למגזר מתוכו. בשני המקרים מדובר במגזר - או המגזר מתוך מגזר - המשכיל והליברלי יותר.

השוואה בין המוספים מלמדת לכאורה על דמיון רב בתוכנם. בשני המוספים מתפרסמים היום ובכל שבוע דברי שירה, התייחסות לפרשת השבוע, מסות על ספרות וסופרים, צילומים אמנותיים (או של יצירות אמנות) ותגובות מחכימות המלמדות על קיומו של קהל קוראים נאמן וקשוב. בשני המוספים לא ניתן למצוא בדרך כלל טקסטים עילגים או מבישים, כאלו השכיחים בחלקים אחרים של העיתון, ובשניהם ניכרת האדישות לשיקולי פופולריות בבחירת הנושאים או בצורת ההגשה. אולם אין צורך במבט שני כדי לעמוד על ההבדל העמוק בין המוספים.

ב"תרבות וספרות" זמן הפועל הוא העבר: שם ממוקמים תדיר מושאי הכתיבה ובעיקר משאת הלב. מוקד ההתייחסות הוא שם: בקלאסיקה של אירופה, ברחובות מצרים וטורקיה. העיסוק בעכשיו ובכאן אינו שכיח (אם עוסקים במה ש"כאן" הרי יהיה זה מה שכבר היה ואם מדובר ב"עכשיו" הרי שהוא אינו מכאן). ב"שבת", לעומת זאת, בולטת האקטואליות. לא במובנה השגור, החדשותי, זו שערכה נגזר מטריותה וממילא הוא אובד מיד, אלא, מדויק יותר - הרלוונטיות.

כך, היום, למשל, העיסוק בשואה ובספרות שואה ברשימות של יצחק מאיר ואהוד נהיר, כך המסה על התפישה המקראית של ישראל אלדד, כך ביקורות הספרים במדור שעורך ניר (תיקון: את מדור הביקורות עורך שמואל פאוסט). ממילא ב"שבת" אפשר לעסוק גם בשם (השבוע: הפאשיזם בהונגריה, חופש המחשבה בסין) ובאז (יום השנה למותו של ג'ורג' אורוול, השואה ושוודיה).

תיאור במילה אחת של "כאן" ו"עכשיו" יהיה "ישראל" (או "ישראלי"). מי שנחשף לכתיבתו של בני ציפר, עורך "תרבות וספרות", יודע אל נכון כי ה"ישראלי" מתועב בעיניו. הכותב הקבוע היחיד המתייחס תדיר ולאורך זמן לאותו כאן ועכשיו, גם כשהוא כותב על אז ושם, הוא יצחק לאור, המצטיין גם הוא באותו סוג של תיעוב (אמנם, בסגנון מהודר יותר ומתוך רוחב יריעה גדול יותר).

ועוד בולט: בעוד הדיונים ב"תרבות וספרות" מתמקדים בסגנון, מבנה, צורה, ב"שבת" מעדיפים להתחבט בתוכן, במילוי, במהות. כמובן, מכך נגזר היחס לחשיבותה של הרלוונטיות, או אולי להיפך. אהבה התלויה בדבר סופה להיבטל וזו שאינה תלויה בדבר סופה להתקיים, כידוע. והדברים נכונים שבעתיים גם כשאותו "דבר" הוא שנאה, דחייה או תיעוב.

"שיריו מוסיפים לחפש אותה חשיפה מוחלטת של היחיד מול אלוהיו", נכתב ב"תרבות וספרות" על שיריו של ניר. ב"תרבות וספרות" נדירה העמידה מול דבר מה גדול, בעל משמעות, ממילא כשעומדים שם מול דבר-מה עומדים בדד. ב"שבת" שכיחה יותר העמידה מול דבר הדורש חקירה פנימית אמיתית, וממילא העמידה אינה בהכרח נטולת הקשר, תלושה, מכורכמת. בדד.

זאת ועוד: המוסף של "הארץ" מחזיק ארבעה עמודי סדין גדולים. המוסף של "מקור ראשון" מחזיק 24 עמודים במתכונת צרה יותר. כלומר, בערך פי שלושה עמודים, או קצת פחות אם זוכרים שב"תרבות וספרות" אין מודעות. ב"שבת" יש. הנה אם כן עוד לקח לגבי ההעדפות של המו"לים, זה של "הארץ" וזה שרוצה לעשות עיתון כמו "הארץ", ולקח לגבי זהותו ואופיו של הציבור אליו הם פונים, לפחות כפי שמבינים אותם קוני המודעות.

יש אלוהים, אין אלוהים. הכותרות הראשיות

"80% מהיהודים בישראל מאמינים בקיום אלוהים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", השאובה מ"סקר מקיף שנערך אחת לעשור" ו"מגלה עלייה מובהקת בזיקה של הישראלים לדת", כך על פי כותרת המשנה. "אשליית 'הרוב החילוני' מלווה אותנו כבר שנים רבות, ומחבלת בסיכוי ליצור במדינת ישראל כור היתוך יהודי פלורליסטי", כותב אסף ענברי במסה המתפרסמת במוסף "הארץ", "הוא לא נוצר, כי אתאיסטים הסבורים שהם הרוב הם שתלטנים כמו חרדים. הוא ייווצר רק אם נבין שלא האתאיזם, המשותף לישראלים מעטים ומתמעטים, אלא הפלורליזם, המשותף עדיין לרוב הישראלים, הוא הבסיס למדינה יהודית ודמוקרטית".

"פרס: לפלשתינים יש כבר מדינה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "הנשיא הכריז אמש בדאבוס: 'אבו-מאזן וסלאם פיאד הוכיחו שאפשר לבנות מדינה גם בלי מו"מ. דיווח ברבת עמון: שליחי נתניהו הציגו את 'העקרונות הטריטוריאליים של ישראל להסדר הקבע'". התמונה המרכזית על השער מציגה אדם בלבוש חרדי מתבונן בכרזה נגד השתמטות משירות בצה"ל. "לקראת ההכרעה על חוק טל: מאהל הפראיירים בתל-אביב", נכתב בכותרת מעל לתמונה.

שלושת הטבלואידים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם למה שמסתמן כמקרה של התעללות בילדים, זוג תאומים, שאחד מהם נפטר אתמול. "מוות מוחי לתינוק התאום שהוריו חשודים בהתעללות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החשד: גרימת מוות" נכתב בזו של "ידיעות". "אחד התאומים מת מוות מוחי", נכתב בזו של "ישראל היום". לא צריך להתפתות למשחק המילים ולקבוע כי ההתמקדות של עיתונים מרכזיים דווקא בפרשיה שולית כזו אך ורק בשל האפשרות לגרות את יצרי הקוראים במנה של סנסציה אלימה - היא מוות מוחי עיתונאי. אחרי הכל, מדובר בשגרה.

קצת כלכלה

"הרפואה הציבורית מדממת, הפרטית צוברת מיליארדים", לשון הכותרת הראשית של "דה מרקר". "מנהלי בתי חולים ציבוריים מתריעים: רופאים בכירים נוטשים והמערכת הציבורית אינה מקבלת שקל. הרפואה הפרטית משגשגת במימון מרבית הישראלים - באמצעות 3 מיליארד שקל בשנה של ביטוחים משלימים. דו"ח מקיף של מבקר המדינה צפוי להמליץ על הגבלת הרפואה הפרטית" (רוני לינדר-גנץ).

"ברננקי: הריבית האפסית בארה"ב תישאר עד 2014. פישר: אני מוכן להמשיך להוריד את הריבית", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". לעיתון צורף שקיק תה מסדרה יוקרתית.

פרסום ראשון

"שליט חדש" היא כותרת שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "בלעדי", נכתב שם עוד, "נועם שליט בראיון פוליטי ראשון". ארבעה ציטוטים מהראיון (עם אמירה לם) מודפסים על השער, ניתן ללמוד מהם כי: לשליט אין, לדבריו, מאהבת צרפתייה; כי בני משפחתו אינם שמחים על החלטתו להיכנס לשדה הפוליטי; כי לטעמו אין להאשים את בנו בכך שישראל שיחררה מאות אסירים פלסטינים תמורת שחרורו שלו וכי הוא אינו רודף פרסום או ממון.

אם אלו התובנות החשובות ביותר העולות מהראיון (וכי למה ציפיתם?), הרי שאפשר לסכם אותו ככזה שעיקר ערכו אינו בתוכנו אלא בעצם קיומו - כלומר העובדה שהוא ניתן, ושהוא ניתן מעל גבי במה מסוימת ולא אחרת. ממילא, ב"ידיעות אחרונות" היו יכולים לחסוך כסף אם היו מסתפקים רק בהדפסת עמוד השער ושליחתו לעורכי העיתונים המתחרים.

כמובן שאם כך היה קורה, צריך היה לחפש בכל זאת כתבה שתככב בשער. באופן טבעי, הכתבה המובלטת בתחתית השער הנוכחי (של מרב בטיטו) היתה עולה מדרגה ומגיעה למרכז: "תחקיר", נכתב היום ברצועה למטה מרגליו של שליט, "פרשת תיקי חקירות הילדים נחשפת". אמנם, במסגרת התיקונים העריכתיים, נדרשת גם מחיקת ההתהדרות ב"חשיפה" עיתונאית. סיפור התיקים הנעלמים דווח כבר לפני חודש על ידי יובל גורן ב"מעריב". הוא, כמובן, אינו מקבל קרדיט בכתבה ב"ידיעות אחרונות". חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס, המוזכרת באופן בולט גם בכתבה של גורן כמי שמטפלת בנושא, מקבלת במה נרחבת.

"זו אחת מרשימות ההמתנה הנוראיות בישראל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה ב"7 ימים", "כ-1,400 ילדים מחכים שחוקרי ילדים של משרד הרווחה יגיעו אליהם. יש שם את הסיפורים הקשים ביותר במדינה: מכות, התעללויות, פגיעות מיניות. עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל'7 ימים' טוענות שכדי לצמצם את המספר הזה החליטו במשרד לעשות מעשה - פשוט להמליץ על ביטול חקירות בכ-170 תיקים שטרם טופלו". מהכתבה עצמה אפשר להשתכנע כך, ואפשר אחרת (כלומר, מטענות משרד הרווחה עצמו). כך או כך, הנה עוד הדגמה לכך שללא סנסציה, עיתונות סנסציונית אינה מסוגלת לטפל בנושאים חברתיים חשובים (במקרה הזה, המשבר במערך חוקרי הילדים במשרד הרווחה). טוב, ברור, לא?

"חמאס עולה לגדולה" היא הכותרת הראשית על שער "יומן", המוסף הפוליטי של "מקור ראשון", המודפסת על רקע תמונה מסוגננת של חאלד משעל. משעל, נכתב בכותרת המשנה, "הפורש מראשות חמאס לא יוצא לפנסיה. הוא ימונה כנראה לתפקיד יו"ר התנועה הפוליטית העולמית של האחים המוסלמים. שייח' יוסוף אל-קרדאווי, הנחשב המנהיג הרוחני של המהפכה האסלאמית החדשה, רואה בחמאס את הבן הבכור והמצטיין של התנועה העולמית".

פזית רבינא מראיינת את מוסעב יוסף, בנו של בכיר חמאס שגויס בזמנו על ידי שב"כ ("הנסיך הירוק"), שמעריך כי "חמאס כזרוע צבאית ילך וייספג בתנועת האחים המוסלמים, כי מרגע שיש תנועת אחים חזקה, תפקידו של חמאס כזרוע צבאית מתייתר. שאיפת חמאס תהיה להפוך לממשלה הפלשתינית". הידיעה עצמה התפרסמה ביום שישי שעבר ב"א-סינארה" על ידי הכתב המדיני החדש חסין א-סוויטי, ואבינדב ויתקון, החתום על הידיעה המרכזית בעניין ב"מקור ראשון", מעניק לו את הקרדיט על כך באופן מלא, מפורט ונדיר למדי.

ריח של סבון

"חוזרת לחלק עצות", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "נשים" של "מקור ראשון", "אודטה התגברה על המשבר ושבה אל המסך הקטן". צילום פניה של אודטה שוורץ, בעלת טור ומגישת טלוויזיה וותיקה במשקל נוצה, נמתח על פני כל עמוד השער. הראיון (שלי רבינוביץ'), לרגל עלייתה מחדש של תוכניתה של שוורץ בערוץ 2, אוהד ומחניף כנהוג בז'אנר, ואפשר היה להתעלם ממנו אלמלא שוורץ היתה מוצגת שם בהבלטה כ"מלכת הטיפים", מי ש"כל טיפ אני בודקת עד היום על עצמי או על מקורביי" ובקיצור - מי שאפשר לסמוך עליה.

תוכניתה של שוורץ בגלגולה הקודם היתה מדגרה של תכנים קנויים (ואף הגיעה לשולחנה של הכנסת), ובית ההפקה של התוכנית ההיא - והנוכחית - הוא "ענני תקשורת", מדגרה מרכזית וידועה לשמצה של פרסום סמוי (זו אותה חברה שבבעלותה "ערוץ הבריאות", בו שודרו התוכניות "ד"ר אריק" ו"האיש הירוק"). ממילא, אי אפשר לפטור את הראיון המדובר כעוד אקזמפלר סתמי של עיתונות-נשים, אלא להצביע על עבודה עיתונאית גרועה היכולה לעלות לכלל הטעייה של הקוראים.

אגב, טור העורכת מוקדש ל"טפיחה עצמית על השכם" לאור נתונים חיוביים, כך על פי העורכת הודיה כריש-חזוני, בסקר החשיפה TGI. "כיף לדעת שיש מי שמעריך ואוהב את המגזין הזה, שמשתדל לתת קצת יותר מכל מגזין נשים אחר", מתכייפת כריש-חזוני. על תוכן המגזין בכללותו כדאי להתעכב בהזדמנות המתאימה כדי לבחון האם הוא מתאים להגדרה שמעניקה לו העורכת, אבל ראיון כמו זה שמתפרסם שם היום בהבלטה לא נותן כלום לקוראים, רק מסייע לגנוב את דעתם.

ראיון השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" הוא עם הזמר שלומי שבת, וראיון מפרגן ומתלקק כזה מזמן לא קראתם (רז שכניק). טוב, שבת הוא "שלומי ארצי של המזרחיים", כפי שכתוב בכתבה ש"מכנים אותו לפעמים". ממילא הוא נחשב חיה מוגנת בג'ונגל של "ידיעות אחרונות". מי יודע, אולי משאירים אותו בהמתנה למקרה שארצי של האשכנזים יחליט להצטרף ליאיר לפיד ויתפנה מקום במוסף השני של יום שישי (זו בדיחה כמובן - מי אמר שארצי יפסיק לכתוב את הטור אם ירוץ לכנסת?).

בכל אופן, אם כבר עשו ראיון, הנה ציטוט (אחרי שהוא נשאל על השינוי שעשה בחייו כשהחל לחיות עם אשה אחת): "זה היה תהליך. בהתחלה היה קשה, מריבות. הרגשתי לא נוח. אבל הדר היא אישה מדהימה, בדיוק זו שחלמתי עליה מבחינה אסתטית. אני איתה ארבע שנים ובחיים לא ראיתי אותה בפנים נפולות. אפילו אם אני מתעורר בשמונה בבוקר, אני רואה אותה עם שיער אסוף, אחרי מקלחת. היא לא נותנת שאראה אותה כשהיא קמה משינה. אתה קם בבוקר ויש כבר ריח של סבון".

ענייני תקשורת

"'הסתערתי עליו עם בעיטה וסדרה של אגרופים, נקרע לו עור התוף והוא נפל שוב. הבאתי לו בעיטה לבטן, הוא עף אחורה ונפל, שברתי לו צלע. הוא ניסה לקום שלוש פעמים ולא התאושש'. אחרי שנים ארוכות כנהג מונית וקצב, צדוק 'טייסון' כהן, מובטל תושב בת-ים וגיבור הסרטון 'יאיר לפיד חוטף מכות', נוגע סוף סוף בתהילה. ראיון ראשון", נכתב בכותרת המשנה לראיון של אביטל ליברמן במקומון של "מעריב" בבת-ים וחולון.

לראיון מצורפת תיבה בחתימת ענת משה: "מאז הכרזתו של יאיר לפיד על כניסה לחיים הפוליטיים, אשתו ליהיא לפיד שומרת על שתיקה רועמת [...] השתיקה מפתיעה לאור העובדה שלפיד מתקשרת עם קהל קוראים גדול במספר אפיקים: טור קבוע ברשת המקומונים 'ידיעות תקשורת', בלוג באתר Xnet ודף פייסבוק פעיל [...] 'זוגתו שתחיה' של השחקן החדש בפוליטיקה הישראלית לא נוכחת, לא מצולמת, לא מגבה בפומבי, לא מדברת (לעת עתה) ולפחות כלפי חוץ, לא לוקחת חלק במשחק".

שלושת הטבלואידים, "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" מפרסמים על השער בהבלטה צילום מאצטדיון כדורגל של גלעד שליט היושב ביציע. צלם של "הארץ" כנראה לא הזדמן במקרה לסט. (תיקון, 27.1: אולם כדורסל, לא אצטדיון כדורגל. טעות שלי - קשה לי להבדיל בין השניים).

ב"גלובס" מנתח אלי ציפורי תגובה לעיתונות של דרור שטרום. "איך שלא הופכים את זה, התוצאה היא חיזוק התלות בפוליטיקאים", כותב לי-אור אברבך באותו עיתון על המוצא המסתמן להמשך קיומו של ערוץ 10. דרור פויר כותב על הסערה התקשורתית השבועית התורנית.

בני ציפר, עורך המוסף לתרבות וספרות של "הארץ", חתום על טקסט המתפרסם בעמוד הראשון של המוסף, ושאמור להיות התנצלות בפני הקוראים על טעות מביכה במיוחד בגיליון האחרון: ציפר אישר לפרסום צילום של סמואל בקט מהלך בגוף חשוף ושרירי במיוחד - צילום שהתברר כעבודת פוטושופ (פניו של בקט הודבקו על גופו של דוגמן) שהורדה ברשלנות (ותוך התעלמות מענייני זכויות יוצרים) מהאינטרנט. כדאי לקרוא את ההתנצלות הזו (לא מצאתי אותה ברשת), שלא זכורה לי כמותה - מה שהיה צריך להיות שורת תיקון על שגגה מביכה, הופך לטור קצר המאשים את העולם ברדיפה וקורא לציבור לעסוק בטעויותיו הוא, באקט מופלא של ירייה צדקנית ברגל.

"לא מעט מילים נכתבו על השאלה אם 'ארץ נהדרת' היא סאטירה או סתם תוכנית בידור", כותב איתי זיו ב"ז'ורנל" של "מעריב", "סתם, משום שבניגוד לתוכנית בידור, שנועדה להצחיק ותו לא, בסאטירה יש ממד נוסף של ביקורת כלפי הממסד או כלפי החברה. כפועל יוצא מההבדל ביניהן, שתי הסוגות מכתיבות חוויות צפייה שונות: תוכנית בידור מאפשרת לצופה להחליק אל מחוץ לזמן ולמקום, ואילו סאטירה מכריחה אותו להתבוסס בהם [...]  הטענה ש'ארץ נהדרת' אינה סאטירה נשענת דווקא על הבחירה שעשתה במי לא להיכנס. על מי לחוס. על הזרם המרכזי. קל יותר לסאטירה לטפל בתופעות הקיצון של חברה. זהו היגיון מובן, וגם 'ארץ נהדרת' נוהגת על פיו, למשל במערכון על מתנחלי נוער גבעות אלימים (די חלש בעיניי). אלא שבשיח הציבורי הישראלי נערי גבעות אלימים כבר מזמן נחשבים בגדר גרוטסקה, וכדי לבקר אותם לא צריך את 'ארץ נהדרת'. מספיק לעיין בכל אחד מכלי התקשורת המרכזיים. תפקידה של סאטירה, אם כבר, הוא לחלץ את הגרוטסקה מהבנאלי, לא לחלץ את הגרוטסקה מהגרוטסקה. [...] בעצם בחירתה של 'ארץ נהדרת' לשלב חיקויים של דמויות מ'האח הגדול' - תוכנית אכזרית על סף סאדיזם, שעסוקה רוב הזמן בליבוי שנאות - היא מעניקה ל-40 ומשהו אחוז הצופים בה אישור והכשר לטעמם". "סאטירה זו לא", הוא מסכם.

"כולנו זקוקים ל'ארץ נהדרת' כנקודת התייחסות למציאות הגרועה מכל סאטירה", כותב ירון טן-ברינק ב"7 לילות".

"ארץ נהדרת פשוט לא מצחיקה", נכתב באחת ההפניות על שער מוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון".