"לי זה בריא מדי", "זה כמו הפרסומות", "מאוד יפה, מושלם". כך, במלים אלו, מסכם הזמר אביב גפן את החלטתו לפסול את אחד המתמודדים – "זמר הרחוב החתיך" רועי דרור – בתוכנית הריאליטי "אביב או אייל" של קשת. איני מוזיקאי ולכן לא אנסה להעריך את האיכות המוזיקלית של המתמודד, אך כפסיכולוג ארשה לעצמי לשפוט את המסר הפסיכולוגי המגולם בדבריו של "השופט" גפן. מסר שאסור להשלים איתו בפריים-טיים טלוויזיוני.

עוד לפני שדרור החל לשיר, התריס גפן בפניו: "אתה מעניין? יש לך דמות של אדם מאוד-מאוד בריא שגם נגן רחוב, גם מוכר מיצים, אותו דבר מבחינתי". דרור, שעדיין לא ירד לסוף דעתו של גפן, ענה בכנות תמימה: "כן, אני בריא, אני בפוקוס, בריא נפשית גם, בפנים, הכל מאוזן, הכל מסודר".

הזמרת מירי מסיקה נחלצה לעזרתו של המתמודד, והסבירה את כוונתו של עמיתה: "אם אתה רוצה שאביב יאהב אותך, אתה צריך לגסוס. לשיר כאילו אתה חולה-חולה, ולהיראות שפוף". ואילו גפן הוסיף ושאל-קבע: "האם מי שבפוקוס, שלם עם עצמו, מאושר, האם הוא יכול להיות אמן?".

הנחת המוצא של אביב גפן, נקרא לה "הנחת האמן המיוסר", היא שאמנות טובה יכולה להגיע רק מכאב. כביכול, אם ברצונך ליצור יצירה איכותית אסור לך להיות יציב מבחינה נפשית. להפך – עדיף לך לסבול מהפרעת דיכאון.

במונח "דיכאון" אינני מתכוון לשינוי נורמלי של מצב הרוח כתגובה לאירוע עצוב ("איזה באסוש. נפרדתי מהחבר/ה שהיה לי כבר שבועיים"), אלא לסינדרום הקליני של דיכאון. כשגפן שואל מתמודד בתוכנית ריאליטי – ואותנו הצופים – האם אנחנו מכירים יוצר מוזיקלי שהוא גם בריא נפשית ("מי כזה? תן לי אחד שהוא טוב"), הוא עושה רומנטיזציה לדיכאון הקליני ויוצר תחרות של סבל.

"אני בשוק", מגיב הזמר אייל גולן לדבריו של גפן, "אסור לזמרים לעשות ספורט?". אבל עכשיו דרור, המתמודד שנלכד באמצע, כבר מבין את המסר – עליו לנצח בתחרות המסכנות. הוא מקבל את הנחת המוצא של גפן כשהוא אומר לו "רגע, רגע, סליחה. אתה מכיר אותי? איך אתה שופט אותי [...] חוויתי המון כאב בחיים".

הבעיה היא שדיכאון הוא לא רומנטי בכלל. הפרעת הדיכאון היא אחת ההפרעות השכיחות בקרב בני נוער, וגורמת סבל רב גם לנער עצמו וגם למשפחתו ולחבריו. היא מאופיינת בירידה במצב הרוח, אובדן עניין והנאה ברוב תחומי החיים וקשיי שינה. נערים שסובלים מתחושות של חוסר תקווה ודיכאון עלולים גם לנסות לפגוע בעצמם או להתאבד. המספר הרב ביותר של נסיונות אובדניים מתועד בקרב בני נוער וצעירים (בגילאים 15–29) והתאבדות היא סיבת המוות השנייה הנפוצה בקרב מתבגרים.

אולי לא מיותר לציין, רוב בני הנוער השרויים בדיכאון אינם אמנים מיוסרים. למעשה, כשנער או נערה סובלים מדיכאון "אמיתי", הם כנראה לא יהיו פנויים לעיסוק משמעותי באמנות כזו או אחרת. גם גפן יסכים שכדי להגיע לרמה גבוהה מבחינה אמנותית סבל אינו מספיק, גם לא בצירוף כישרון. כדי להצליח ולהותיר חותם יש להשקיע ולהתמיד – ואלו בדיוק הכוחות החסרים לנער או נערה דכאוניים.

כדי ליצור יצירה בעלת משמעות צריך לצאת מהדיכאון. להתאמן ולהשתפר, לרכוש עוד ועוד טכניקות ולא לסמוך רק על הכישרון. במובן הזה, המוזיקה, כמו גם אמנויות אחרות, יכולה להיות דווקא בעלת ערך תרפויטי. המחויבות לתחביב חיובי יכולה להחזיר את העניין וההנאה שאבדו בדיכאון, ואם היצירה באמת טובה היא גם יכולה לגרום לסביבה לספק לנער היוצר הערכה וחיזוקים. כך שלמעשה, לא הדיכאון מוביל לאמנות טובה אלא אמנות טובה יכולה להביא לרווחה ולבריאות נפשית.

רועי דרור בתוכנית הריאליטי "אביב או אייל" (צילום מסך)

כאשר מקדשים את הסבל ואת הדיכאון, כמו שעושה גפן, מחבלים במוטיבציה הבסיסית של הנער להרגיש טוב יותר. ההאדרה של הסבל היא אולי הסיבה לנטייה לרומנטיזציה של הדיכאון שמצאנו במחקרים שערכנו באוניברסיטה העברית על סימני מצוקה של בני נוער בפייסבוק. הסבל הפך להיות יתרון וביטויי הדיכאון שבהם נתקלנו במחקר היו עטופים בעטיפה פואטית-דרמטית.

דווקא המתמודד בריאליטי, רועי דרור, סיפק פרספקטיבה חשובה באמירה שנתפסה כנראה בעיני גפן כנדושה או תמימה: "אני יודע להביא את הכאב שלי [...] אבל לא להישאב אליו כשאני בוחר. זה כמו ללבוש מחשבה". מסיקה התפעלה בתוכנית מהיצירתיות שבביטוי "ללבוש מחשבה". אני מתפעל מתוכן הביטוי, שמשקף תפיסות עכשוויות של דיכאון בפסיכולוגיה קוגניטיבית.

התיאוריה הקוגניטיבית מניחה שהפרעות נפשיות נובעות או קשורות לעיוותי חשיבה של המטופל. לדוגמה, כשנער "נכנס לדיכאון" בעקבות כישלון באודישן, יכולה להיות לו אמונה מוטעית שהכישלון החד-פעמי מסמל את העובדה שהוא מפסידן שלעולם לא יצליח. תפקידו של המטפל הקוגניטיבי הוא ללמד ולאמן את הנער לזהות, להגיב, לשנות ולשקם (reconstruct) את דפוסי המחשבות השליליות ואת האמונות המוטעות, הלא-אדפטיביות, שיש לו לגבי עצמו. או במילותיו של רועי: "ללבוש מחשבה".

איני יודע מדוע אביב גפן נאבק כל-כך כדי לנסות ולמצב את האמנות הנעלה כאמנות מיוסרת, פגומה וחולה. מדוע לדעתו האור של האמנות יכול לזרוח רק מהירח הכחול והדכאוני. לעניות דעתי, לא זו בלבד שהוא טועה, תפיסת "האמן המיוסר" שלו היא גם מסוכנת.

ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני מומחה ועמית מחקר בטכניון ובאוניברסיטה העברית