כי זה רק ספורט

"ים של דמעות", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב" מתחת לכיתוב "אין מדליות". "בידיים ריקות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מתחת לכותרת (למי שלא הבין) "לונדון 2012: הישראלים חוזרים בלי שום מדליה". "אכזבה אולימפית", מסכמת גם הכותרת הראשית (אחת משתיים) של "ידיעות אחרונות" את היחס האינפנטילי-שוביניסטי של התקשורת הישראלית למשחקים האולימפיים בלונדון.

האכזבה אינה מכשלונה של הרוח האנושית, או אפילו של הגוף האנושי, מהעדרה של סולידריות בינלאומית או אולי מהמארג הטכני והלוגיסטי של המשחקים, אלא מכך שספורטאית ישראלית, האחרונה שעוד נותרה להתמודד על מדליה, כשלה בתחרות שבה השתתפה (הפעם מדובר בשיט מפרשיות, ספורט ישראלי ידוע הממזג פכים נשגבים מההיסטוריה היהודית ומרוח ישראל סבא).

"בעיני רוב הכתבים, הפרשנים והשדרים, אולימפיאדת לונדון היתה הרבה יותר מחגיגה עולמית; היא היתה הזדמנות להגביה את להבות מדורת השבט, לחזק את הזקפה הלאומית, להוכיח לעולם העוין שאנחנו על המפה ונישאר במפה. אלא שהמדליה, ערמומית שכמותה, סירבה ליישר קו עם הפנטזיה הציונית", מסכם גם שלמה מן כאן אצלנו את הסיקור התקשורתי של האולימפיאדה בישראל.

"צריך לעשות זעזוע רציני בכל מה שקשור לענפי הספורט האולימפיים, ואולי עכשיו זה הזמן", מצטט נדב צנציפר ("עם הישראלים המאוכזבים בלונדון" הוא הקרדיט שהצמידו לו עורכי "ידיעות") את גל ("הישראלי היחיד שהביא לישראל שתי מדליות") פרידמן בכפולה הפותחת של העיתון. "לא ייתכן שרק בתקופת האולימפיאדה נזכרים פתאום בספורטאים האולימפיים, ולפניה ואחריה התנאים שלהם לא מעניינים אף אחד. המשכורות פשוט מצחיקות. אין תמיכה, אין תנאים. ככה אי-אפשר להכשיר דורות של ספורטאים, שגם יביאו הישגים כמו שמצפים להם".

כיאה לדיווח בענייני ספורט, ובעצם כרגיל ב"ידיעות אחרונות", את רוב הכפולה תופסות תמונות ולא טקסט, והפעם: מצעד הבושה של ספורטאי ישראל "האולימפיים", במבט אבל וחפויי ראש, כשלידם נקוב בגדול המקום הנמוך שאליו הגיעו בתחרויות השונות. הנה תזכורת של פעם בארבע שנים שהספורטאים היו מוותרים עליה. ובכלל, מדוע אין מי שכותב כי חוסר האיזון של התקשורת הוא דווקא לצד השני, וכי האנומליה שדרושה הסבר ותיקון היא דווקא זו של תשומת הלב המופרזת שניתנת לתחרויות ג'ודו ושיט פעם בארבע שנים?

היציעים האולימפיים, לונדון 2012 (צילום: דנקן רולינסון, רישיון cc-by-nc)

ובינתיים, בדרום

"מצרים מתגברת כוחות בסיני לקראת מבצע נגד המנהרות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "עדי ראייה סיפרו ל'הארץ' כי עד עתה הועברו לאזור עשרות חיילים, כלי רכב משוריינים ומשאיות שהגיעו מכיוון דרום ונפרשו לאורך הגבול בין הרצועה למצרים. לצדם נצפו גם כלים כבדים ודחפורים, שהובאו ככל הנראה במיוחד כדי להרוס מנהרות", כותב אבי יששכרוף בידיעה הראשית.

גם ל"ידיעות אחרונות" עיניים בסיני, ואפילו כאלו שמחוברות לכתבים. אלא שאלה אינם מתחקים אחרי פעולות הצבא המצרי או חוליות הטרור, אלא מתפרקדים על החוף: "דיווח מיוחד: שליחי 'ידיעות אחרונות' עם הנופשים בסיני", נכתב באותיות שחורות-אדומות, מוטות על צדן, על רקע צהוב ובמסגרת עלק-דרמטית על שער העיתון, לצד הכותרת הראשית "ישראלים בארץ הטרור". עקיבא נוביק ועמית שאבי מדווחים מסיני על "הזוג שחוגג ירח דבש בראס א-שטן ('לא סיפרנו להורים'), הילדה שמבלה עם אמא בחושה והמצרים שמאשימים את החמאס בפיגועים". יותר משהוא "מיוחד", הדיווח הזה מוזר, ונראה יותר מכל כהצלחה מטורפת של התערבות בין כתבים אם יצליחו לשכנע את ההנהלה לשלוח אותם לחופשה על חשבון העיתון.

"המסמך הזה", כותב צבי בראל בביקורת במוסף "ספרים" של "הארץ" על הספר "להכיר את חמאס" של שלומי אלדר, "שעל-פי אלדר חובר על-ידי חאלד משעל והועבר על-ידי שליח לידי ראש ממשלת ישראל דאז אהוד אולמרט, מציג לראשונה את התפיסה האסטרטגית של חמאס כפי שישראל איננה מכירה ואיננה מעוניינת להכיר. [...] המסמך הזה הוא אולי שיאם של נסיונות חוזרים ונשנים מצד חאלד משעל לבנות מערכת של שיתוף פעולה מעשי עם ישראל מאז זכתה תנועת חמאס בנצחונה הסוחף בבחירות הכלליות שהתקיימו בתחילת 2006. נסיונות אלה מתועדים היטב בספר ובשיחות שקיים אלדר עם בכירי התנועה. כאן טמונה גם חשיבותו העצומה של הספר, אשר לצד ההיכרות עם שורת ההחלטות הטקטיות והאסטרטגיות של חמאס לאורך התקופה, הוא מכיר לנו לא רק את חמאס, אלא לא פחות מכך את התפיסה האסטרטגית-אידיאולוגית של ישראל במאבקה נגד התנועה".

בית-המשפט

עוד במוסף "ספרים", כותב יובל אלבשן: "שאלת השאלות בתורת השיפוט היא מה דרוש לו לאדם, אשר מקבל את מינויה של החברה לשבת על כס שיפוטה, כדי להפוך למנהיג משפטי של ממש? ברור שלא די בידע משפטי, ביכולות הכרעה וכתיבה או במיומנויות שליטה בנעשה באולמו. אלה תנאים בסיסיים, אך בוודאי שאינם מספיקים. השאלה היא מה 'המטען הנוסף' שדרוש כדי שאותו שופט יהפוך למודל חיקוי של ממש [...] שופט שהשפעתו נוכחת בכל שדרות החברה, שופט שהוא בבחינת ענק? אין זה דבר של מה בכך. בחברה הדמוקרטית המודרנית מערכת שיפוט ללא דמויות מסדר גודל כזה תתקשה לתפקד. רק ענקי משפט כאלה מאפשרים למערכת המשפט להאדיר את שמה ברבים ולרכוש באמצעות זאת את אמון הציבור. [...] כאמור, אמון כזה נבנה בעיקר על הדמויות ה'גדולות' שמובילות את המערכת, ובמיוחד על שופטי בית-המשפט העליון. נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, משה לנדוי, היה שופט מסדר גודל כזה, והביוגרפיה המעולה ורחבת האופקים שכתבה עליו ד"ר מיכל שקד יכולה בהחלט להיות כלי מסייע להגברת אותו אמון ציבורי נדרש".

כותרות עיתוני הכלכלה

"המשק מאבד גובה – והציבור שוב מתנפל על שוק הדירות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הגירעון טיפס ב-12 החודשים האחרונים ל-4% מהתוצר. גם הצניחה ביצוא מבשרת רעות. ירידות חדות נרשמו אתמול באג"ח הממשלתיות, וגם השכר הממוצע יורד. נתניהו מחפש היכן לקצץ בתקציב, ובמשרדו שוקלים מבצע הנחות לגביית חלק מחובות הציבור לרשות המסים. ובינתיים, הציבור אינו סומך על הממשלה שתוזיל את הדירות: היקף המשכנתאות שניתנו ביולי זינק ב-20% לעומת יוני", נכתב בכותרת המשנה (צבי זרחיה, רם עוזרי ואורה קורן).

"הנורות האדומות של שוק הדיור" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "האם הורדת הריבית הפיחה רוח חיים בשוק המשכנתאות?", שואלת עירית אבישר. "נראה בחודשים האחרונים כי השוק מתאושש. מנתוני בנק ישראל עולה כי בחודשיים האחרונים נרשמה עלייה בהיקף המשכנתאות החדשות. במהלך מאי ויוני ניתנו בממוצע בכל חודש משכנתאות בהיקף של כ-4 מיליארד שקל, וזאת לעומת ממוצע חודשי של 3.4 מיליארד שקל ב-12 החודשים האחרונים, כלומר היקף המשכנתאות החדשות בחודשים אלה היה גבוה בכ-18% לעומת הממוצע של השנה האחרונה וגבוה ב-28% בהשוואה לשליש הראשון של 2012. בסך-הכל עמד תיק המשכנתאות הכולל בסוף יוני על 212.5 מיליארד שקל, עלייה של 3.7% מתחילת השנה. לפי הערכות בשוק, העלייה בהיקף המשכנתאות נמשכה גם ביולי, כשעל-פי הערכות, היקפן הגיע לקרוב ל-5 מיליארד שקל".

"מקור האקזיטים בהייטק הישראלי מתייבש", טוענת הכותרת הראשית של "כלכליסט". "השקעות קרנות הון-סיכון בסטארט-אפים הצטמצמו ב-30% ביחס למחצית המקבילה ב-2011. הכסף שכן זורם מושקע בעיקר בחברות בתחום האינטרנט ולא בתחום השבבים, שממנו יצאו האקזיטים המפוארים של השנים האחרונות", נכתב בכותרת המשנה (מאיר אורבך).

"טובעים בגירעון" היא הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "נתונים מעודכנים של האוצר מגלים: הגירעון בקופת המדינה מגיע ל-4%, כפול מההערכות. התחזית: בשל ההאטה, המצב אפילו ילך ויחריף. המשמעות: עוד קיצוצים ועוד מסים", נכתב בכותרת המשנה (גד ליאור). "איפה השקיפות" היא כותרת ההפניה לטור של סבר פלוצקר, היוצא נגד התנהלות הדיווחים ממשרד האוצר.

"יידרש קיצוץ של 50 מיליארד ב-3 שנים" היא כותרת "עסקים", מוסף "מעריב", מתחת לכותרת הגג "בנק ישראל בתחזית קודרת" (יוסי גרינשטיין ורותם סלע). גם הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בנושא כלכלי: "מנהלי בתי-החולים נגד הקיצוץ בתקציב", נכתב בה.

שתי הערות כלכליות

"ההתעקשות של ועדי העובדים ושל ההסתדרות היא אולי מובנת מאליה אם לוקחים בחשבון שאיגוד מקצועי אמור למנוע פיטורים של אנשים החברים בשורותיו, אבל אם מאמינים בתפיסת עולם שבה ועד העובדים הוא שותף במקום העבודה, הרי שעליו להיות שותף גם בייעול של מקום העבודה, בשיפור השירות שלו ובחיזוק התמהיל של כוח האדם. אבל מכאן ועד לקביעה שהגמשת הסכמי העבודה היא המפתח המרכזי לשירות ציבורי טוב יותר, הדרך עוד ארוכה. למעשה מדובר בדמגוגיה שנועדה להסתיר את העובדה שהמדינה מפקירה את המגזר הציבורי, מייבשת תקציבים, מסיתה באופן שיטתי את הציבור נגד המערכות הציבוריות ומסיטה אותו אל השירותים הפרטיים, שרק הולכים וצומחים", כותב שי ניב ב"גלובס".

"הציבור הישראלי החליט שנשבר לו – כי מחירי הדיור לא ממש צונחים כמובטח, כי חוזה השכירות שהתחדש בקיץ האחרון הזכיר לו את בעל הבית הנוראי, כי הקבלנים ממטירים עליו מבצעים וירידים מכל עבר וכי נשבר לו מרכבת ההרים שמציעה הבורסה והריבית האפסית שמציעים לו בפקדונות הסולידיים. אבל כיוון שייאוש בלבד אינו מספיק, שוב ניצבים פה הבנקים למשכנתאות כדי לפתות אותו בחיבוק אוהב להיכנס פנימה", כותב דרור מרמור ב"גלובס". "בחסות המימון הזול והנדיב לנוטלי המשכנתאות (והמימון היקר והקמצני לקבלנים), ממשיכים מחירי הדירות להתנפח. ולאף אחד לא אכפת שהחיבוק האוהב של הבנקים יכול להפוך במהירות (פיטורים, אינפלציה ועוד) לחיבוק דוב חונק".

ענייני תקשורת

"החיים בכת דתית קיצונית בקנדה", נכתב בכותרת סתומה אופיינית על שער "ישראל היום". מתחת לה נכתב: "עדויות נדירות של חברים שנמלטו מהכת 'לב טהור', שרוב חבריה ישראלים – נחשפות לראשונה. בין התיאורים: אלימות ונישואי קטינים", נכתב בכותרת המשנה, המבטיחה כי "הסיפור המלא" מאת אמילי עמרוסי יובא מחר במוסף השבת. כל זה מוגש על רקע אדום ולצד הלוגו הצהוב הכל-כך נדיר ב"ישראל היום": "חשיפה". ההמשך, בעמ' 17, כולל תמצית קצרצרה של הדברים ולצדה לוגו נוסף, הפעם על רקע אדום, המבטיח "חשיפה", וכיתוב בולט: "החלק הראשון של סדרת התחקירים במוסף שישבת".

ובכן: לא חשיפה ולא נעליים. המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" כבר חשף בתחילת השנה, בכתבה מפורטת, את הכת החרדית שנמלטה לקנדה, ואחריו פירסם מוסף "הארץ" כתבה מפורטת עוד יותר ועשירה בעדויות מתוככי הכת. אפשר היה לסלוח ל"ישראל היום" על ההתפארויות הריקות בדבר "חשיפה" של נושא שהעיתונות הישראלית הרצינית כבר דשה וחבטה בו אם היה מדובר בנושא כבד משקל, בעל ערך לאומי או חשיבות לחברה בישראל. אלא שב"ישראל היום", כשכבר מנסים לשלוח יד לעיתונות תחקירים, בוחרים בקפידה נושאים איזוטריים, שלא יערערו חס וחלילה את תמונת המצב הישראלית שהפרופגנדה בחסות שלדון אדלסון מנסה לעצב.

"אוניברסיטת הרווארד והטלוויזיה החינוכית חתמו על הסכם לרכישת כאלף תוכניות מקור של החינוכית, שישולבו במאגר האקדמי של האוניברסיטה", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ".

"מדוע לא מופיע ערך משה סילמן בוויקיפדיה", שואל נתן ליפסון ומקבל עמוד ב"דה-מרקר".