מסך מושלג וטרטור צורמני קיבלו את פניהם של קומץ חברי הכנסת שהתגודדו לפני מסכי הטלוויזיה הפזורים במשכן הכנסת בציפייה נרגשת לפתיחת יום השידורים הראשון של ערוץ הבית שלהם, ערוץ הכנסת. בירור קצר העלה כי בשל תקלה טכנית, הערוץ לא נקלט בכבלים האנלוגיים, אלא רק בדיגיטליים. בכנסת, מסתבר, עוד לא טרחו לשדרג את הממיר, ובשל כך נאלצו הח"כים המאוכזבים ושאר באי המשכן להחמיץ את נאום הפתיחה החגיגי של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין.

זו לא היתה התקלה היחידה שאירעה בבוקרו של יום שני, 3 במאי. בכבלים הדיגיטליים ליוותה שקופית דוממת את פסקול נאומו של ריבלין. פרצופו הבליח רק לשניות ספורות ונעלם שוב. את דיוני ועדות הכנסת ליווה זמזום טורדני, ומדי פעם נקלטו במיקרופון הוראות וחילופי דברים של צוות השידור, שלא נועדו להגיע לאוזני הצופים. "המקצוענים של קיטל פתחו בנפיחה את יום השידורים הראשון", קבע בשמחה לאיד מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר, ב"מעריב". חודש בלבד לפני כן, ב–2 באפריל, החליטה ועדה מיוחדת של הכנסת, פה אחד, לבחור בהצעתה של חברת החדשות של ערוץ 2 להפעלת הערוץ החדש. בחברת החדשות מסבירים את סדרת התקלות בלוח הזמנים הצפוף שאילץ אותם להקים במהירות תשתית טכנית ואולפן משוכלל. שלא לייחוס מאשימים גם את רשות–השידור, ששידוריה מהכנסת במסגרת ערוץ 33 הופסקו, בכך שעזבה את המשכן בלי שהותירה אחריה אפילו חוט חשמל אחד לשימוש המתחרים.

אופן ההתנהלות החופזני הזה ליווה את ערוץ הכנסת החדש מראשיתו. מי שמכיר מעט את קצב ההקמה האטי של ערוצים ייעודיים אחרים בכבלים ובלוויין אינו יכול שלא להתפעל מהזריזות שהפגינו הרשויות בכל הנוגע לערוץ הכנסת. "כינונו והפעלתו היו מהמהירים מכל כינוני התקשורת בהיסטוריה הישראלית", כתב אדם ברוך ב"מעריב", וזאת, הוסיף, משום ש"הערוץ הוא אינטרס של פוליטיקאים". לא בכדי נחשבים שלושת הח"כים שדחפו את היוזמה, אברהם בורג, רובי ריבלין ורוני בר–און, ל"נפגעי תקשורת". בורג סבור עד היום שהפסיד את ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה לבנימין בן–אליעזר בשל כתבת הדיוקן הקטלנית שפורסמה עליו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ריבלין מאמין שהתקשורת פעלה לטרפד את מינויו לשר המשפטים, ובר–און עדיין נושא צלקות מימי פרשת מינויו ליועץ המשפטי לממשלה.

את הרעיון להקמת ערוץ פרלמנטרי העלה לראשונה בינואר 2001 יו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג, בעקבות פרסום תוצאות סקר שערכה מינה צמח לבדיקת עמדות הציבור בנוגע לחברי הכנסת ולבית המחוקקים. בסקר אמרו 88% מתושבי ישראל שהם אינם מרוצים מהכנסת, 55% אמרו שאין להם אמון בכנסת, ו–50% אמרו שהכנסת מעוררת בהם רגשות בושה. העובדה שמרבית הנשאלים ציינו כי ביססו את הרושם הזה על תמונות מהכנסת שקיבלו באמצעות התקשורת, ובעיקר מערוצי החדשות בטלוויזיה, הובילה את בורג להחלטה שיש לשפר בדחיפות את הדימוי של הכנסת וחבריה בציבור. ערוץ 33 של רשות–השידור, ששידר אז את דיוני מליאת הכנסת, הניב אחוזי צפייה מזעריים ולא הצדיק, לטעמם של הח"כים, את שישה מיליוני השקלים לשנה שהושקעו בו. ריבלין, מחליפו של בורג, אימץ את היוזמה ודחף אותה בכל הכוח, בשיתוף עם בר–און, יו"ר ועדת הכנסת. הצעת החוק להקמת הערוץ הוגשה ב–15 ביולי 2002 ואושרה בדצמבר 2003. כדי להאיץ עוד יותר את הקצב, הוחלט שלא לקיים מכרז להפעלת הערוץ אלא "הליך בחירה", שיהיה פתוח רק לגופי שידור פועלים, המפיקים חדשות בטלוויזיה. למקום הראשון הגיעה חברת החדשות של ערוץ 2, ואחריה, לפי הסדר, חברת החדשות של ערוץ 10, רשות–השידור וחברת החדשות המקומיות בכבלים. המכרז הפתוח לתפעול קבוע של הערוץ יתקיים רק בעוד שנתיים וחצי, ויהיה פתוח לכל גוף שיהיה מעוניין להשתתף בו. בינתיים מופעל הערוץ על–ידי חברת החדשות מתוקף "זכיון זמני" ל"תקופת ניסיון", במתכונת חלקית שכוללת את שלושת ימי הפעילות השבועית של הכנסת, החל מהשעה שמונה בבוקר ועד חצות. במושב החורף, שייפתח לאחר החגים, יעבור הערוץ ליום שידורים מלא שיכלול ימי שידור שלמים בכל ימות השבוע.

איור: רות גוילי

בכל ההליך המזורז הזה נדחקו הצדה, במתכוון או שלא במתכוון, שאלות אתיות מהותיות.

שתי בעיות מרכזיות עולות מאופן התפעול הנוכחי של הערוץ. האחת נוגעת לניגוד העניינים הטמון בעובדה שחברת החדשות של ערוץ 2 מפיקה ערוץ שידורים במימונו ותחת פיקוחו של גוף, שהיא אמורה גם לסקר על–פי קני–מידה עיתונאיים מקצועיים. הסוגיה השנייה קשורה בחיבור בין חברי הכנסת לבין זכייני ערוץ 2, שמקיימים זה זמן רב פעילות שתדלנית נמרצת בקרב חברי הכנסת כדי לקדם את האינטרסים שלהם.

החשש לניגוד עניינים הטריד את מנוחתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן–מסר, עוד בעת הדיונים בהצעת החוק שנערכו בוועדת הכנסת. ביום פתיחת השידורים כתבה לחמן–מסר מכתב ליו"ר ועדת הכנסת, רוני בר–און, וביקשה ממנו לחייב את חברת החדשות של ערוץ 2 להפעיל את ערוץ הכנסת באמצעות חברת–בת נפרדת. לחמן–מסר הדגישה במכתבה את הקשר הבעייתי בין פעולתה של חברת החדשות כגוף עיתונאי המבקר ללא משוא פנים את הח"כים והממשלה, לבין הפעלת ערוץ הכנסת שהוא שירות בתשלום שהיא מעניקה לכנסת. בנוסף, התריעה לחמן–מסר מפני האפשרות של סבסוד צולב: אם הסכום שהקצתה הכנסת למימון הערוץ, 15 מיליון שקל לשנה, לא יספיק, יכוסה הגירעון התקציבי על–ידי מחזיקי המניות של זכייניות ערוץ 2, על כל המשתמע מכך. פניותיה של לחמן–מסר לא נענו.

ביקורת חריפה נוספת נשמעה מכיוונם של איגודי המפיקים והיוצרים, שכוללים את איגוד המפיקים, הבמאים, התסריטאים, ופורום היוצרים הדוקומנטריים. ראשי האיגודים פנו גם הם בכתב לבר–און. לטענתם, "מטרידה השאלה באשר לאינטרסים הסמויים של זכייניות ערוץ 2, שהן תאגידים כלכליים הפועלים מתוך מניעים של רווח והפסד. הפעלת ערוץ הכנסת אינה רווחית ואף תהווה מעמסה כספית כבדה על חברת החדשות. אין זה בלתי נמנע כי ייתכן ובעלי המניות של ערוץ 2 מצפים כי ייתנו להם הקלות שונות בכל הנוגע לערוץ 2 וזאת תמורת ’שוחד מסך’ של קובעי המדיניות". הזכיינים של ערוץ 2 רוצים לקדם את החקיקה הנוגעת להחלפת הזכיונות ברשיונות שידור, ולהקלות בתנאי הרגולציה בתחום התקשורת, כדי לאפשר להם להגדיל את רווחיהם. לשם כך הם מקיימים פעילות שתדלנות נמרצת בכנסת. כדי להסיר כל חשש למינהל בלתי תקין, הציעו האיגודים להפקיד את הפעלת ערוץ הכנסת בידי תאגיד ללא כוונות רווח, ולאסור על העסקתם של עיתונאים העובדים במקביל באחת מחברות החדשות האחרות.

אל דברי הביקורת האלה הצטרפו עיתונאים ומבקרי תקשורת, שלא קנו את הצהרת הכוונות היומרנית של הערוץ לחנך את הציבור לערכי הדמוקרטיה, לטפח את המודעות האזרחית ולהגביר את מידת השקיפות והדיאלוג בין הנבחרים לעם. שניצר גורס ש"מאחורי היוזמה להריץ את ערוץ הכנסת ניצבת תאווה בלתי ניתנת לריסון של ח"כים מהדרג הראשון, ובעיקר השני והשלישי, לראות את עצמם מצולמים". "מדובר בצעצוע יקר שהח"כים רוצים להשתעשע בו כדי שיוכלו להתבטא בחופשיות", אומר עיתונאי אחר, "כל ח"כ זוטר מקבל את שלושים דקות התהילה שלו, באווירה אוהדת וחיובית".

כך או כך, בערוץ 2 התרגלו להתעלם מביקורות ולצחוק כל הדרך אל הבנק. בצל המהומה זוטא הזו הוקמה מערכת חדשות נפרדת, בראשותו של אורי פז, שכיהן כסמנכ"ל חברת החדשות וכרכז המערכת תחת המנכ"ל שלום קיטל, וגויסו אנשי תקשורת מוערכים ואישי ציבור מפורסמים. ביניהם עיתונאי "הארץ" ארי שביט וזאב שיף, כתב גל"צ בכנסת עמית סגל, כתבת חברת החדשות גל גבאי, כתב קול–ישראל לשעבר מיכאל טוכפלד, מגישת "יומן השבוע" של ערוץ 1 לשעבר אורית לביא–נשיאל, גדעון רייכר, נחמן שי, רון בן–ישי, והח"כים לשעבר רוני מילוא ושבח וייס. הנבחרת המרשימה הזו אמורה למלא בתוכן את לוח השידורים היומרני שבנה הערוץ בשיתוף עם הכנסת. מדובר, למעשה, בשני סוגים שונים של שידורים. הראשון הוא מעין "פרוטוקולים מצולמים" של הדיונים במליאת הכנסת ובישיבות הוועדות, שמשודרים בשידור חי כמו שהם וללא התערבות. הסוג השני כולל תוכניות בעלות אוריינטציה עיתונאית, וביניהן מהדורת בוקר חדשותית בהגשת גל גבאי מהדורה מסכמת בהגשת לביא–נשיאל מבזקים ודיווחים שוטפים תוכנית במתכונת "פוליטיקה" בהנחיית נחמן שי "קו העימות", בהגשת עמית סגל (הממשיך לסקר את הכנסת), שבה יתעמתו כל פעם שני ח"כים סביב סוגיה מסוימת ארי שביט מ"הארץ" בתוכנית ראיונות אישית גדעון רייכר בתוכנית שבה יוכלו צופים לשוחח כל פעם עם אישיות פוליטית אחרת ולשאול שאלות ושבח וייס בתוכנית שתעסוק בהיסטוריה של הפוליטיקה והכנסת. בנוסף ישולבו בערוץ סקירות של הנעשה בפרלמנטים בחו"ל. התוצאה היא יציר כלאיים משונה, המתפקד בעת ובעונה אחת כערוץ תדמית ויחסי ציבור לנבחרי הציבור, וכישות עיתונאית עצמאית. "יש פה תופעה חדשה", אומר עיתונאי בכיר. "כתבים ומגישים שהם ספק כתבים, ספק דוברים מטעם. זהו ערבוב מסוכן, משום שעיתונאי חייב להיות עיתונאי ותו לא. הצופים לא מבינים את המיש–מש הזה, ולא יכולים לעשות את ההבחנה הנדרשת בין הדברים".

בערוץ הכנסת ובלשכתו של ריבלין ממהרים לדחות את הטענות הללו. "אנחנו בשום אופן לא ערוץ מטעם", אומרים בערוץ. "אנחנו לא עושים הנחות לאף אחד. לא היתה שום התערבות מצד יו"ר הכנסת או גורמים אחרים בעבודה שלנו. אנחנו פועלים ללא משוא פנים ולא נתקלנו בלחצים או בנסיונות לכפות עלינו תכנים מעבר ללחצים הרגילים שכל מערכת חדשות בארץ נתונה להם". לראיה מצביעים אנשי הערוץ על האופן הביקורתי והחריף שבו סיקרו את ממצאי דו"ח מבקר המדינה על הכנסת, ועל הדיווחים הקבועים שלהם על ההיעדרויות התכופות של חברי הכנסת מדיוני המליאה.

אף על פי כן, המציאות הפוליטית רבת התהפוכות מעמידה את ההצהרות היפות האלה במבחן כמעט מדי יום. כחודש לאחר תחילת שידורי הערוץ, למשל, בראשית חודש יוני, עמד ראש הממשלה שרון לשאת נאום מדיני בפני מליאת הכנסת. הדריכות במשכן היתה רבה, שכן באותה עת לא היה ברור אם לשרון יש רוב בממשלה לאישור תוכנית ההתנתקות. שעות ספורות לפני הנאום המתוכנן, נקט ריבלין צעד שנוי במחלוקת ודחה את הנאום בשל הצבעות אי האמון שהיו צפויות באותו יום. ריבלין טען שנאום מדיני והצבעות אי אמון אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הודעתו עוררה את זעמה של האופוזיציה, שטענה שהוא פועל בשליחותו של שרון. מאוחר יותר קבעה גם חוות דעת משפטית של הלשכה המשפטית בכנסת שאין בסיס חוקי לצעדו של ריבלין.

הטיפול של ערוץ הכנסת בפרשה היה כושל. באייטם הראשון במהדורת הבוקר של "האולפן הפתוח" ערך מיכאל טוכפלד ראיון ארוך עם ריבלין בלשכתו באווירה נינוחה ורגועה. ריבלין הסביר את עמדתו ללא הפרעה במשך דקות ארוכות. רק לקראת סוף הראיון קטע אותו טוכפלד ושאל כמה שאלות רכות ובלתי נשכניות בעליל. קשה להעלות על הדעת שריבלין היה זוכה לזמן מסך יקר שכזה בתוכניות אקטואליה חדשותיות בערוצים אחרים.

חוסר האיזון נמשך גם במהדורת הצהריים של התוכנית, בעת שטוכפלד ראיין את ח"כ אופיר פינס, על תקן נציג האופוזיציה, באותו עניין. במהלך הראיון אמר פינס לטוכפלד שעל–פי חוות הדעת המשפטית ריבלין חרג מסמכותו. טוכפלד הגיב מיד והעיר: "אומרים לי שלא קיימת חוות דעת משפטית כזו". מאחורי ה"אומרים לי" ניצב דובר הכנסת, גיורא פורדס, שצפה בראיון במשרדו ומיהר ליצור קשר עם טוכפלד, תוך כדי שידור, כדי להשמיע את גרסתו. "אין לי בעיה עם כך שטוכפלד סתר את דברי", אומר פינס. "אבל אני חושב שהוא היה צריך לציין שהדברים נמסרים לו על–ידי דובר הכנסת, אחרת מתעורר חשש להתערבות שלא במקומה".

פורדס מצדו לא מבין מה הבעיה כאן. "אני תמיד נוהג להתקשר לעיתונאים בזמן השידור ולתקן אותם אם אני חושב שהמידע שנמסר להם מוטעה", הוא אומר. "נכון שיש כאלה שמציינים שמקור המידע הוא דובר הכנסת, אבל זה לא הכרחי לדעתי. באותה עת היתה רק טיוטה של חוות הדעת המשפטית, התוכן שלה אמנם כבר הודלף לחברי האופוזיציה, אבל היא עוד לא הוגשה לכנסת, ולכן התקשרתי להעמיד דברים על דיוקם. אין כאן שום התערבות בעבודת ערוץ הכנסת, חד וחלק. העברתי מידע מדויק, ומפני שאני ידוע כדובר אמין, שאף פעם לא משקר, טוכפלד ראה לנכון לתת לדברים ביטוי מיידי ללא בדיקה נוספת".

"הטענות בנוגע לסיקור של החלטת יו"ר הכנסת הן חסרות שחר לחלוטין", אומר מנכ"ל הערוץ, אורי פז. "הטיפול בפרשה היה מקצועי לחלוטין. אנחנו פועלים על–פי כל הקודים האתיים המקובלים במקצוע. אחרי חודש שהערוץ באוויר, אני יכול לסכם ולומר שכל החששות בדבר ניגוד עניינים, שישפיע על התוכן, התבדו לחלוטין ולא באו לידי ביטוי אפילו במרומז. אנחנו נהנים מחופש פעולה מלא והוכחנו שניתן לסקר את הכנסת בצורה מאוזנת וביקורתית".

מבחינה חיצונית, על כל פנים, ניכר בערוץ שהוא תוצר בית–מדרשו של ערוץ 2. המראה מלוטש ומהוקצע למדי, הגראפיקה מתוחכמת, ההגשה קצבית ומעודכנת. יחד עם זאת, על אף שנתוני הצפייה יימדדו רק באוקטובר, נראה שהזוהר עתיר הרייטינג שאופף את חברת החדשות לא דבק גם בערוץ הכנסת. שיטוט קצר בקרב תגובות הצופים באינטרנט מעיד שהשמות האטרקטיביים, החיבור לערוץ 2 לא מצליחים לנער את הדימוי המאובק והמשמים. התגובות הרגשיות ביותר לעליית הערוץ הגיעו דווקא מכיוונם של צופי הכבלים המחוברים בממיר האנלוגי, שגילו לתדהמתם בוקר אחד שחברת "הוט" החליטה להסיר את ערוץ "יורוספורט" מהחבילה האנלוגית ולהחליפו בערוץ הכנסת, בשל מצוקת מקום. גל של מכתבי מחאה נזעמים, עצומות ותלונות הציף את הרשת, והערוץ הוחזר שבועיים מאוחר יותר בעקבות פנייתם של נציגי "יורוספורט" לבית–המשפט. 

תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל–אביב

תגובות

לנדאו בתגובה: "בכל העולם קיימים ערוצים פרלמנטריים, ואנחנו לא המצאנו את הגלגל. ברור שאם ערוץ הכנסת ייחשב לערוץ ’מטעם’, או ערוץ תדמיתי, לא תהיה הצדקה לקיומו ולא יהיו לו צופים. בשל כך הקפדנו שתהליך החקיקה של הערוץ יכלול מנגנונים שיפרידו בין הערוץ לבין הדרג הפוליטי והח"כים, ובחרנו בגוף חדשותי בעל מוניטין מקצועי. מדובר בעיתונאים עם אינטגריטי שאי–אפשר לקנות אותם וללחוץ עליהם. ערכנו גם בדיקה של החיבור בין הזכיינים של ערוץ 2 לבין חברי הכנסת, ולאחר התייעצות עם מועצת הרשות השנייה הגענו למסקנה שיש הפרדה ברורה בין השניים, שגם מעוגנת בחוק. הערוץ הוא שירות לציבור, ואני מאמין שהוא יביא לשיפור במעמדה ומצבה של הכנסת. בינתיים אנחנו מקבלים הרבה תגובות חיוביות מהצופים".

מחברת החדשות נמסר בתגובה: "אי–אפשר בכל חודש, מבלי שיש סימוכין חדשים, לטעון שוב את אותן טענות לא מבוססות, כי מישהו לא מתעייף להשמיע אותן. אנחנו מרגישים תחושה מוזרה שאנחנו צריכים להשיב שוב לטענות ישנות שכבר השבנו להן, כשמבחן המציאות מוכיח מדי יום שערוץ הכנסת, שעלה לאור לפני יותר מחודש ימים, נהנה מעצמאות מערכתית ומראה שהחששות היו מופרכים". 

גיליון 51, יולי 2004