בלי סודות. מתכנני הניוזיאום ביקשו להבטיח שהמסר של המוזיאון יהיה ברור עוד בטרם נכנסים אל תוכו: שקיפות. העיתונות מבקשת להציץ אל הקרביים של מוסדות השלטון, שבנייניהם נשקפים מחלונות הבניין וממרפסת התצפית שלו. באותה מידה היא חייבת לאפשר לציבור להתבונן אל תוככי הליכי העבודה של התקשורת, ולהבין כיצד מתקבלות ההחלטות המעצבות את סדר היום הלאומי. בחזית הבניין חקוקות באותיות של קידוש לבנה מלותיו של התיקון הראשון לחוקה, המסמך המכונן של חופש העיתונות באמריקה. אבל חופש העיתונות אינו מבטיח כניסה חופשית. מחיר הכניסה: 21.95 דולר; לבני 65, סטודנטים וחיילים: 17.95 דולר; לצעירים עד גיל 18: 12 דולר; ילדים עד גיל שש: חינם.


החדשות – ובגדול. אולם הכניסה, תרומת "הניו-יורק טיימס", משדר מיד את אווירת החדשות. כותרות מן העבר מוקרנות על גבי מסך ענק, מסוק צילום של תחנת טלוויזיה תלוי מעל, ומבזקים אלקטרוניים של חדשות מעודכנות רצים על קירות האולם. ויש גם מי שממשיכים לבשל את הסקופים הבאים: בחלקו האחורי של הבניין שוכנת מסעדת "המקור" של השף האוסטרי-אמריקאי וולפגנג פק. מאז הקמת הניוזיאום במשכנו הנוכחי ב-2008 נחשבת המסעדה לנקודת מפגש לעיתונאים, פוליטיקאים ופקידים בכירים.


משחק ילדים. כמו כל מוזיאון מודרני, גם הניוזיאום מחפש דרכים להפעיל את מבקריו, בעיקר הצעירים. אפשר לשחק על צגי מחשב, להשתתף בחידוני טריוויה על תקשורת אמריקאית, ואפשר להתייצב לסטנד-אפ בפני מצלמת טלוויזיה, לבחור את הרקע (הבית הלבן למשל, או הקונגרס) ולהקליט טקסט כמו כתב מנוסה המשדר לאומה. כדי שתהילת הרגע לא תחלוף, אפשר לרכוש את הווידיאו. המחיר: חמישה דולרים.


עיתונות בארבעה ממדים. התחרות עם מוזיאונים וושינגטוניים אחרים, כדוגמת מוזיאון התעופה והחלל, חייבה גם את הניוזיאום להציג אטרקציות טכנולוגיות. אחת מהן: סרט בארבע ממדים על העיתונות – שלושה סיפורים של עיתונאים מימי מלחמת העצמאות האמריקאית ועד מלחמת העולם השנייה, והכל ב-3D. המימד הרביעי הוא הכסאות המיטלטלים לכל עבר כאשר מטוסי קרב גרמניים תוקפים את לונדון בימי הבליץ, ובועות שבהן כותרות עיתונים מאירועים מפורסמים משייטות בחלל האולם.


לומדים היסטוריה. הניוזיאום אינו מיועד רק לחובבי תקשורת, הוא גם אמצעי מרתק ללימוד היסטוריה. תלמידי בתי-ספר המבקרים במקום נחשפים, לצד הכרת תולדות העיתונות, לאירועים מרכזיים בתולדות ארצות-הברית. "הכי מעניינים אותי הדברים שקראתי בעיתונים על הקו-קלוקס-קלאן", מספר לי לורנס, תלמיד אפרו-אמריקאי מבית-ספר יסודי בוושינגטון, לאחר צפייה בתצוגה על המאבק לזכויות השחורים. "אני רוצה ללמוד על זה עוד הרבה".


גראונד זירו 1. שרידיה של אנטנת טלוויזיה שהיתה מוצבת על גג אחד ממגדלי התאומים בניו-יורק עומדים במרכז אולם התצוגה המוקדש לפיגועי ה-11 בספטמבר. שישה טכנאי טלוויזיה של רשתות שידור שונות, שעסקו בתחזוקת אנטנות מסוג זה על המגדלים, נהרגו בפיגוע. האנטנה מוקפת ב-127 שערים של עיתונים מהעולם למחרת הפיגוע, ובהם גם עיתונים ישראליים. בחודש שעבר צורפו לתצוגה גם העמודים הראשונים עם הכותרות על חיסולו של אוסאמה בן-לאדן.


גראונד זירו 2. סרט וידיאו מציג בתערוכה את סיפורם של כתבים, עורכים וצלמים שסיקרו את הפיגוע. ניסיתי להתקרב לבניינים, סיפרה כתבת של תחנת רדיו מקומית, לראות מה קורה. שוטרת נחרצת התעקשה למנוע ממנה לעבור. בעודה מנסה לחשוב על דרך לעקוף את השוטרת ראתה את המגדל הראשון קורס בדיוק במקום שאליו רצתה להגיע. בין ההריסות נמצאה אחר-כך גופתו של צלם העיתונות ביל ביגארט, ותיק מלחמות ברחבי העולם, שרץ לצלם את המגדלים הפגועים. תצלומיו האחרונים, מצלמתו ותעודת העיתונאי שלו מוצגים בתערוכה.


תהילת ווטרגייט. הספר והסרט "כל אנשי הנשיא" עיצבו את הזיכרון האמריקאי והעולמי בכל הקשור לפרשת ווטרגייט, גם אם לא תיעדו את האירועים במדויק, והציגו את ה"וושינגטון פוסט" כגורם היחיד כביכול שהביא להתפטרות הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-1974. הניוזיאום מציג פרשה מרכזית זו בתולדות העיתונות האמריקאית בין היתר באמצעות פוסטר מאותן שנים, שבו נראה ג'רלד פורד, יורשו של ניקסון, אומר: "קיבלתי את הג'וב שלי באמצעות ה'וושינגטון פוסט'".


חילוץ או אדישות. עדותו של הצלם טד ג'קסון היא חלק מתערוכה המוקדשת לסיקור ההוריקן קתרינה, שהיכה בניו-אורלינס ב-2005. "הייתי בתוך סירה בעיר המוצפת, שהיתה מלאה באנשים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להשיג לעצמם סירה", שיחזר ג'קסון את ההתלבטות המקצועית שלו – לצלם את האסון או לסייע בפינוי הקורבנות. לאחר זמן קצר גיבש לעצמו קו פעולה: לא לפנות אנשים שניצבו על הגגות אך לא נראו במצב של סכנה מיידית, אבל לאסוף לסירתו אנשים ששחו במים. כך, הסביר, יכולתי להביא את כל התמונות על מה שקורה, וגם להרגיש שנהגתי באופן הומאני.


הוריקן של שמועות. דילמה מקצועית נוספת שהתעוררה בעת סיקור קתרינה היתה התמקדות אמצעי התקשורת בידיעות על מעשי שוד, רצח ואונס בעיר המוצפת. הידיעות הללו יצרו את הרושם כי לצד גלי הים הקטלניים הוכתה העיר גם במתקפת פשע נרחבת. בדיעבד התברר כי כמה מהדיווחים התבססו על שמועות חסרות כל אימות. קצת באיחור, העיתונים הודו שטעו – והתנצלו.


פשלות בשירותים. "הניו-יורק טיימס" אינו מסתיר את תיקוני הטעויות שלו, אלא ממקם אותם בקביעות בעמודים 2 או 3. אבל אוצרי הניוזיאום בחרו למקם את הפשלות העיתונאיות, הכותרות המגוחכות והטעויות דווקא בחדרי השירותים.


אופססס. יש פשלות שנחלצו מהשירותים ומצאו את מקומן במרחבי תצוגה מכובדים יותר. אחת מהן הפכה במשך השנים לאיום המרחף מעל ראשיהם של עורכי לילה בלילות בחירות שבהן המדגם הטלוויזיוני צמוד מדי: תמונתו של הארי טרומן צוחק כל הדרך לכהונה נוספת בבית הלבן כשהוא מניף את גליון ה"שיקגו דיילי טריביון" המבשר על נצחונו של יריבו תומס דיואי בבחירות 1948.


מלחמה בשחור-לבן. שום עיתון אמריקאי לא היה מפרסם תצלום של ילדה הנמלטת עירומה מכפרה הבוער אילו היה מדובר בילדה מטנסי או מקליפורניה. כך גם תצלום ההוצאה להורג ברחוב בסייגון של צעיר שנחשד בינואר 1968 כאיש הווייט-קונג. אבל שני התצלומים הללו היו לסמלי המלחמה בווייטנם, והם מוצגים עתה גם בניוזיאום, בגלריה המוקדשת לתצלומים שזכו בפרס פוליצר. בסרט שנלווה לתצוגה מספרים צלמים על הרגעים שתיעדו. מתגובות המבקרים בניוזיאום עולה שתצלומי השחור-לבן הישנים יוצרים רושם רגשי עז יותר מתצלומי הצבע המאוחרים.


הצצה אינטימית. הנשיאים הראשונים בעידן צילום העיתונות לא התלהבו מקרבתן של עדשות הצלמים. הראשון שהעניק לצלם הרשמי של הבית הלבן גישה כמעט בלתי מוגבלת לכל פגישה נשיאותית היה לינדון ג'ונסון. כך נהגו גם הנשיאים שבאו אחריו. התוצאה מוקרנת באחד מאולמות הניוזיאום, בסרט על הרגעים האנושיים שקלטו מצלמות הצלמים הנשיאותיים לדורותיהם. הסרט מדגיש את יכולתם של הצלמים הללו לתעד מצבים ששום צלם אחר לא יוכל, אבל לא את העובדה שההחלטה על פרסום התצלומים נתונה לשיקול דעתם של יועצי התקשורת של הנשיאים, כחלק ממדיניות "ניהול התקשורת" שמנהל הבית הלבן.


צונאמי תקשורתי. החורבן שהותירו אחריהם רעידת האדמה ובעיקר השיטפון בחופי יפן במרץ השנה מתועד בניוזיאום באמצעות עותק של העיתון המאולתר שהופיע באחת הערים שנפגעו בצונמי. לאחר שמערכות המחשב והדפוס קרסו, תיעדו עורכי ה"אישינומאקי היבי שימבון" את תמצית החדשות באמצעות בריסטול וטושים. טכנולוגיה עתיקת יומין זו שימשה את העיתון במשך שישה ימים להפקת עיתונים במספר מוגבל, והם נתלו בעיקר בכניסות למרכזי סיוע שהוקמו בעיר.


יחצנות פלילית. ג'ון אדגר הובר עמד במשך 37 שנה בראש הבולשת הפדרלית, ועסק בין היתר בבניית תדמיתה כרשות אכיפת חוק קשוחה הלוחמת בגנגסטרים האלימים ביותר, כדוגמת ג'ון דילינג'ר (בתמונה). הובר עשה זאת בין היתר באמצעות שימוש מושכל בתקשורת, כשיצר קשר הדוק עם כתבים פליליים והזין אותם בפרטים עסיסיים על פרשות פשע גדולות. הוא גם סייע להפקת סרט וסדרות טלוויזיה על הבולשת. התצוגה הנרחבת בניוזיאום, המוקדשת לרומן שבין התקשורת והתרבות הפופולרית ובין ה-FBI, עוסקת גם בדמותו השנויה במחלוקת של הובר ובאחריותו לפעולות שפגעו בזכויות האזרח בארצות-הברית.


האשה באדום. בין הנשים הבולטות בתקשורת מוצגת בניוזיאום גם הכתבת הוותיקה הלן תומס, שעוררה בשנים האחרונות כמה וכמה סערות בעקבות הערות אנטי-ישראליות חריפות. תומס ישבה במשך עשרות שנים בשורה הראשונה בכל מסיבת עיתונאים ותדרוך בבית הלבן, שם בלטה לעתים לא רק בלשונה החדה, אלא גם בחליפתה האדומה. החליפה זוכה למקום של כבוד בניוזיאום, לא הרחק מהחליפה שלבש או.ג'יי סימפסון ב-1995 בעת משפטו המתוקשר.


הילד הצהוב. אין כמעט עיתון באמריקה שאינו מקדיש מדור, עמוד או כמה עמודים לטורי קומיקס. וגם בניוזיאום יודעים שעיתון אינו רק חדשות פוליטיות, ספורט וכלכלה. הקומיקס הוא חלק בלתי נפרד מהתצוגה, עם מקום מכובד ל"ילד הצהוב" מהקומיקס של סוף המאה ה-19 בניו-יורק, שהעניק לעיתונות הסנסציונית את הכינוי "עיתונות צהובה".


השתלטות התאגידים. הניוזיאום ממומן על-ידי תרומות של תאגידי תקשורת גדולים. ניוז-קורפ של רופרט מרדוק תרמה עשרה מיליון דולר, ורשתות הטלוויזיה ABC ו-NBC תרמו חמישה מיליון כל אחת. אבל גם הפרק השנוי במחלוקת של כיבוש השידור על-ידי חברות ענק מתועד בתצוגות. לאחר שבשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת נרכשו שלוש רשתות השידור הגדולות של ארצות-הברית על-ידי תאגידים גדולים, הואץ באופן משמעותי המירוץ אחר רווחיות. מעתה נדרשו לא רק שעשועונים, אופרות סבון וקומדיות קלילות להפיק רייטינג גבוה – אלא גם מהדורות החדשות.


כרישי האינפוטיינמנט. שרשרת המזון העסקית-תקשורתית והשפעתה העגומה על איכות החדשות, תחילה בטלוויזיה ואחר-כך גם במדיומים אחרים, מוצגת בניוזיאום בין היתר באמצעות קריקטורה. החדשות נבלעו על-ידי תעשיית הבידור, שנטרפה על-ידי כרישי העסקים. המירוץ להעלאת הרווחיות תבע מן המערכות העיתונאיות לשנות את סדרי העדיפויות שלהן. "חדשות קשות" על אירועים ברחבי העולם נדחקו לטובת "חדשות רכות" על פריס הילטון ובריטני ספירס.


נישואי פוליטיקה ותקשורת. אולפן הטלוויזיה שהוקם בניוזיאום על-ידי קרן נייט משמש בין היתר לשידור תוכניות ראיונות, לעתים גם לרשתות שידור. בראשית מאי התארח באולפן הנשיא ברק אובמה וקיים שם מפגש עם אזרחים ששודר ברשת CBS. באולפן נערכת גם תוכנית קבועה של הניוזיאום, "בתוככי המדיה". בין האורחים החודש – הסנטור הרפובליקאי סקוט בראון ממסצ'וסטס ואשתו, כתבת הטלוויזיה גייל הוף. בראון קיבל את המושב שהתפנה עם מותו של הסנטור טדי קנדי. הוף אמרה בראיון שבשל תפקידו של בעלה, היא נמנעת מעיסוק בסיקור פוליטי.


הטיוטה הראשונה. קירות הניוזיאום מכוסים בין היתר גם בציטוטים מפורסמים על העיתונות, ובהם דבריו של פיליפ גרהאם, שהיה המו"ל של ה"וושינגטון פוסט": "העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה". וגם ניקסון זכה למקום של כבוד עם הציטוט: "האמריקאים לא מאמינים לשום דבר – עד שהם לא רואים אותו בטלוויזיה".


חללי המערכת. כתב קול-ישראל אילן רועה, שנהרג בלבנון ב-1999 בעת שנלווה למפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, הוא אחד ממאות העיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם ומונצחים בניוזיאום. פינת ההנצחה, המתעדכנת באופן שוטף, מציגה את הסיכון שבו נמצאים עיתונאים ברחבי העולם. ישראלים אחרים על קיר הזיכרון הם בן עוזרמן, שעבד בארץ עבור חברות טלוויזיה זרות ונהרג במלחמת ששת-הימים בעזה, וכתב קול-ישראל רפי אונגר, שנהרג במלחמת יום-הכיפורים.


הקרבות שלנו. סיכוני המלחמות מוצגים בכמה מאגפי הניוזיאום: הכתבים הצבאיים המוטמעים בקרב הכוחות בחזית, השידורים של אד מורו מגג בניין השידור בלונדון בעיצומו של הבליץ, וגם המלחמות שלנו. כריסטיאן אמנפור, לשעבר כתבת החוץ הראשית של CNN, מופיעה בתצוגה בתצלום של זיו קורן בעת סיקור אירועים בחזית הישראלית-פלסטינית. אמנפור, המגישה עתה את תוכנית הראיונות "השבוע" ברשת ABC, משדרת מדי יום ראשון את תוכניתה מאולפן בניוזיאום, שמחלונו נשקפת גבעת הקפיטול.


רמזור החירויות. יש עדיין מקומות בעולם, לא רבים, שבהם ישראל היא אי ירוק. אחד מהם הוא מפת חופש העיתונות בניוזיאום. כאן מוצג חופש העיתונות כפי שמנתח ומאבחן מדי שנה הארגון האמריקאי פרידום-האוז. ישראל הירוקה מוקפת על המפה בצהוב של מדינות שאזרחיהן נהנים מחופש עיתונות חלקי בלבד, ובאדום של מדינות שנמצאות בתחתית המדרג, משמע נטולות חופש עיתונות. לחיצה על צג מחשב מאפשרת לקרוא על מצבה של העיתונות בכל אחת מהמדינות. במקום הראשון בעולם נמצאת פינלנד, ובמקום האחרון צפון-קוריאה.


אנחנו על המפה. בעיני רוב האמריקאים ארצות-הברית היא מרכז העולם. שאר היקום מצטייר בעיניהם בדרך כלל כפלנטה אחרת. כך גם ברוב חלקי הניוזיאום. אבל פה ושם אפשר למצוא באולמות התצוגה גם עדויות לקיומם של חיים על פני יבשות אחרות. הכרזת המדינה מוצגת כאן באמצעות עיתון ממדינת רוד-איילנד שכותרתו הראשית היא "מדינה יהודית חדשה הוכרזה בתל-אביב". כותרת המשנה: "יהודי פלשתינה נערכים להקמת מדינה עברית אחרי 2,000 שנה".


בדרך לעידן החדש. רוב שטחי הניוזיאום מוקדשים, לצד הרדיו והטלוויזיה, לעיתונות המודפסת. האם אין חשש שבעידן הטוויטר ופייסבוק יהפוך המקום למוזיאון ארכיאולוגי? בינתיים מוקדש רק נתח זעיר לרשתות החברתיות ולעידן החדש בעיתונות. "באמצע 2012 תיפתח גלריית המדיה החדשה", מבטיח ג'ונתן תומפסון, איש קשרי העיתונות של הניוזיאום. "עובדים עכשיו על הקונספט". אתגר המדיה החדשה מורכב יותר מאשר העיסוק בתקשורת הישנה. לא זו בלבד שהכל דיגיטלי וממוחשב, בלי מכונות דפוס ואולפני טלוויזיה – גם חלק ניכר של קהל היעד של הניוזיאום, צעירים ובני נוער, מתמצא בעולם הזה על מרבית חידושיו. זאת ועוד: בעידן שבו האזרח הוא העיתונאי, אין כאן "סודות מקצועיים" של כתבים מנוסים ועורכים ותיקים.