מי שעקב אחרי פרשת "שכירי החרב מבלארוס", הנאשמים בניסיון להתנקש בשוני גבריאלי ובאחים אלפרון, יכול היה לשים לב לתופעה מוזרה: בדיווחים שהופיעו בעיתונים על כתב–האישום שהוגש בפרשה, נעלמו שמו ותמונתו של אחד משמונת הנאשמים שפורסמו קודם לכן. כל מי שהיה מעוניין יכול למצוא את שמו של הנאשם בארכיוני העיתונים גם בבוקר הגשת כתב–האישום עוד מותר היה לפרסם את שמו, והוא הופיע באתרי החדשות באינטרנט אבל בערב הוא נאסר לפרסום. מה ההיגיון באיסור פרסום של מידע שכבר פורסם? אין היגיון. יש צו איסור פרסום.
באנקדוטה הזו אין שום דבר יוצא דופן. היא מקרה אחד מרבים. שמות, תמונות, פרטי חקירה, פרשיות שלמות נמחקים בדרך דומה ומוסתרים מעיני הציבור - לא פעם ללא הצדקה מספקת. כל שדרוש הוא שוטר, או פרקליט, שיתייצב אצל שופט תורן ויצהיר שבטחון המדינה או טובת החקירה או שמו הטוב של חשוד מחייבים איסור פרסום. נדירים המקרים שבהם שופט מסרב לחתום על הצו, במיוחד כאשר המבקש הוא נציג המדינה. הביטויים "יד קלה" ו"חותמת גומי" נשמעים לעתים קרובות מפי עיתונאים מתוסכלים בהקשר של צווי איסור פרסום, ובצדק.
הבשורה הרעה היא שהשימוש בצווי איסור פרסום גובר והולך. תיקון לחוק בתי–המשפט שהתקבל בדצמבר 2002 מתברר בהדרגה כהכשר להוצאת צווים גורפים בסיטונות, ובחסות התיקון הזה, זרם איסורי הפרסום מאיים להפוך לשיטפון.
למעשה מתפתחים במקביל שני תהליכים מדאיגים מנקודת המבט של חופש העיתונות. האחד, שדובר ונכתב עליו בשנים האחרונות, הוא היחלשות מעמד הצנזור הצבאי, והנטייה של מערכת הביטחון להעדיף שימוש בצווי איסור פרסום גורפים בעניינים בטחוניים, במקום להסתמך על הצנזורה. הנחיה שנויה במחלוקת של היועץ המשפטי לממשלה משנת 1999, ונוהל שגובש בפרקליטות בשנת 2001, כופים על הצנזורה לשתף פעולה ולאכוף את צווי איסור הפרסום בעניינים בטחוניים - גם אם הם נוגדים את שיקול דעתה המקצועי.
"עם כל הכבוד לשופטים", אומר הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, שכיהן עד לאחרונה כנשיא מועצת העיתונות, "יש להם כנראה פחות מיומנות, התמצאות וביטחון מאשר הצנזורה, וכאשר גורם בטחוני מחווה את דעתו בפניהם, כמעט תמיד במעמד צד אחד - הם נוטים לקבל את דעתו. בדרך זו נמנעים פרסומים שהצנזורה לא היתה מונעת את פרסומם. יש כאן מניפולציה שמונעת מהציבור מידע, לעתים משמעותי וחשוב, מבלי שתהיה לכך הצדקה עניינית".
תהליך שני של כרסום בחופש העיתונות, שלא הוקדשה לו תשומת לב מספקת, הוא השימוש הגובר שעושה המשטרה בצווי איסור פרסום גורפים בחקירות פליליות. "השוטרים למדו פטנט חדש", אומר בוקי נאה, כתב הפלילים הוותיק של "ידיעות אחרונות" בתל–אביב. "יש מדיניות של צווי איסור פרסום. כל שוטר ליצן שלא רוצה שיידעו את הפדיחות שהוא עשה בחקירה, הולך ומוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט ומחרטשים לו בשכל על טובת החקירה, ונהיה מזה צו. התוצאה היא סופר–אינפלציה של איסורי פרסום".
מבדיקה עם כתבים לענייני משטרה בכל אזורי הארץ עולה כי רובם המכריע סבורים, כמו בוקי נאה, שהמשטרה עושה שימוש יתר באיסורי פרסום. חלק מהכתבים אינם מודעים לכך שסיבה מרכזית לגידול במספר צווי איסור הפרסום היא תיקון לסעיף 70 בחוק בתי–המשפט, שהתקבל בכנסת לפני כשנה וחצי. לתיקון הזה יש שני חלקים חשובים מנקודת המבט של העיתונות. סעיף קטן (ה1) של החוק החדש מסמיך את בית–המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד או פרטים מהחקירה נגדו אם הפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור, שגובר על העניין הציבורי בפרסום הכנסת לא הסכימה להצעה להגביל את השימוש בסעיף הזה במקרה שהחשוד הוא איש ציבור. הסעיף הזה בחוק ספג ביקורת נוקבת ממשפטנים, החוששים שסניגורים פרטיים יעשו בו שימוש לרעה כדי לאסור פרסום של חקירות בעלות עניין ציבורי מובהק.
איור: בתיה קולטון
אבל בינתיים דווקא החלק השני של התיקון, שנראה במבט ראשון כשינוי מינורי, מחולל מהפכה שקטה בתחום איסורי הפרסום. לפי בקשת משרד המשפטים שונו כמה מלים בסעיף קטן (ה), העוסק באיסור פרסום מטעמים של פגיעה בחקירה. בנוסח הקודם של החוק, בית–המשפט היה מוסמך להגן על חקירה רק באמצעות איסור פרסום שמו של חשוד או פרטיו המזהים בנוסח החדש, בית–המשפט רשאי לאסור לא רק את פרסום פרטי החשוד - אלא גם כל "פרט אחר מפרטי החקירה". במלים אחרות, לבית–המשפט ניתנה לראשונה סמכות מפורשת בחוק להוציא צווי איסור פרסום גורפים מנימוקים של טובת החקירה. גם לפני דצמבר 2002 נתנו שופטים צווים כאלה - אולם הם עשו זאת ללא הסמכה מפורשת בחוק, ואיסורי פרסום גורפים על חקירות ניתנו במשורה.
מאז תיקון החוק גדל והולך מספר צווי איסור הפרסום. לא פשוט להביא נתונים מדויקים: דוברי המשטרה, הנהלת בתי–המשפט ומשרד המשפטים טוענים כי אין בידיהם נתונים. נראה כי הגופים היחידים שניתן לשאוב מהם מידע בנושא זה הם כלי התקשורת, שחלקם מחזיקים קלסרים עם צווי איסור הפרסום שנשלחים למערכת. גם זה אינו מדד מדויק, משום שלא כל הצווים מגיעים למערכת ונשמרים.
בכל זאת, מבדיקה שטחית של הקלסרים באחד מהעיתונים הגדולים ניתן ללמוד על מגמה של עלייה במספר הכולל של צווי איסור הפרסום. אם בשנים 2000 ו–2001 נאספו בקלסר קצת למעלה מ–60 צווים בשנה, הרי שבשנת 2002 עלה המספר ליותר מ–80, ובשנת 2003 הוא האמיר מעל ל–110. רק בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2004 נאספו בקלסר למעלה מ–30 צווים. רובם המכריע של צווי איסור הפרסום ניתנו לבקשת המשטרה.
העיתונאי והמשפטן משה רונן, המייצג את האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל בדיונים על חופש העיתונות בכנסת, אומר כי הנתונים שבידיו מלמדים על מספר גדול בהרבה של צווים שניתנים מאז התיקון בחוק. רונן מסר לוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בנובמבר 2003 כי מבדיקה שערך עם בכירי "ידיעות אחרונות" עולה כי בכל שבוע יש לפחות עשרה "מעצרי סתר" אחד עד שלושה צווי איסור פרסום מתקבלים במערכת בכל יום. לאחר הדיון בוועדה בדק רונן את כל הצווים שהתקבלו ב"ידיעות אחרונות" בחודש נובמבר 2003. לדבריו, התקבלו במערכת 42 צווים - מתוכם 40 ניתנו לבקשת המשטרה, בהסתמך על סעיף 70 לחוק בתי–המשפט.
מה רע, בעצם, בצווי איסור פרסום שניתנים כדי להגן על חקירה? ברור שיש מקרים שבהם האינטרס הציבורי בחקירה יעילה גובר על זכות הציבור לדעת - ובוודאי על הזכות לדעת מיד. אבל יש שורה של נימוקים מדוע אין זה ראוי להשלים עם השימוש הנרחב שעושות הרשויות בצווי איסור פרסום.
הסיבה הכללית ביותר היא שכל הגבלה של חופש הביטוי בדמוקרטיה צריכה להיות מוצדקת ומידתית, ומהפרקטיקה מסתבר כי צווי איסור פרסום רבים אינם עונים לדרישה הזו. סיבה קונקרטית יותר היא שאיסורי פרסום מונעים ביקורת ראויה על עבודת המשטרה. עיתונאים אמנם פועלים לעתים קרובות ממניעים לא נעלים במיוחד, כמו תחרות או רדיפת רייטינג, אבל בדרך הם גם חושפים את המשטרה לאורו המטהר של הפרסום או החשש מפרסום. כשהתקשורת אינה נושפת בעורפם, שוטרים עלולים לפגוע בזכויות חשודים, לבודד ו"לשבור" בחקירה עצורים חפים מפשע, וגם סתם להתעצל ולהתרשל. כתבים טוענים שיחידות, או תחנות מסוימות, של המשטרה התרגלו לעבוד באורח קבע בחסות צווי איסור פרסום, ויש לזה השפעה על איכות החקירות.
"הם לא יודעים לחקור בלי שקודם כל קיים צו איסור פרסום", אומרת רוני זינגר, הכתבת לענייני משטרה של "הארץ" באזור תל–אביב והמרכז, "יותר מהעניין של ההפרעה לחקירה הם חוששים מכישלון, ואיסור הפרסום יכול לכסות עליו".
סיבה נוספת להתנגד לצווי איסור פרסום היא שהם מונעים מהציבור מידע חיוני. הדוגמה המובהקת ביותר היתה בפרשת טננבוים, שבה הוסתר מהציבור, ואפילו משרי הממשלה, מידע על מצבו הבריאותי של טננבוים ועל החשדות נגדו - מידע שהיה עשוי להיות חיוני לצורך גיבוש עמדה בעניין עסקת השבויים. אבל גם בעניינים פליליים יכול להימנע מהציבור מידע חיוני. כך, למשל, כאשר המשטרה באזור המרכז עוצרת פדופילים ואוסרת את הפרסום על כך - היא מונעת מהורים מלאי חרדה את הזכות לדעת על כך, ומונעת מקורבנות נוספים את הזכות לבוא למשטרה ולהתלונן כאשר המשטרה מוציאה צו איסור פרסום גורף, שמוארך מעת לעת, על היערכותה ועל שיטות העבודה שלה במלחמה נגד ארגוני הפשיעה - היא מונעת מהציבור את הזכות לדעת כיצד היא מתפקדת בתחום זה.
הבעיה היא שזכות הציבור לדעת לרוב אינה מיוצגת בעת ההחלטות על הוצאת צווי פרסום, המתקבלות פעמים רבות במעמד שוטר ושופט בלבד. "השופטים אמורים לייצג את זכות הציבור לדעת", אומר הפרשן המשפטי משה נגבי, "אבל יש בעיה כללית שהם לחלוטין לא רגישים לנושא זה". מאיר תורג’מן, כתב "ידיעות אחרונות" באזור השפלה, מוסיף: "בית–המשפט מאשר את הבקשות אוטומטית. אני תמיד אומר לחוקרים: אתם יכולים להכניס לשופט משכנתא, והוא יחתום לכם". נגבי מציע למנות משרד עורכי–דין שישמש כנאמן של כל כלי התקשורת, ולקבוע בחוק שכל בקשה לאיסור פרסום תועבר לתגובתו. פרופסור קרמניצר מספר כי מועצת העיתונות הציעה שיוזמן לכל דיון על איסור פרסום נציג מטעמה, שיהיה מוסכם על מערכת הביטחון, אבל ההצעה לא התקבלה.
בינתיים פתוחות בפני העיתונאים שתי דרכים למלחמה בצווי איסור פרסום: הדרך החוקית, שהיא לפנות לבית–המשפט ולבקש את הסרתם, והדרך הספק–חוקית, או הלא–חוקית, שהיא לנסות לעקוף את הצו או פשוט להפר אותו.
אף שבכיריו יכחישו זאת, "ידיעות אחרונות" מוביל לאחרונה את הקו של "צפצוף" על צווי איסור פרסום. כך, למשל, ב–16 בפברואר 2004 פרסם העיתון את תוכן עדותה של המתרגמת והמשוררת הלית ישורון, כאשר שבה להכרה מלאה לאחר שהותקפה בביתה. העיתון הגדיל לעשות ובאותה ידיעה ציין כי הוצא צו האוסר לפרסם, בין היתר, את "תוכן הדברים שאמרה אתמול או כל התקדמות אחרת בחקירה". בעקבות הפרסום זומנו הכתבים החתומים על הידיעה - בוקי נאה, ראובן וייס ודודי נסים - לחקירה במשטרה. בוקי נאה הודיע שהוא מסרב להופיע לחקירה "בפרינציפ" עד שהמשטרה תחקור את השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, על הפרת צו איסור פרסום בפרשת מעצרו של ישי ואנונו בינואר 2004.
בפרשת מעצרם של "שכירי החרב מבלארוס", החשודים שניסו להתנקש בשוני גבריאלי ובאחים אלפרון, התחכם "ידיעות אחרונות" לצו איסור הפרסום. המשטרה הודיעה לכתבים כי ביום שלישי, 9 במרץ 2004, תיערך מסיבת עיתונאים על חקירה זו, שבה יוסר הצו הגורף שהוטל על פרסום הפרשה. באותו בוקר פרסם בוקי נאה כתבת ענק תחת הכותרת "בשם האב", שבה הובאו "הערכות" על כך שהמיליונר אסי אבוטבול, היושב בפראג, עלול לשכור "שכירי חרב זרים, רוצחים מקצועיים, שיגיעו לישראל ויחסלו את מי שהוא רואה בהם אחראים למות אביו".
כתבי משטרה אחרים סבורים אמנם כי המשטרה השתמשה במקרה זה בצו איסור הפרסום באופן מניפולטיבי: היא סיימה לחקור את הפרשה כמה ימים לפני הפרסום, אבל הסירה את הצו רק ביום שלישי, אחרי פורים, כדי לזכות בחשיפה מרבית אבל כמה מהם זועמים גם על ההתחכמות של בוקי נאה, וטענות על כך הועלו במהלך מסיבת העיתונאים. סגן–ניצב אבי נוימן, ראש מפלג התשאול של היחידה המרכזית, השיב לעיתונאים כי לדעתו, "ידיעות אחרונות" לא הפר את צו איסור הפרסום במקרה זה.
בעקבות המקרה אמר אמנון דנקנר, עורך "מעריב", לענת באלינט מ"הארץ", כי זו אינה הפעם הראשונה ש"ידיעות אחרונות" מפר צווי איסור פרסום, וכי ב"מעריב" אוספים דוגמאות להפרות אצל המתחרים ו"שוקלים צעדים". בשיחה עם "העין השביעית" הוא נשמע מעט יותר מפויס: "הטענה היא לא נגד ’ידיעות’, אלא נגד המצב שבו יש הגזמה ויד קלה על ההדק של בתי–המשפט ושל המבקשים, ואחר–כך האכיפה של זה היא מאוד נתונה ליד המקרה, ויוצרת מצבים שבהם ממש מכריחים אותך להפר צו, כי אתה יודע שאחרים יפרו".
ב"ידיעות אחרונות" טוענים, כמובן, שלא הפרו את צו איסור הפרסום. בוקי נאה מכנה את טענות מתחריו "בכיינויות של לוזרים" ומוסיף: "בתחום הפלילים במרכז הארץ, ל’ידיעות’ אין מתחרים. בכל פעם ש’ידיעות’ תוקע את מתחריו, וזה קורה כל יום בערך, הם מחפשים את קרש ההצלה בסיפור הזה של צווי איסור פרסום". דנקנר: "אם להיות וינר זה להיות בנאדם שרומס חוק - אני לא רוצה להיות וינר. אנחנו חושבים שציות לחוק הוא ערך, ולא יכול להיות שעיתון מטיף לכל העולם לשמור על החוק, ורק הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה".
אבל לא רק ב"ידיעות אחרונות", גם בכלי תקשורת אחרים יש עיתונאים שקצה נפשם במכת איסורי הפרסום והם סבורים שהתקשורת צריכה, במקרים מסוימים, להתעלם מהם. יוסי מלמן מ"הארץ" אומר כי "חוקית זה לא יפה, אבל פרקטית זה נפלא". לדבריו, "הרשויות צריכות להבין שאם הכל אסור, אז הכל מותר". בכיר באחד העיתונים מאיים: "אם זה מה שהמשטרה רוצה, אז זה מה שיהיה. יקרה מה שקרה עם הצנזורה לפני שנים: התקשורת תצפצף על הצווים, והסמכות של בתי–המשפט בנושא הזה תלך ותיאכל".
יפתח אלעזר הוא עיתונאי וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית
המשטרה: השימוש בצווים ענייני בלבד
מלשכת דוברת המטה הארצי של המשטרה נמסר בתגובה: "ראוי להדגיש כי צו איסור פרסום הוא צו שיפוטי. כל בקשה נתונה לביקורת של מערכת המשפט, וההחלטה הסופית אם לאשרה נתונה בידיו של השופט המכריע בעניין. השימוש שנעשה בצווי איסור פרסום הוא ענייני בלבד, בהתאם לכללים הנהוגים בחוק, וכל טענה אחרת בעניין - טועה ומטעה. השיקול המרכזי העומד לנגד עיני החוקרים, בעת בקשת צו איסור פרסום, הִנו טובת החקירה ומניעת שיבושה, על מנת לאפשר מיצוייה באופן מקסימלי והגעה לחקר האמת.
"במשטרה רואים בחומרה הפרת צו איסור פרסום. כל חשד כזה נבדק לגופו, ואם נמצאת תשתית לביצוע עבירה פלילית, נפתחת חקירה בהתאם".
דוברת הנהלת בתי–המשפט מסרה כי אין בידיה נתונים על צווי איסור פרסום, וכי "השופטים מקבלים את החלטתם לאחר בחינה של כל בקשה ובקשה".
מלשכת דובר משרד המשפטים נמסר, בין היתר, כי "לעניין צווים בטחוניים לא חל שינוי במדיניות, ובתיקים הרלבנטיים תמיד נערכו פניות לבית–המשפט לצורך הוצאת צווי איסור פרסום. הטענה כאילו ’ראוי יותר’ לעשות שימוש בצנזורה מאשר בבתי–המשפט היא תמוהה, בהתחשב בכך שהצנזורה הִנה גוף מנהלי, הפועל על–פי תקנות ההגנה, ואילו בתי–המשפט הנם גוף שיפוטי, הפועל בהקשר זה על–פי חוק בתי–המשפט".
דוברת מחוז תל–אביב של המשטרה הגיבה לדבריו של בוקי נאה ואמרה, בין היתר, כי "צר לנו שהכתב בחר להשתלח במשטרת ישראל ובבית–המשפט ללא כל הצדקה עובדתית. חמור מכך שכתב, המפר ביודעין צו של בית–משפט, מודיע שהוא מסרב להגיע לחקירה".
גיליון 50, מאי 2004