מצרים

מתקפת טרור שאירעה אתמול בדרום תופסת את מרכז תשומת הלב של עיתוני היום. "תקרית אש חריגה בגבול ישראל-מצרים", נכתב בפתח הידיעה הראשית של "הארץ" (אבי יששכרוף, עמוס הראל, גילי כהן ויניר יגנה). "חמושים מסיני השתלטו על מוצב מצרי סמוך לכרם-שלום, הרגו 15 שוטרי משמר-גבול מצרים וחטפו כמה אחרים. לאחר מכן השתלטו החמושים על שני משוריינים מצריים מסוג פאהד ועימם הסתערו על מעבר כרם-שלום. נגמ"ש אחד התפוצץ בתוך המעבר עצמו, השני הצליח לעבור את גדר המערכת אל תוך ישראל. כלי טיס של חיל האוויר פגע בו, וכוחות שריון פתחו גם הם באש לכיוון דמויות שנראו נסות מהמקום. החמושים לא הצליחו לחדור למעבר או לקיבוץ כרם-שלום".

"מחבלים מסיני הרגו 15 מצרים, השתלטו על משוריינים וניסו לפרוץ את הגבול לישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מחבלים חטפו משוריין מצרי ופרצו את מעבר הגבול בדרום", נכתב בזו של "מעריב". "צה"ל חיסל חוליית מחבלים שחדרו לשטח ישראל במשוריין מצרי", נכתב ב"מקור ראשון". "מתקפת טרור מסיני" היא הכותרת האופיינית ב"ידיעות אחרונות", מודפסת בצבעים מתחלפים (אדום-לבן), מוטה על צדה, חלקה מוקף במסגרת אדומה, ובסך-הכל נראית פרי יצירה של גרפיקאי שהביא לעבודה את ילדיו הנמצאים בחופש הגדול ואף הניח להם להשתעשע עם המקלדת. ב"ישראל היום" הילדים הם כבר מזמן העורכים. היום, כך נראה, ההשראה לכותרת שאובה מסדרות עבר ותיקות כמו "מסע בין כוכבים", הפייבוריטית של העורך עמוס רגב. "צה"ל סיכל מגה-פיגוע", נכתב בה.

נגמ"ש מצרי בוער אתמול בגבול הדרום (צילום: דובר צה"ל)

כל העיתונים נאלצו לשנות את הפריסה שתיכננו בשעריהם בשל האירוע אתמול. שער "ישראל היום" בולט בכך שהוא מקדיש את השער כולו, למעט רצועות צרות במעלהו ובתחתיתו, לאירוע בדרום. הכותרת לכן נמתחת לאותיות ענק; התצלום (באופן יוצא דופן, בינתיים לפחות, ב"ישראל היום") זוכה לפריסה רחבה: נראים בו תופת חשוכה, אדומה, צלליות של שרידים בוערים ופנסים מהבהבים. הנה חלקה השני של האסטרטגיה העיתונאית מבית "ישראל היום": בזירה האזרחית (כלכלה, חברה, חינוך, רווחה) מצבנו תמיד יהיה טוב ומשופר, בתי-הקפה מלאים, שדות התעופה מתפקעים, החיטה עולה, הכלנית פורחת והעסקים משגשגים. בזירה הבטחונית המצב תמיד יהיה בכי רע: הגויים תמיד חורשי רע (למעט אלו המקבלים תרומות מהבעלים של העיתון), החלל תמיד מלא איומים, השינויים העולמיים תמיד מסוכנים והעולם תמיד נגדנו. כל זאת, כמובן, כל עוד האיש הנכון אוחז בשלטון.

"זו היתה פעולת התאבדות מטורפת, בלי עכבות, בלי הבדל בין ידיד לאויב. רצח בעיניים פקוחות מבית-מדרשו של הג'יהאד העולמי", כותב אלכס פישמן בטור הפרשנות של "ידיעות אחרונות". "בישראל מקווים: שינוי גישה מצרי", נכתב בכותרת ידיעה קטנה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". הפרשנים מזכירים את תגובתו המזלזלת של שר הפנים המצרי לאזהרת המסע שהוציאה ישראל ביחס לסיני רק בימים האחרונים ואת הבטחתו הטרייה של הנשיא המצרי לשרת החוץ האמריקאית כי המצב הבטחוני בסיני יזכה לטיפול (גם זה הפנימי, בטרור כלפי תושבי סיני עצמם), ומתחרים ביניהם בתיאור המצב בחבל הארץ המצרי (צבי בראל: "הפקרות". יואב לימור: "עיראק זה כאן").

ישראל מתקרבת לנקודה שבה "תצטרך לטפל בדברים בעצמה", מסכם פישמן את טורו, גם במחיר פגיעה ביחסים עם מצרים. "מקבלי ההחלטות בישראל עומדים בפני דילמה", קובע בן כספית ב"מעריב". במערכת "ישראל היום" כבר מכינים את הכותרות: "אולטרה-פיגוע", "סופר-אולטרה פיגוע" ואולי אפילו "סופר-אולטרה-מגה פיגוע"?

ישראל

"מהגרי עבודה ופלסטינים לא יוכלו לפנות יותר לבתי-משפט בישראל", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "מעתה, רק נושאי תעודת זהות ישראלית או דרכון זר יוכלו לפנות להליכים", נכתב בכותרת המשנה. "שר המשפטים יעקב נאמן חתם על תקנות שלפיהן לא ניתן יהיה לפתוח הליכים משפטיים בישראל, אלא אם מבקש ההליך מחזיק בתעודת זהות ישראלית או נושא דרכון זר", כותב תומר זרחין בפתח הידיעה. "התקנות צפויות לפגוע בעיקר במהגרי עבודה, בפלסטינים תושבי השטחים ובמחוסרי אזרחות שאינם מחזיקים דרכונים, שיתקשו לקבל את הסעד המשפטי שהם זכאים לו".

איראן

"הניסיון של הישראלים לפענח את הכוונות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק בנוגע לתקיפה באיראן גובל לעתים באבסורד", כותב שמעון שיפר, אחד מאותם ישראלים, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". כותרות הטור הן "מלחמת ברירה" ו"קברניט ללא מצפן".

האם נתניהו וברק אינם באמת להוטי תקיפה באיראן, אלא מציגים חזות כזו כדי ללחוץ על העולם, וארה"ב בראשו, להחריף את יחסו לתוכניות הגרעין של האייתולות? התיאוריה הזו צצה אי-אז, צברה מעמד כגלגל הצלה פרשני (למקרה שהחרפות כלפי הצמד הפוליטי מחרחר המלחמה יוכחו כלא מוצדקות לחלוטין), ולאחרונה נדמה שהועם זהרה, עם התמדתו של הצמד בעמדתו (כי כמה זמן אפשר לגלגל ספין, שמטבעו הולך ומסתעף ויוצר מחויבויות ובעיות חדשות?).

אולם יש פיתוח לתיאוריה הנ"ל, ההופך אותה למורכבת עוד יותר. לפי הנחה זו, לא רק נתניהו וברק משחקים בכאילו, אלא גם צמרת פורשי הקהילה הבטחונית, שהתבטאויותיהם, או התבטאויות כמה מהם, נועדו לעזור לצמד למצק את המצג שלפיו תקיפה ישראלית באיראן תקפה וקרובה. זו כבר תיאוריה קונספירטיבית ממש, הן מבחינת ההיבט של שיתופי הפעולה האישיים הנדרשים להוצאתה לפועל והן משום שאותן התבטאויות הן ברובן ביקורתיות כלפי נתניהו וברק, אישים שלצד היותם מנהיגי אומה בשעתה הגורלית, הם גם פוליטיקאים.

ובכל זאת, אתמול הזכיר אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", את האפשרות הזו, ואף נתן סימן לאפשרות תקפותה: אם לשכת ראש הממשלה לא תתקוף את הבכירים-לשעבר האחרונים שהתבטאו. עוד באותו יום קיבל פישמן, וקיבלנו אנחנו, את התשובה: הכותרת הראשית של "ישראל היום", שופרה של לשכת ראש הממשלה, כללה מלה אחת, "פטפטנים", שכוונה כלפי אותם בכירים-לשעבר. היום המתקפה נמשכת, והפעם בחינמון קושרים בין ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, וראש אמ"ן לשעבר אהרון זאבי-פרקש, לבין פעולות ההנהגה האיראנית: "אחרי פטפוטי הבכירים בישראל, האיראנים שבים לאיים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 7, המוקדש כולו לסוגיית הגרעין ונדחק, יש לשער, מקדמת העיתון בשל סיכול הפיגוע בדרום.

לא רק ב"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" יש מי שרואה בשלילה את הדיון הציבורי, כלומר הפטפטת בנושא התקיפה הישראלית באיראן. זה גם נוסח השאלה היומית במוסף היומי של העיתון: "האם הפטפטת בנושא התקיפה הישראלית באיראן מזיקה?". וכך עונה סמדר שיר: "במדינה מתוקנת, הספורט של הגברים הוא לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה. אצלנו, במדינת החפיף והסמוך, זה להפך. למה להקפיד על זוטות כמו סדר?". כמה טוב שאצלנו, מדינה לא מתוקנת, יש נשים, כמו סמדר שיר, שיכולות לאזן קצת את הגבריות הישראלית הקלוקלת.

ויש גם מי שמציע נראטיב אחר לסיקור הסוגיה האיראנית בעיתונות למעט "ישראל היום": "מה גרם לגל הביקורת הזה להתעורר פתאום דווקא עכשיו, כאשר עד לפני יומיים הנושא המרכזי על סדר היום היה דווקא העניין הכלכלי והחלטות הממשלה על הקיצוצים בתקציב?", שואל אורי אליצור ב"מקור ראשון", ועונה: "מי שיעקוב אחרי גלי הביקורת הללו, שעולים, יורדים וחוזרים על עצמם מדי כמה שבועות, ימצא שהגל מתרומם ועולה תמיד אחרי ביקור רם דרג של אישיות אמריקאית בארץ, והפעם שר ההגנה ליאון פאנטה".

זו תיאוריה מעניינת, אולם היא נכשלת בכך שהיא מספקת הסבר אינטואיטיבי פחות מזה הנראה לעין: ה"גל" הנוכחי של העיסוק העיתונאי הישראלי בנושא התקיפה באיראן הגיע אחרי התבטאויות פומביות של בכירי מערכת הביטחון לשעבר. בכל מקרה, אם ההסבר של אליצור נכון, הרי שבמקרה של ה"גל" הנוכחי, הנסיונות האמריקאיים להטות את סדר היום הישראלי מתלכדים היטב עם אלו של לשכת ראש הממשלה.

תרבות וספורט

"אני בדיוק כמו שאני נראה. אין בתוכי אדם חם וחביב. מתחת לחזות הקרה שלי, ברגע ששוברים את הקרח, תמצאו מים קרים", מצטטת מיה סלע את גור וידאל בכתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ", המוקדשת לסופר, התסריטאי והמסאי האמריקאי, שמת בשבוע שעבר. "ארצות-הברית נוסדה על-ידי האנשים המבריקים ביותר, ומאז לא ראינו אותם", ממשיכה ומצטטת הכתבה, המתארת את יחסו הביקורתי של וידאל למוסד הנשיאות האמריקאי ואת האשמתו כי הנשיאים בוש ורוזבלט "ידעו מראש" על המתקפות (של אל-קאעידה ושל היפנים) ו"ניצלו את האסון לקידום האג'נדות שלהם". וידאל, בן למשפחת הון-שלטון אמריקאית, ניסה להיבחר לקונגרס ולסנאט, אך כשל. "זה תמיד נושא רגיש כאשר חבר או מכר נהפך לנשיא", מצטטת סלע. גם הטור של יעל לביא, על פגישתה עם וידאל, והמאמר של אורי קליין על הקריירה הקולנועית שלו מלאים עניין.

"בחשאי ובאבחה אחת נסגרה התזמורת הסימפונית הרצליה, שהופיעה 31 שנים מול קהל נאמן", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נעם בן-זאב ב"גלריה". "העירייה תולה זאת בעזיבתו של המייסד והמנצח, הרווי בורדוביץ, וטוענת שלא נמצא לו מחליף. בורדוביץ מצדו רואה בכך משל לקלות שבה אפשר להרוס מפעל יישובי". "בהרצליה נעשה אפוא מחטף מתחת לאפם של כולם", מסכם בן-זאב, "תושבי העיר בראש ובראשונה, שבהינף החלטה עלומה נשללה מהם הזכות להאזין למוזיקה קלאסית חיה, וגם נגני התזמורת, אוכלוסייה המשתכרת שכר מינימום גם בתזמורות המבוססות, אשר איבדו את עבודתם. בורדוביץ כעס כשכינו את התזמורת שלו 'קהילתית', אבל זו האמת. קהילתית משמע לאו דווקא זניחה, פריפריאלית וחובבנית, אלא במקרה הזה משמעותית מבחינת התרומה שלה לתרבות בקהילה".

"פסטיבל 'לולהפלוזה' יגיע לישראל באוגוסט 2013", מדווח עמי פרידמן ב"המגזין" של "מעריב". "אם אכן יתקיים הפסטיבל, על אף התנאים הבטחוניים באזור, יהיה זה אירוע המוזיקה הגרנדיוזי ביותר שהתקיים בארץ", הוא כותב. "הישראלים בונים על להיות חלק מהכיף הזה. 'הייתי בתל-אביב כמה פעמים, ומה שיפה בה זה שבדומה לשיקגו, שבה הפסטיבל מתקיים בסמיכות למלונות, לברים, למסעדות ולמועדוני לילה, הכל נמצא ליד החוף. זה סקסי. אין שעת עוצר. הם אוהבים לרקוד, ואפשר להמשיך את החגיגות בתוך המים'", מצטט פרידמן את פרי פארל, סולן להקת ג'יינז-אדיקשן ומייסד הפסטיבל, שהוא "תומך ישראל נלהב". מקוצר המקום, לא הוסיפו ב"מעריב" כי ברבות השנים התפתחה לצד פסטיבל המוזיקה תעשייה ענפה של ארגונים למטרות שונות, ממלחמה בסרטן ועד למודעות פוליטית בקרב צעירים, הפועלת במקביל וסמוך לבמות.

כמעט כל העיתונים מקדישים בשעריהם מקום (בולט ב"מעריב" ו"ידיעות") לשיא העולמי שקבע אצן באולימפיאדת לונדון. "הבלתי מנוצח" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", ולצדה כיתוב בתוך חותמת זהובה: "הכי מהיר בעולם". "טיסה 9.63" היא הכותרת של "מעריב", לצד אותו תצלום של האצן, יוסיין בולט שמו, כשהוא מחווה בזרועותיו לאות ניצחון (או כדי להנחית מטוס שיעדו המפתיע הוא מרכז האצטדיון האולימפי). "יוסיין בולט הוכיח שוב מיהו האיש המהיר ביותר בעולם", קובעת הכותרת על שער "הארץ" (עוזי דן), הלוקחת כמובן מאליו את המדד של תחרות ריצה בתנאים מסוימים הנערכת פעם בארבע שנים ופתוחה רק בפני מתי מעט מאזרחי העולם.

"הכי מהיר בעולם" היא גם לשונה של כותרת זעירה ב"ישראל היום", ברצועת "הכותרות הנסתרות" הקבועה שבמעלה שער העיתון. "אחרי שחלום שטילוב נגוז, קורזיץ היא התקווה האחרונה למדליה", נכתב בכותרת לצדה. שתיהן, יש לשער, נועדו למיקום מרכזי יותר. "ישראלים באולימפיאדה: יום נוסף בלי מדליה" היא הכותרת הספורטיבית הגאונית על שער "מקור ראשון", המתמצתת יפה ובלי דעת את שורש האיוולת והמשיכה במורשת הזו, האדירה, של התרבות היוונית.

"המשחקים האולימפיים המחישו עד כמה חדר הכחול לאופנת הקיץ", נכתב בכותרת המשנה לעוד כתבת אופנה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"גלריה".

החברה האזרחית

מאמר המערכת של "הארץ" מודיע על "גוויעת המחאה", וזאת בשל "עימותים פנימיים, מאבקי אגו ומחנאות".

ענייני הישרדות

"'הישרדות' עוברת לערוץ 2, ערוץ 10 יוצא לקרב", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". "קרב ענקים בעולם הטלוויזיה הישראלי על שידור העונה הבאה של תוכנית הריאליטי 'הישרדות'", כותבת גילי איזיקוביץ. "זכיינית ערוץ 2 רשת הדהימה את ערוץ 10 כשהודיעה על רכישת התוכנית. בערוץ 10 הבהירו כי יילחמו בכל האמצעים המשפטיים. הערוץ כלל לא היה מודע למשא-ומתן הסודי בין הרשת לבין החברה הבריטית השולטת בפורמט, ואנשיו הגיבו בהפתעה ובהלם. בערוץ טוענים כי 'כפי הנראה רשת הטעתה את חברת Castaway לחשוב שערוץ 10 נסגר'".

הפרשה מניבה כותרת מפתיעה על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות": "לא רק בוקי נאה גנב את פסלון החסינות: רשת שודדת לערוץ 10 את 'הישרדות'", נכתב בה. גם בכותרת המשנה לידיעה עצמה, המקבלת מקום כפול מהרגיל במדור "שעות אחרונות" שבסוף המוסף, המוקדש לענייני בידור, נכתב "לא רק בוקי נאה יודע לגנוב". ברגיל, זכיינית ערוץ 2 רשת, מסיבות שאינן רק היסטוריות (הבעלים של העיתון, ארנון מוזס, היה בעל מניות ברשת, שאחד הטאלנטים הבולטים שלה היה עורך העיתון), זוכה ליחס חיובי ב"ידיעות", ואילו ערוץ 10, מסיבות שעוד יהפכו להיסטוריות, מקבל יחס הפוך. ואכן, קריאה בכתבה עצמה, של רז שכניק כמובן, מעלה כי היחס נשמר: רשת ביצעה "מהלך מזהיר", ואילו ערוץ 10 "בהלם מוחלט". קשה למצוא בימינו עורכים טובים.

ענייני רשות השידור

"נחתמה הרפורמה ברשות השידור: כ-700 עובדים צפויים לפרוש", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". את החתימה ליוותה הפגנה. "הממשלות בישראל מחלישות בכוונה את רשות השידור זה שנים", כותבת מרב מיכאלי במדור הדעות של "הארץ". "את הטלוויזיה הם כבר הפכו ללא-רלבנטית, ועכשיו הם מתנפלים על הדבר המשמעותי היחיד שנותר ברשות, רשת ב'. אלא שבעבר זה נעשה יותר מאחורי הקלעים: מי יכולה לעקוב אחרי פיטורים של טובי עובדי הרשות - ויש הרבה כאלה - ומינוי של מנהלים זמניים, לא קבועים, ללא מכרז ועם תלות גמורה בממנים? עכשיו זה נעשה מהמקפצה. והיות שזה נעשה מהמקפצה, קמה הצעקה הגדולה".

גם היום מתפרסמות בעיתונים מודעות עמוד לעידוד ההאזנה לרשת ב'. גם היום הן מקוממות. הקמפיין האבסורדי שנבחר על-ידי ההנהלה האבסורדית של רשות השידור מדמה את החדשות - ה"מוצר" שרשת ב' מנסה "למכור" - ל"טלנובלה", כמאמר הסלוגן "לפעמים המציאות היא הטלנובלה הטובה ביותר [...] רשת ב', תברח למציאות". מאיפה להתחיל? האם מההנחה המובלעת שלפיה המאזינים הפוטנציאליים של קול-ישראל הם אווילים המכורים לסדרות יומיות, או אולי מהעובדה המובלעת שלפיה זהו עולם האסוציאציות של מנהלי קול-ישראל? ואולי מהתפיסה העיתונאית המושחתת שלפיה המציאות היא טלנובלה (בכלל, מי אומר היום טלנובלה?)?

קמפיין כזה יכולה לאשר רק הנהלה מנותקת, שאין לה דבר עם עיתונות ועם מציאות. וכמובן, מעל הכל מרחפת החותמת האירונית, כי הרי בהנהלת השידור הציבורי המציאות היא אכן טלנובלה. בהחלט לא הטובה ביותר, כי אם ההזויה, העצובה והמופרכת ביותר.