הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ בטקס זיכרון במוזיאון יד-ושם, השבוע (צילום: ליאור מזרחי)
קריאת השכמה לליברלים
במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מדווחים בנימין טוביאס ויגאל רום על משפטו של הרוצח הנורבגי אנדרס ברינג, שביולי האחרון טבח 69 נערים ונערות באי ליד אוסלו ועוד שמונה אנשים באוסלו עצמה. בכמה מבני הנוער ירה מטווח קצר לאחר שרדף אחריהם אחד-אחד. ברינג "נכנס לאולם עם חיוך זחוח, ניצל את הורדת האזיקים מידיו, היכה על חזהו והצדיע במועל יד", נכתב בפתח הכתבה המתארת את משפטו. "בניגוד לעצת עורכי-דינו", ברינג אינו משתדל להוכיח כי פעל בחוסר שפיות, אלא להפך. "הוא מתעקש להסביר שוב ושוב שפעל מתוך מניעים פוליטיים טהורים".
בעיתון מצטטים את ברינג, שאמר כי רצה "לעשות רק טוב לאירופה ולנורבגיה ולהציל אותה מפשעי הרב-תרבותיות שידרדרו אותה לאבדון". הטבח שביצע הוא, לדבריו, "קריאת השכמה לאירופה הליברלית", רגע לפני מלחמת אזרחים שתפרוץ "בעקבות הסובלנות הרבה מדי שהיא מגלה כלפי האחר". הכתבה ב"ידיעות אחרונות" מותחת ביקורת על מערכת המשפט הנורבגית, על העונשים הקלים שהיא גוזרת ועל התנאים הנוחים שהיא מעניקה לאסירים. לפי הכתבה, ברינג "יישלח לכל היותר ל-21 שנות מאסר בתנאים סבירים". בדיווח ב"הארץ" מוסיפים כי ניתן יהיה להחזיקו במאסר כל עוד "נשקפת ממנו סכנה לציבור".
הצקצוק
פרשת מין מעסיקה היום את עיתוני ישראל, אחרי שהובלטה אתמול ב"הארץ". "אמצע היום, חוף תל-אביב: עשרות צפו במין קבוצתי עם צעירה", נכתב אתמול בכותרת במעלה שער העיתון. יניב קובוביץ דיווח על מעשה שאירע "לפני כשבועיים" בחוף בתל-אביב: אשה קיימה יחסי מין עם כמה גברים בצהרי יום לעיני כל. ב"הארץ" לא יכלו לכתוב שמדובר במקרה אונס, שכן האשה התנגדה לנסיונות אנשים במקום להתערב בנעשה ("אני אשה חופשייה ואני אעשה בגוף שלי מה שאני רוצה"), והנימה הביקורתית מופנית בעיקר כלפי חדלונה של המשטרה ("הפנייה היחידה למוקד 100 לא טופלה"), שקובוביץ אף מביא עדות לכך שטענתה כי למקום נשלחו שוטרים אינה נכונה.
מבין השורות נמתחה ביקורת נוספת, אולם זו לא היתה ברורה וממוקדת. כאילו הרגישו העורכים שיש כאן משהו הראוי לגינוי, אולם לא ברור מהו. אתמול, חמושים ביממה נוספת ובתצלומים מזירת האירוע (שהביאו חדשות ערוץ 2), התיישבו עיתונאי ישראל לכתוב על הנושא, והיום הביקורת ממוקדת יותר, ובעיקר חריפה ובומבסטית פי כמה. הביקורת על המשטרה עודנה מובילה את הדיווח ב"הארץ" ("לאחר שהתעלמה, המשטרה חוקרת חשד לאונס קבוצתי בחוף תל-אביב", נכתב בכותרת ידיעה של קובוביץ ותומר זרחין על שער העיתון), אבל בטבלואידים חלקה של המשטרה מוצנע ואת מקומה תופס גורם אחר: הקהל שעמד מנגד ולא התערב.
אמנם, מדובר במטרה חמקמקה: הכתבים המדווחים על האירוע מביאים עדויות של מתרחצים ועובדים במסעדות החוף שלפיהן מדי פעם אנשים מקיימים יחסי מין על החוף, עדויות על כך שהיה מי שניסה להתערב אולם האשה עצמה הדפה את נסיונות ההתערבות, עדויות שלפיהן האשה דרשה וקיבלה כסף ממי ששכב איתה, ועדויות כמו זו שמביא נתיב נחמני ב"מעריב": "היא נראתה לי בת 35 בערך. היא שתתה הרבה, אבל נראתה לי נורמלית. היו פה הרבה אנשים והורים עם ילדים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לה מה לעשות. היא לא רצתה להקשיב. היא עשתה יותר בלגן מהילדים שהיו איתה. היא באה אליהם וישבה עליהם. שמעתי אותה אומרת: 'תוציא קונדום'. היו איתם גם בנות שלא אמרו כלום".
כיוון שכך, את מקומו של הקהל שנכח במקום תופס גורם אחר, כללי יותר, כוכבם הקבוע של הפרשנים לענייני צקצוק בעיתונות המרכזית: הציבור הישראלי. ב"ישראל היום" הדיווח אנמי ונדחק לכמה שורות בעמ' 21, שבמסגרתן מסכם אבי כהן את מה שנכתב אתמול ב"הארץ" (בצירוף תצלום, כמובן), אולם ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" שולפים את התותחים הכבדים. הכוונה, כמובן, לתותחי מים, המטיחים בקורא זרם דמעות ורסיסי רוק:
לפי מירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות" ("ואם זו היתה הבת שלכם?", לשון הכותרת), האירוע "משרטט את גבולותיה ההולכים ומתרחקים של החברה הישראלית", מי שקיימו יחסי מין על החוף הם "בהמות" שמעליהם מתנוסס "דגל שחור משחור" ומי שנכח במקום "היו אלה שאנסו את האשה במבטיהם, בשתיקתם, בעמידתם מן הצד". ב"מעריב" הטון חריף עוד יותר (זה אפשרי, מסתבר): במאמר שנדפס בחלקו על עמוד השער כותב שי גולדן על "חברה שאיבדה את הצפון" (כדבר הכותרת על השער) בפתוס מנופח כל-כך שנדמה שארי שביט יצטרך לבקש להשתתף בעונה הבאה של "מחוברים":
גולדן משווה את האירוע בחוף בוגרשוב לזה שבו התהפך הקייאק של החותרת יסמין פיינגולד בירקון ו"שניות ארוכות" לא מיהר מישהו לעזור לה, עד שקפץ אדם אל המים והצילה. על חוף הים, "איש לא קפץ להציל את חייה של האשה הזאת, את גופה ואת נפשה", מתפייט גולדן תוך התעלמות מהעובדות, וקובע כי הרגע הזה, "סמלי לא פחות משהוא נורא", מזקק את תמציתה של החברה הישראלית ככזו המרוכזת בעצמה, אדישה, חסרת כל סולידריות ואחווה כלשהי, "חלום בלהות", ולמעשה "מורכבת מאוסף של אנשים שאינם ראויים עוד להיקרא חברה". "מותה של הסולידריות הישראלית" היא כותרת המאמר, המודפס על פני רוב העמוד הפותח.
ובינתיים, בבקעה
גם פרשת סא"ל שלום אייזנר, שהיכה בשבת פעילי שמאל באמצעות רובה האם-16 שלו במהלך מסע אופניים/ניסיון לחסום את כביש הבקעה, ממשיכה להיות מדווחת בשערים. "הסמח"ט: הסיפור שלי לא מעניין את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "סא"ל אייזנר תוקף את מפקדיו: להצטלם טוב חשוב מהמשימה?", נכתב בכותרת המשנה.
גם על שער "ידיעות אחרונות": "הסמח"ט תוקף את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת על השער, "הקצין המכה: 'המפגינים באו עם מקלות ושברו לי את היד, פעלתי כדי למנוע פגיעה בחיילים שלי – אבל זה לא מעניין את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת המשנה. הדברים מצוטטים משיחה שערך אייזנר עם מאן-דהוא ושודרה אתמול בערוץ 10. "הערכה: סא"ל אייזנר יודח", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום" (כפי שאכן קרה היום), וכותרת המשנה מציינת: "בימין מתרחבת התמיכה בקצין".
אתמול כתבתי כאן אגב טור של חגי סגל ב"ידיעות אחרונות" על הצביעות המאפיינת את המטפלים בפרשה: של התקשורת הנזעקת כשמדובר בפעיל שמאל אירופי ומצניעה מקרי אלימות המופנים, נאמר, כלפי מפגיני ימין; ושל אנשי ימין הנזעקים נגד הצביעות הזו וחוטאים בעצמם באותה צביעות כשהם מתעלמים (במקרה הטוב) מאלימות חריפה הרבה יותר המופנית כלפי מי שאינם אירופים (או אמריקאים) או יהודים ומקבלים בהבנה את החבטה של אייזנר במפגין הדני. מישהו העיר את תשומת לבי לכך שסגל עצמו לא התייחס כלל לתקשורת בטורו, ולכן לא היה זה הוגן לכרוך את ההערה שלי במה שכתב. יש בכך מן האמת.
למעשה מדובר כאן במשהו עמוק יותר מצביעות. התגובות ממין זה למעשהו של שלום אייזנר חשפו לא רק כשל לוגי, אלא בעיית זהות. ציבור המגיבים בקשת שמבן-דרור ימיני ולילך סיגן ועד לחגי סגל והאתרים הדתיים, שביקשו שלא לשפוט באופן אינסטינקטיבי את הראיות הברורות לחבטה ברוטלית, חוזרת ונשנית, באנשים שאינם חמושים, על-ידי מפקד קבוצת חיילים חמושים ועטויי מדים, מביעים הבעת אי-אמון בוטה באתוס הליברלי (במקרה של סיגן הדבר נכתב בפירוש).
האזכור הביקורתי של כמה מאותם מגיבים (וסגל בתוכם) את האיפה ואיפה שנוקטת התקשורת ונוקטות הרשויות, לכאורה, כלפי אלימות סמכותנית המופנית אל מתנחלים ואנשי ימין, מעיד כי אין מדובר בהלך רוח פשיסטי, אלא בקריאה לעזרה. אני מאמין שאותם מגיבים ממש (או לפחות רובם) מבכרים באמת ובתמים את מודל החברה הליברלית הכופה איפוק וריסון על יכולות הפגנת האלימות שלה, וסולדים באמת ממראה של שוטר או חייל המרימים יד – או רובה – על אזרח או מפגין.
האם ימיני וסגל (את סיגן בכוונה איני מזכיר) מעוניינים במציאות שבה התקפה ברוטלית של לובש מדים על אדם שאינו חמוש תזכה קודם כל ביחס ביקורתי, יהא האדם הלא חמוש אשר יהא? אני מאמין שכן.
הזעזוע אותנטי, ההפעלה הספציפית של מנגנון ההשהיה שלו מעידה כמובן על צביעות, אולם גם על בלבול. יותר משהדבר ראוי להתקפה ביקורתית, הוא ראוי לבירור וליבון של הייאוש שחבוי בתוכו מהעמדה הליברלית (הכוללת, כמובן, גם קיומה של עיתונות חופשית וביקורתית).
ובחזרה לחוף בוגרשוב
אותה דו-ערכיות שנקטו כמה מהמגיבים בעיתונים לאלימות של קצין צה"ל בבקעה מופגנת גם במה שכותבים פרשני מצב-האומה ביחס ליחסי המין בחוף תל-אביב. הערכים החברתיים שאיפשרו את קיומה של הסיטואציה בחוף בוגרשוב הם אותם ערכים שהביאו לגינויו והשעייתו המהירה של סא"ל אייזנר: ערכים המעלים על נס את החופש והחירות, ומאפשרים מרחב מוגן גדול ורחב ככל הניתן לאותם חופש וחירות להתקיים – יהיו אלו החופש והחירות להפגין נגד או בעד מטרה, או החופש והחירות להתנהג באופן מיני הגם שאינו מקובל חברתית.
מובן שהדבר מלווה בסייגים וסייגי סייגים, ואלו צריכים להתברר – האם המפגינים התקיפו את הסמח"ט, האם הגברים כפו עצמם על האשה, האם אייזנר אכן מנע אסון לאומי, האם האשה אכן אינה שפויה – אולם כל עוד התשובה לשאלות הללו אינה מתבררת, התגובה הראשונית של ימיני ושל גולדן ובטיטו ושל חבריהם לעט מעידה על בעיית זהות חמורה של כמה מעיתונאי ישראל. משום שהיכן שיש ערפל עובדתי וגרסאות שונות, הם רואים בבירור חד כפטיש את הפתרון הסמכותי כאופציה הראשונה והיחידה, זו שאי-הוצאתה אל הפועל פירושה, ובכן, כאמור, הרס החברה הישראלית וכו' וכו'.
אני מדמיין את מירב בטיטו ושי גולדן משתזפים בחוף בוגרשוב כשלידם מתקהלים אנשים סביב אשה שפלג גופה התחתון ספק עירום, ספק נתון בתחתונים (להזכירכם, מדובר בחוף הים), המדברת גסויות עם קבוצת נערים ונעלמת מעת לעת אל תוך המים, כנראה מקיימת איתם יחסי מין. כשזוג העיתונאים פונה אל האשה היא מגרשת אותם בתקיפות וטוענת כי היא בשליטה מלאה על מעשיה.
בעולם של גולדן את בטיטו הם היו מובילים הסתערות של יושבי החוף על הנערים, מבצעים בהם מעצר אזרחי ואולי גם שוברים להם את העצמות (הרי מדובר בבהמות שמתנוסס מעליהם דגל שחור), ומקנחים בשפיכת מלט על האשה הנואפת ("יצור חי שאיבריו האינטימיים היו חשופים לעין כל", כלשונה של בטיטו).
"על כל מורה בתיכון לפתוח היום את השיעור עם הזוועתון הזה", כותבת בטיטו, "לפנות לתלמידיו ולומר להם: 'דמיינו אירוע היפותטי, ובו אתם שרועים פרקדן על החוף עם החבר'ה. מולכם מגיעה אשה שחצי גופה התחתון עירום לחלוטין. היא מתיישבת לצדכם, מלטפת את גופכם, ומושכת אתכם לעבר המים הקרירים. מה הייתם עושים?' [...] די ברור ששתי החנוניות הממושקפות היושבות בקצה הטור השמאלי יהיו היחידות שירימו את האצבע ויאמרו: 'ננסה לעצור את זה ונקרא מיד למשטרה'".
זה אינו היפותטי: כותבת בעיתון מרכזי מציעה כי קיום יחסי מין בהסכמה בין זרים יותנה בליווי משטרתי. זו אינה משטרת מחשבות, אלא משטרת איברים.
בסוגריים יש לציין כי התלונה של גולדן מגוחכת עוד יותר, לגופו של כותב: היה זה גולדן שלעג לציבור הישראלי שיצא לרחובות בקיץ האחרון, שביזה את ההתנערות של הציבור הישראלי מכורסאות הטלוויזיה, שזילזל בהמונים שגדשו את המאהלים ברחבי הארץ במפגן של אותה סולידריות שהוא מקונן כעת על העדרה.
מרב מיכאלי, ב"הארץ", מספקת, כרגיל, ביקורת מתוחכמת הרבה יותר. "זאת היתממות", נכתב באותיות אדומות בראש הטור שלה המודפס בעמ' 4, זו היתממות להתלונן על "הציבור" שלא התערב, משום ש"כולם צודקים. זה אכן מראה רגיל – לא חריג. אולי הוא מעט חריג לאור היום על שפת הים, אבל זה המראה שנשקף אליהם מכל מסך טלוויזיה, משלטי חוצות ומפרסומות באינטרנט או בעיתון: מראות פורנוגרפיים כאלה בדיוק".
מיכאלי מעלה על המוקד פרסומאים שהרגילו אותנו ל"חשפנות עצמית של קטינות" ולהצגה של המיניות כמטבע עובר לסוחר; ואת מפיקי הריאליטי שהרגילו אותנו למציצנות מינית בפריים-טיים, ללגיטימציה של הכפייה המינית והעלאה על נס של הכיבוש המיני. "גם בחורה שיכורה נטולת שליטה זה חלק מהרפרטואר", היא כותבת.
"נשים השיגו את האוטונומיה שלהן על הגוף שלהן במאבק ארוך וקשה והשיגו בו הישגים מצוינים מבחינה חוקית ומשפטית. כל אלה מתבטלים ומתקזזים כשבמרחב הציבורי אי-אפשר להבדיל בין מין לבין אונס, כי הפרסום והטלוויזיה יוצרים לשניהם את אותו דימוי בדיוק", מסכמת מיכאלי. כאמור, שלא כמו מקביליה בטבלואידים, מיכאלי מתוחכמת בהטלת האשמה שלה. אבל כמוהם, היא ממהרת לחרוץ דין. מדובר באונס, היא קובעת. אולי היא יודעת משהו שכתבי הפלילים לא מגלים לנו.
היה זה גולדן שכתב בזמנו, עוד באכסנייתו ב"הארץ", על "הזכות האינטלקטואלית לצפות ב'אח הגדול'". "כל צקצוקי הלשון ומחאות הקוזאק האליטיסט הנגזל שעולות מתוכה של איזו קבוצה קטנונית מעידים בעיקר עליה ועל טעמה", כתב אז. "מדובר בבדלנות תרבותית, באליטיזם ריק, נעדר כל כיסוי, ובעיקר בגזענות תרבותית. [...] למעשה מדובר בתצוגה מוצלחת למדי של רב-תרבותיות, בעידן בו התרבות איבדה את מרכז הכובד שלה ובה כושר השיפוט האסתטי אינו מובחן כבעבר". בטיטו לא רק כתבה: היא השתתפה בתוכנית "האח הגדול".
ובדיווחים בעיתונות הבינלאומית על משפטו של ברינג מוזכר כי אמר במהלך הדיון בבית-המשפט כי התקפתו על מחנה תנועת הנוער השמאלית היתה רק ברירת מחדל: מלכתחילה התכוון להתקיף כנס של עיתונאים.
יום השואה
"לעולם לא עוד", מכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". גם תאומו הטבלואידי, "ישראל היום", מבטיח בכותרתו הראשית הבטחה זהה. ב"מעריב" התמונה המרכזית על השער היא של "יהודים בכניסה לגטו מינסק", "אחת מסדרת תמונות נדירות שנאספות בשנים האחרונות על-ידי יד-ושם ושמתעדות את שואת יהדות מזרח אירופה שלאורך השנים המידע על אודותיה היה מועט יחסית" (הכוונה למדינות מזרחיות לפולין).
על שער "הארץ" כותרת בתחתית העמוד: "אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ייפתחו הערב". מתחת לידיעה תמצית מטור של יורם קניוק: "יום השואה היה צריך להיות יום של שמחה. מאות אלפי אנשים ניצלו, חזרו לחיים, העמידו בנים ונכדים. הם נעלמים עכשיו. באושוויץ נהיו גדולי הגיבורים בהיסטוריה. מי ששרד היה צריך להיות גיבור, להיות חכם, למצוא מזל". כותרת מאמר המערכת של העיתון: "השנה אינה 1938".
כתבת השער של המוסף היומי של "מעריב" היא פרי עטו של כתב הטיולים דובי זכאי, "מסע בעקבות אתרי ההנצחה לשואה חושף סיפורים שלא הכרתם על תולדות עם ישראל". הכתבה הפותחת, של עידן סגל, עוסקת בארגון הדואג לרווחתם של ניצולי השואה בישראל. עמרי מניב כותב על נכדתו של נאצי שהחליטה להגר לישראל. במוסף "ז'ורנל" כתבה קצרה על "הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה". כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מביאה את סיפורו של המנצח הגרמני כריסטוף פון-דוהנני, שאביו "לקח חלק בנסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר והוצא להורג". "האם לשדר את משחקי גביע אירופה בכדורגל בערב יום השואה ובערב יום הזיכרון?", נשאל בפתח המוסף (שלמה מן כתב על כך כאן באתר). המשיבים במוסף עונים "כן", ו"לא".
מוסף "ספרים" של "הארץ" ממותג כ"גיליון מיוחד" לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ועוסק כולו בספר המקבץ חיבורים אוטוביוגרפיים של בני נוער יהודים "רגע לפני מלחמת העולם השנייה". "רשימות מעולם שאבד", נכתב על שער המוסף, שכותרתו היא "סיפור ילדים". "זו ידיעת הסוף של ביוגרפיות-נעורים אלו שמעניקה להן את עוצמתן הטרגית והופכת אותן למסמך חשוב מאין כמוהו", כותב העורך, שגיא גרין, בהקדמה בפתח הגיליון.
גילי איזיקוביץ כותבת במדור הטלוויזיה של מוסף "גלריה" של "הארץ" על הסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב", "המגולל את סיפורם הלא-ייאמן של האחים ויינברג-כרם ובוחן את התמודדותם השונה כל-כך עם זכרון ילדותם בימי השואה". "עשרות שנים לא דיבר אבנר כרם בגלוי על עברו כפליט שואה. כשעשה זאת לראשונה, הדבר היכה בתדהמה את בני משפחתו וגם הוביל לסרט שנעשה עליו ועל אחיו", נכתב במסגרת המלווה את הכתבה, תחת הכותרת "סודו של הצבר".
ובינתיים נערכים העיתונים לקראת יום העצמאות. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותבים על מבצעים לקראת החג. כיסוי לאייפון שעליו מוטבע דגל ישראל: היום ב-50 שקל במקום 70. "דגל ישראל יצורף ל'ידיעות אחרונות'", מוסרת ידיעה בעמ' 18 של העיתון. חינם, בחסות בנק הפועלים. "לרגל יום העצמאות ה-64 ממשיך בנק הפועלים במסורת ומחלק לציבור דגלים של ישראל", מדווח מתי סיבר. "'הדגל הוא אחד מסמלי הלאום. יש לו ערך היסטורי ורגשי רב, והמראה של הדגלים המונפים בכל מקום בחג העצמאות מרנין את לב כולנו', ציין יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי", הוא כותב.
סכסוכי קרקעות וסכסוכים אחרים
"ראש הממשלה מכנס היום את שרי הליכוד לדון בהסדרת המאחזים ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת הגג האדומה במעלה שער "מקור ראשון". הכותרת הראשית היא ציטוט של שר החינוך גדעון סער: "אם הברירה היא בין חקיקה להריסה, אני בעד חקיקה". "נמשך הלחץ בתנועת הליכוד על ראש הממשלה למנוע את פינוי גבעת-האולפנה", מוסרת כותרת המשנה. "מייסד השכונה יואל צור פונה בראיון ל'מקור ראשון' לבנימין נתניהו ואומר: 'די, הפסק להתחבא מאחורי יועצים משפטיים'".
על שער "מעריב" כותרת בולטת הרבה פחות וצבעונית הרבה יותר: "מהומת האולפנה", נכתב בה (מדוע לא "סערת האולפנה"? שוב מפלים את המתנחלים), ובכותרת המשנה: "ישיבת 'שרינו' על גורלה של גבעת-האולפנה בבית-אל היתה מהסוערות שידעה הממשלה. השר גדעון סער: המערכת המשפטית מתעמרת במתיישבים. השר בני בגין: בית-המשפט הוא מעל הממשלה והכנסת. ההמשך היום בדיון השמינייה". בטקסט עצמו נכתב כי זו היתה הישיבה "אולי הדרמטית ביותר בממשלת נתניהו השנייה". ברם, החתום על הטקסט הוא בן כספית, הידוע ככותב עז-מבע.
העיתונים עוסקים בסכסוכים נוספים בצמרת הפוליטית והמדינית. "גרוניס לנאמן: חוק עוקף בג"ץ – בכייה לדורות", נכתב בכותרת על שער "הארץ", ובכותרת המשנה: "נשיא העליון תקף פומבית את שר המשפטים, המקדם חקיקה שתאפשר לכנסת להחיות חוק שנפסל". גם ב"ישראל היום", המצהיר על עמדתו "בעד שלטון החוק", כותרת על השער שלשונה: "גרוניס נגד נאמן". "נשיא העליון יצא נגד חוק עוקף בג"ץ שיזם שר המשפטים: 'זו עלולה להיות בכייה לדורות'", נכתב בכותרת המשנה. "נאמן הבטיח: 'הערכות והצעות של הרשות השופטת יישקלו בכובד ראש'".
ובחזית הבינלאומית מעדכנים העיתונים על המשך התגובות בעקבות הפגישה באיסטנבול בין נציגי המשטר בטהרן ובין נציגי המעצמות בעניין הגרעין האיראני והפיקוח עליו. רוב העיתונים הישראליים הגיבו בשלילה לפסגה, עד שהתגלה שאת ההשראה לכך שאבו מלשכת ראש הממשלה, שהביעה בגלוי מורת רוח מהשיחות עם האיראנים. שלשום הגיב אובמה ("נשיא ארה"ב הגיב אתמול לדברי ראש הממשלה ואמר ש'טהרן לא קיבלה מאיתנו דבר, פרט לסנקציות", נכתב אתמול בכותרת המשנה לראשית של "הארץ"), ואתמול התווספה תגובה אמריקאית.
"ארה"ב: נתניהו עודכן על שיחות הגרעין עם איראן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ברק רביד מדווח מפיו של "גורם אמריקאי בכיר" כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתח ביקורת על ארצות-הברית וטען שאיראן 'קיבלה מתנה', עודכן בצורה מלאה לפני ואחרי השיחות באיסטנבול על האסטרטגיה שמתכוונות שש המעצמות לנקוט". דיווחים דומים מופיעים גם בעיתונים האחרים, אך לא ב"ישראל היום", שם מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הסנקציות עובדות? אזרחים תקפו את אחמדינג'אד". תצלום מטושטש מהאירוע מתפרסם גם ב"מעריב".
כלכלה
"האיתנות של המשק הישראלי והיכולת של המשק לספוג זעזועים ולהמשיך מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. זה משהו שאי-אפשר למצוא בהרבה מקומות", מצטטים ב"דה-מרקר" דברים שאמר אתמול נגיד בנק ישראל סטנלי פישר.
ענייני תקשורת
אתמול הבליט "ידיעות אחרונות" כתבה תמוהה על גובה המשכנתאות שלוקחים עשירי ישראל כדי לממן את בתי הפאר שלהם. היום מוקדש המדור "חמש קטנות" של נחמה דואק במוסף היומי של העיתון לראיון קצרצר עם מנכ"ל בנק איגוד. דואק תוהה, משום מה, אם הבנקים מסתכנים בנתינת משכנתאות בגובה של עשרות מיליוני שקלים – כאילו הבנקים לא מלווים או משקיעים סכומים גדולים הרבה יותר כדבר שבשגרה. "מעבר לכותרת בעיתון, זה חסר משמעות", היא תמצית תשובותיו.
"המעבר הצפוי של הערוץ לידי המפיק חיים סלוצקי מעורר חשש בקרב יוצרים. כמה תסריטים אפשריים לעתידו של אחד הערוצים הכי איכותיים על המסך", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" על חילופי הבעלות בערוץ 8 (גילי איזיקוביץ).