בסוף פברואר השנה פרסם מגזין המחשבים "חיים ברשת" באתר "נענע" ידיעה על כך שחבר הכנסת אהוד יתום (ליכוד) פתח "בלוג" (יומן–רשת), ובו יפרסם את הגיגיו בענייני השעה. לאחר הפרסום הגיעו גולשים רבים לאתר, שהיה לבלוג הפרלמנטרי הראשון בישראל, וקראו את הקטע הראשון שפורסם בו, בנושא דיוני בית–הדין הבינלאומי בהאג על גדר ההפרדה.
אחדים מהגולשים הגיבו בחריפות באתר והזכירו את חלקו של יתום בפרשת קו 300, שבה נרצחו שני מחבלים פלסטינים בידי אנשי השב"כ, לאחר שנלכדו חיים בעת חילוץ נוסעי האוטובוס שנחטף בדרכו לאשקלון. זמן קצר אחר–כך נמחק הקטע מהבלוג - ואז נעלם הבלוג כולו מן הרשת. העלאת הבלוג היתה בכלל יוזמה פרטית של עוזרו של יתום בלא ידיעתו של הח"כ, כך נמסר, והעוזר התכוון להתפטר משום כך מתפקידו.
האפיזודה הקיברנטית הקצרצרה של יתום מעלה את התמיהה מדוע, בעצם, חברי כנסת מעטים כל–כך עושים שימוש באינטרנט להבעת דעותיהם רק שני חברי כנסת - מיכאל איתן מהליכוד (www.miki.org.il) ושאול יהלום מהמפד"ל (www.shaulyahalom.co.il/yahalom) מפעילים אתרים אישיים, עצמאיים, המתעדכנים באופן תדיר. אתר של חברת כנסת נוספת, ד"ר מרינה סולודקין (ליכוד), היה זמין עד לא מכבר, אך הורד מהרשת. בעבר, בעיקר לקראת מערכות בחירות, צצו פה ושם אתרים נוספים, אך הם גוועו לאטם לאחר שהבוחר נתן את קולו.
בשנת 2003, על–פי דו"ח ההוצאות מתקציב "קשר עם הבוחר" שהתפרסם באחרונה (ומופיע גם באתר האינטרנט של הכנסת), הוציאו כעשרים חברי כנסת ביחד יותר מ–73 אלף ש"ח על הקמת אתרי אינטרנט ואחזקתם. עם זאת, מציאת הקישורים לכתובות האינטרנט, שעלו למשלם המסים רבבות שקלים רק בשנה שעברה, איננה פשוטה כלל ועיקר.
פרט לח"כים איתן ויהלום, יש אתרים עצמאיים נוספים המופעלים על–ידי חברי כנסת, אולם ברוב המקרים אלה אתרים הכוללים את המצע הפוליטי–מדיני של חבר הכנסת, ולא מתעדכנים באופן עקבי ותדיר בפעילות השוטפת של הנבחר למען בוחריו. האתר של חיים רמון הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך: הוא הוקם בשעה שרמון התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומאז נותר ללא שינוי. מכיוון שהוא אינו כולל מלכתחילה מדור של חדשות ועדכונים, הוא מצליח לא להיראות "מת". אתרים אחרים, דוגמת אלה של בני אלון ויולי תמיר, אינם כוללים מידע על חברי הכנסת, ותכליתם רק להציג את הפתרון המדיני שהם מציעים (כל אחד בדרכו) לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
חברי כנסת נוספים הם בעלי עמוד באתר "הנבחרים" או באתר "ליכודניק", שניהם אתרים פרטיים המופעלים על–ידי גופים מסחריים. הראשון ללא שיוך פוליטי כלשהו, והשני, כפי שמעיד עליו שמו, מזוהה עם הליכוד, אך לא שייך אליו ואינו תלוי בו. שני האתרים מאפשרים לחברי כנסת (ב"ליכודניק" - רק לחברי הליכוד) לקבל עמוד שבו יוכלו להזין הודעות ומאמרים כאוות נפשם, במערכת ניהול תוכן אחידה. כך חוסכים חברי הכנסת את רוב העלות הכספית הכרוכה בהקמת אתר עצמאי, אך מצד שני, העמודים של כולם דומים בעיצובם, ונבדלים זה מזה רק בתמונתו של הנבחר המעטרת את העמוד, ובתדירות שבה מקפידים עוזריו לעדכן את התוכן ולפרסם הודעות חדשות.
ח"כ מיכאל איתן נחשב לחבר הכנסת ה"מחובר" ביותר, לקונסול–הכבוד של האינטרנט בבית המחוקקים הישראלי - ולהפך. איתן היה מיוזמי הקמת אתר האינטרנט של הכנסת, והוא עומד בראש ועדת הכנסת לאינטרנט ולטכנולוגיית המידע, שאף יזם את הקמתה. בראיון טלפוני הזכיר איתן בצער שלוש פעמים כי הוא נושא באחריות לבזבוז כספי ציבור בפרויקט שאותו הגה - "שדירת האתרים של חברי הכנסת". הרעיון היה פשוט ומבטיח: לספק לחברי הכנסת מערכת שתאפשר להקים בתוך דקות אתר אינטרנט לכל ח"כ, תחת אתר–גג מאוחד, ולתת בידיו כלים נוחים ופשוטים לשימוש כדי לעדכן את האתר באופן תדיר. בסופו של דבר נגנז הפרויקט מחוסר עניין. השריד היחיד ממנו נותר בראש הכותרת הגראפית של אתר האינטרנט של איתן, שבה מצוין כאילו האתר הוא חלק מאותה "שדירת אתרים". מתברר כי כשישית מחברי בית הנבחרים הישראלי משלמים היום על משהו שהיו יכולים לקבל בחינם, לו היה הפרויקט מתממש.
מה עומד מאחורי הנוכחות הדלה של חברי הכנסת הישראלים באינטרנט? התשובה לא חד–משמעית. איתן ישראלי, מנכ"ל חברת Webbit שבנתה את האתרים של איתן ויהלום, ניסה בעבר לשכנע חברי כנסת נוספים לבנות לעצמם אתר, ללא הצלחה גדולה. "בדרך–כלל זה נופל בגלל העניין התקציבי, או מפני שזו התעסקות נוספת שתהווה מעמסה על צוות העוזרים המצומצם של חבר הכנסת, שעסוק מאוד גם בלעדיו", מסביר ישראלי. ח"כ איתן אומר שכאשר נושא הפעלת אתרי אינטרנט עולה בשיחות מסדרון עם עמיתיו, הם מביעים חשש מהעלות הכספית, כמו גם מפני העומס הצפוי בתחזוקה שוטפת שלו. מעבר לכך, אומר איתן, לח"כים יש תחושה שמדובר בהשקעה שלא תניב תשואה מספקת בנתוני חשיפה. משיחות עם כמה חברי כנסת נטולי אתרים עולה תמונה אחרת, לפחות במישור ההצהרתי. אם להאמין להם, הרי שעוד לא נס ליחה של מידת הצניעות בבית המחוקקים.
ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) אומר: "על הפעילות שלי אפשר לקרוא באתר האינטרנט של הכנסת, ומי שרוצה יכול לפנות אלי בדואר האלקטרוני. גם חברי כנסת אחרים מבינים כנראה שאת האנשים לא מעניין לקרוא מה הועיל הוד רוממותו לאומה. נראה לי קיטשי לכתוב על החנות ’כאן מוכרים הישגים’". גם השר בלי תיק גדעון עזרא מנסח בלאקוניות את הסתייגויותיו: "כחבר הממשלה, מטבע הדברים האג’נדה לא נקבעת על–ידי. את מה שיש לי עצמי לומר, אני אומר בכנסת, או בתוקף תפקידי. להפעיל אתר אינטרנט ולכתוב בו כל הזמן ’אני ואני ואני’ - אני לא רוצה בכך".
ניתן היה לחשוב שהרתיעה מהחשיפה באינטרנט קשורה במשהו לגילו של עזרא (הוא בן 67) או לעובדה שקהל היעד העיקרי של אייכלר הוא הציבור החרדי. אבל מסתבר שהיא קיימת גם אצל חילוני צעיר, בן 36, מתנועת שינוי, כמו ח"כ רשף חן. "התלבטתי בעניין אתר אינטרנט, אבל לדעתי זה מעיד על עודף חשיבות עצמית", אומר ח"כ חן. "כל אחד היה רוצה להאמין שהעולם מתעניין בכל מה שיש לו להגיד, אבל בפער שבין הרצון בקשר אמיתי עם הציבור ובין הרצון בפרסום עצמי, אני חושש שנכון לעכשיו הקמת אתר אישי משרתת יותר את הרצון בפרסום עצמי". אם יגלה שיש התעניינות רבה מצד הציבור, אומר חן, ייתכן שישנה את דעתו. "אם הייתי חושב שהציבור מאוד יתעניין בדעותי, ויהיו מאות כניסות לאתר - אולי הייתי משנה את דעתי", הוא מסכם.
לא מעטים מחברי הבית ועוזריהם אינם מכירים את המדיום לעומק, ולא תמיד יודעים איך לתפעל אותו. כשנשאלה עוזרת פרלמנטרית אם יש לח"כ המעסיק אותה אתר אינטרנט, השיבה: "בוודאי, הנה הכתובת..." וקראה את כתובת הדואל שלו.
דובר הכנסת, גיורא פורדס, סיפר שלא פעם מגיעות למשרדו תלונות מן הציבור על כך שחברי כנסת אינם משיבים לפניות הנשלחות לכתובת האלקטרונית המוקצית לכל אחד מחברי הבית בלי הבדל דת, גיל, ורמת אוריינות–מחשב. גם סטודנטים לתקשורת, שהתבקשו לאחרונה לבצע ראיונות בדואל עם חברי כנסת, גילו לאכזבתם כי מרבית פניותיהם נותרו ללא מענה. כאשר הציגו את שאלותיהם בשיחות טלפון, יבול התשובות היה מוצלח הרבה יותר. אבל גם כך קשה להעניק צל"ש למרבית חברי הכנסת בכל הקשור להיענות מהירה לפניות הציבור. נראה שהשתתפות פעילה בחגיגות משפחתיות של חברי מרכז ומתפקדים היא, מבחינתם, המיצוי האמיתי של קשר עם הבוחרים, ועם האזרחים שאותם הם נבחרו לייצג.
מנקודת מבטו של גולש האינטרנט המודרני, קשה להחליט מה יותר מקומם: העובדה שרק לכשישית מחברי הכנסת יש נוכחות ברשת (שישית נוספת הם שרים בממשלה), או שגם אלה ששילמו כסף על הקמת אתר אינטרנט, מזניחים אותו. ממבט על "אתרי" חברי הכנסת באתר "הנבחרים", הגובה כמה עשרות דולרים כדמי מנוי לחודש, נחמץ הלב למראה השממה. חלק מהאתרים נטולי תוכן, ועל חלקם ניכר כי לא עודכנו זמן רב. לכל חבר כנסת המופיע באתר "הנבחרים" יש גם פורום שבו ניתן לקיים דיונים עם הציבור, אך למעשה רק בודדים התייחסו אי פעם לשאלות שהוצגו להם. אצל מי שמכיר היטב את סצינת הפורומים הישראלית, ומשוטט בפורומים האלה, מתעורר החשד שמא גם השאלות עצמן הן מפוברקות או יזומות - כל השאלות, בכל רחבי האתר, דומות זו לזו: כולן קצרצרות, וכולן מבקשות מחבר הכנסת להביע את דעתו בסוגיות אקטואליות. ייתכן שהשאלות הללו נשתלו בפורום כדי לעורר את חברי הכנסת להרים את הכפפה ולהגיב באריכות - אך גם זה, כנראה, לא עוזר.
אחד מהאתרים המקרטעים הללו שייך לח"כ אופיר פינס–פז (העבודה), שביקש להציג בדרך זו את העשייה הפרלמנטרית שלו. "הפירוט שיש בעמוד באתר הכנסת הוא בסיסי ואינו מספק, ואילו התקשורת מפרסמת רק את מה שהיא רוצה", אומר פינס–פז. "הבעיה של האתר היא שהוא לא ממש חשוף לציבור. בינתיים זה ניסיון בשבילי, ואם אראה שהוא לא עוזר - אפסיק אותו". פינס–פז אומר שהִנחה את עוזריו לעדכן את האתר פעם בשבוע. "אם התדירות הזו לא מספקת, נדאג לכך שהיא תספק", הוא אומר, אבל בדיקה שערכנו במשך כמה שבועות לא גילתה עדכונים באתר, כמו גם באתרים אחרים של חברי כנסת.
הבשורה הטובה היא, שכל זה עשוי להשתנות בקרוב. אתר האינטרנט Ynet מבית "ידיעות אחרונות" מתכנן להקים מערכת אתרים לחברי כנסת, בלא לגבות מהם תשלום. יון פדר, עורך Ynet, נשמע מאוד נלהב: "הפרויקט הזה יהיה ניסיון להכניס חיים בקשר הבלתי אמצעי בין הנבחרים והבוחרים–הגולשים. הנגישות כיום כמעט בלתי קיימת או מסורבלת. תהיה בעצם תחרות בין חברי הכנסת לבין עצמם - ומהר מאוד הם יגלו שלא כדאי להזניח את האתר, כדי לא להישאר מאחור".
איור: תמיר שפר
מתי נגלה את אמריקה?
הנוכחות האינטרנטית של חברי כנסת נראית מאכזבת בהשוואה לארצות–הברית, למשל, שבה כל סנאטור וחבר קונגרס מפעיל אתר תחת כתובת רשמית. האתרים שונים זה מזה בעיצוב, אך רובם כוללים תכנים דומים: ביוגרפיה, קטעי נאומים, פעילות ציבורית, קשר עם הבוחרים, ובהתאם לרוח הפטריוטיות הסוחפת את אמריקה בשנים האחרונות - גם עידוד תרומות לרווחת החיילים בעיראק.
ורד אלישר–מלכה, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית ומרצה במכללה האקדמית ספיר, חוקרת את השפעת האינטרנט על הפוליטיקה בארצות–הברית. "האינטרנט חדר לשדה הפוליטי בארצות–הברית כבר בשנות התשעים", היא אומרת. "מחקרים שנעשו בזמנו בקרב פוליטיקאים הצביעו על שילוב של טכנופוביה עם חשיבה שמרנית, ולצדם גם סוג של זלזול או חוסר הכרה בכך שהאינטרנט הפך לכלי תקשורת המונים לכל דבר".
בתחילת דרכו של האינטרנט הפוליטי בארצות–הברית, ציון כתובות של אתרים בקמפיין רשמי גרר לעג מצד גורמים פוליטיים מסורתיים, היא מספרת, אבל אחר–כך הפך השימוש באינטרנט אופנתי, ונתפס כאמצעי ליצירת תדמית צעירה ומתקדמת. אלישר–מלכה מציינת גם את השפעת המבנה הפדרלי של המערכת הפוליטית באמריקה על השימוש באינטרנט. "הקשר בין הנבחרים לבין מדינות הבית שלהם הוא חזק, והאינטרנט הוא אחד מהאמצעים החשובים ביותר לקיומו", היא אומרת. "באמצעותו הנבחרים יכולים לקבל מהבית דברי תמיכה או ביקורת, רעיונות שונים או הצעות לפעולה".
איתי בנר הוא עיתונאי עצמאי, וסטודנט לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטת תל–אביב
גיליון 51, יולי 2004