הפגנה של כאלף איש ואשה נערכה ביום חמישי האחרון (20.12) סמוך לכפר ביר-הדאג'. הפגנה שכזו לא היתה בנגב מאז ההפגנות נגד תוכנית פראוור בשנים 2013–2014, והיא מבין ההפגנות המעטות בסדר גודל שכזה שבכלל ישנן בנגב (עניין תמוה ומוזר, אבל נושא למאמר אחר).

אנשי ביר-הדאג' הפגינו לאורך כקילומטר צפונית לצומת משאבים. גברים ונשים היו פזורים לאורך הכביש ומחו בקריאות "כן-כן לבנייה – לא-לא להריסה" בשפה העברית, וברקע שלטים צהובים המזכירים למכוניות העוברות והשבות ש"הריסת בתים = הריסת חיים". ההפגנה המרשימה, באישור ובתיאום עם המשטרה, כמעט לא סוקרה בתקשורת העברית, פרט לכתב "מעריב" שהוא עצמו ערבי בדואי.

הכתב פרסם ידיעה, ששונתה מאוחר יותר, ואליה הצטרף כתב שותף. "המדינה הציעה לבדואים מגרש חמישה דונם ו-250 אלף שקל, הם סירבו: מחאת תושבי ביר-הדאג' בנגב עוררה ביקורת קשה על סירובם להצעות המדינה. יו"ר הכפר: 'יש לנו אלפיים כבשים וגמלים, האם רוצים שהם יתגוררו בקומות?'", היתה הלשון העוינת של כותרת המשנה לכתבה הקצרצרה.

הפִסקה הראשונה מתארת את הסיבה שהביאה להפגנה – עשרות צווי הריסה שניתנו לבתים בכפר המוכר (!) ביר-הדאג'. לכל משפחה הוקצבו חמישה דונמים כדי שתוכל לעסוק בחקלאות ולהתפרנס, אך המדינה החליטה לחזור בה מעמדתה זו ולהפוך את היישוב לעירוני – תוך כדי צמצום שטחו ביותר משליש. מיד אחר-כך מובאת בפנינו תגובתו של ח"כ טאלב אבו-עראר, שקשר למדיניות החדשה אג'נדה סודית שמטרתה להגביל את הילודה בחברה הבדואית.

"חברי-הכנסת הערביים משקרים במצח נחושה", קבעה כותרת הביניים, ומיד לאחריה שתי פסקאות המתייחסות לתגובת השר אורי אריאל, הממונה על האוכלוסייה הבדואית בנגב, ושתי פסקאות של תנועת רגבים, ארגון אזרחי שלפי הכתבה "עוסק במעקב ותיעוד של פעילות בלתי חוקית מצד ערבים במדינה".

אם כן, אנשי מפלגת תקומה החברים בבית-היהודי קיבלו חמש פסקאות, שתיים של השר, ושלוש של רגבים. כמה קיבלו תושבי ביר-הדאג', המוחים והמוחות? בקושי שלושה משפטים. ולא שאין להם מה להגיד. התושבים טוענים כי המדינה חזרה בה מסיכום שנעשה עימם ב-2006, שלפיו הכפר יהיה חקלאי ולא עירוני. הכפר, למרות שהוכר לפני כ-15 שנה, נראה כמו כל כפר מסורב הכרה אחר בנגב. פרט לתשתיות בריאות וחינוך, אין בו דרכים או תשתיות מים וחשמל, ורבים מאנשיו אינם מועסקים. הם סבורים שחקלאות תיטיב עימם ותאפשר להתפרנס מצאן וחקלאות אחרת, מעין משקי עזר.

המדינה גם נתנה את אישורה לכך, אך כיום, כיוון שאנשי ביר-הדאג' אינם מסכימים לשינוי הקריטריונים, המדינה, על-ידי הרשות לפיתוח והסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, מפעילה לחץ באמצעות צווי הריסה שהיא מחלקת. תושבי ביר-הדאג' שיודעים להתארגן אינם מוכנים לכך. אין סיבה לשנות את ההסכם, הם אומרים. אלא שהכתבה כמעט לא מציגה את עמדת התושבים.

במסגרת המאמר מוצגות שלוש תמונות שצילם הכתב הערבי השותף לכתבה. הן מציגות בדואים צעירים ומבוגרים, נשים, ילדים וילדות המפגינים בשקט ובאורח בלתי אלים, מתיישבים באורח מאורגן על הכביש, וזאת כמובן בתיאום עם המשטרה, כדי להציג את עניינם לצבור הישראלי. התמונות עומדות בניגוד מוחלט לנוסח המשתלח ולסרבנות המוצגת בדברי השר אריאל ותנועת רגבים.

אפשר לבעוט ולהכות במיעוט, אפשר להצמיד לכתב הערבי כתב יהודי שיאזן את הדברים ויהפוך אותם על פיהם, אך לא ניתן יהיה להשתיק את המחאה, וכתבות מסוג זה יזינו אותה בדלק.

חיה נח היא מנכ"לית פורום דו-קיום לשוויון אזרחי