פרשת היעלמותה של הפעוטה הודיה קדם בת השנתיים הסעירה את ישראל בדצמבר 2002. עוד בטרם הודה אביה של הילדה, אלי פימשטיין, ברציחתה, הקדישה העיתונות דפים ארוכים לתיעוד החיפושים אחריה. החיפושים הם העומדים במוקד הידיעה שחלקים ממנה מצוטטים להלן:
"בתוך כך פתחה המשטרה אפיק נוסף של חקירה, ושיגרה שוטרים ובלשים לכל בתי הפדופילים ועברייני המין המוכרים באזור. כמו כן בוצעו חיפושים בבתיהם של עובדים זרים לא חוקיים המתגוררים באזור. גם נסיונות אלה העלו חרס" (“ידיעות אחרונות” 8.12.2002).
הציטוט נפתח בתיאור פעולות חקירה של המשטרה הנשמעות סבירות, לאור נסיבות המקרה: חיפוש בבתיהם של כל הפדופילים ועברייני המין באזור. אלא שמיד לאחר מכן, ובעקיבות לוגית מדהימה, מצוינת גם פעולת חקירה נוספת: חיפושים שנערכו במקביל בבתיהם של “עובדים זרים לא חוקיים”. שום סימן שאלה אינו מוצג מעל התועלת שעשויה המשטרה להפיק מחיפושים אלה, ושום תהייה אינה מושמעת בנוגע להיגיון שבהם. התיאור יבש ועובדתי, ומציג לכאורה תיאור אובייקטיבי וסטרילי של פעולות המשטרה. אלא שדווקא הרטוריקה ה”אובייקטיבית” הזו היא המעבירה בפועל את המסר הבעייתי המציג את חיפושי המשטרה כהגיוניים וסבירים: כשם שהמשטרה מחפשת בבתיהם של פדופילים ועברייני מין, כך היא מחפשת גם בבתיהם של עובדים זרים. באופן קונוטטיבי, הזיהוי בין אלה לבין אלה הופך להיות טבעי: כשם שסביר שפדופילים הם שאחראים להיעלמות הילדה, כך סביר שעובדים זרים הם האחראים. הקסנופוביה המובלעת, הדה-הומניזציה של הזר - כל אלה מועברות ללא שנאמרה מלה מפורשת אחת) ובתוך כך, ראוי לתהות בהערת אגב על עצם הביטוי “עובדים זרים לא חוקיים” ההסתכלות הלא אנושית על אדם כעל ישות שכל מהותה מצטמצמת לתחום העבודה הופכת אותו ל”לא חוקי” בעצמו, בעצם קיומו. לא מדובר ב”אדם השוהה או עובד בארץ באופן המנוגד לחוק המקומי”, אלא ב”עובד לא חוקי”. באופן דומה הפך העם היושב בציון את ה”פיליפינית” מתיאור מקום למקצוע).
מעניין לשים לב לכך שכלי תקשורת מסוימים חשו ככל הנראה שלא בנוח עם פעולות המשטרה וניסו להביא את הדברים לידי ביטוי. אלא שבבואם לעשות כן נפלו, מבלי משים, בפח דומה. כך, לדוגמה, צוין ב”גלובס” (8.12.2002) באותו עניין כי "משטרת ההגירה בירושלים נוטלת חלק בחיפושים ומקיימת פשיטות נרחבות בבתיהם של עובדים זרים. אחת הסברות היא שאם אדם זר לקח את הפעוטה, הוא לא מודע להד התקשורתי ולא יודע לאן לקחת אותה. כבר אמש פשטו שוטרים בבתי עברייני המין המוכרים באזור, אך לא העלו דבר".
איור: גיא מורד
רב המשותף בין שני הציטוטים. בשניהם, הסמיכות הטקסטואלית בין תיאור החיפושים בבתי עברייני המין ובבתי העובדים הזרים יוצרת קשר מובהק בין שתי האוכלוסיות. אלא שב”גלובס” נעשה לפחות ניסיון להסביר את ההיגיון שבפעולות המשטרה ובכך לבטל את הקישור המשתמע בין עובדים זרים לבין עברייני מין. למרבה הצער, דימויו של העובד הזר במקרה הזה לא משופר בהרבה. האפשרות הנרמזת לכאורה מהתיאור היא שהעובד הזר לא חטף את הפעוטה בנסיבות פליליות, אלא פשוט “לקח אותה”, כדרכם של עובדים זרים, ככל הנראה. כשם שילדי ישראל אוספים לעתים חתולים עזובים מן הרחוב, כך העובד הזר נוהג לאסוף ילדות תועות בנות שנתיים לביתו ולהחזיק בהן ומאחר שהוא אינו רואה טלוויזיה, שומע רדיו או קורא עיתונים, הוא אינו מודע לכך שבמדינה המתקדמת והנאורה שבה הוא מתגורר, מדובר בהתנהגות לא שגרתית, ולכן לא מודע לכך שהוא אמור להחזיר את הילדות להוריהן. הוא לא פדופיל, הוא סתם דביל.
זו דוגמה אחת לתופעה שבה עוסקת סקירה זו ושמטרתה להמחיש כמה דרכים שבהן הרטוריקה העיתונאית מסתירה בין השורות הרבה יותר משנדמה שיש בהן תחילה. הרטוריקה הזו חפה מכוונות רעות, ולעתים קרובות נקייה מכוונות בכלל. תחת זאת היא משקפת ברובד הסמוי שלה את כל מה שנראה לזרם המרכזי של העיתונות כטבעי לגמרי, מה שאין בדרך-כלל צורך להסבירו, ואם יש צורך - הרי שהדבר נובע דווקא משום שהאירועים מתנגשים עם ה”טבעי” הזה. לעתים הרובד הסמוי כלול במלים עצמן, לעתים הוא חבוי דווקא במלים שאינן, בשאלות שלא נשאלו, בדברים שנדמים כמובנים מאליהם ולכן איש אינו חושב שצריך לשאול אותם. ההחלטה אם הרבדים הללו משקפים את התת-מודע הקולקטיבי (גם זה של הכותבים), מבנים אותו או מבצעים את שתי הפעולות במקביל - נתונה בידי הקוראים.
הדוגמאות המוצגות כאן, הלקוחות כולן מהעיתונות הישראלית של השנים האחרונות, נבחרו באופן אסטרטגי משום שהן ממחישות באופן המדויק ביותר את הרעיון שבבסיס הסקירה. אין הן מתיימרות להציג תמונה מלאה של מכלול האפשרויות שבאמצעותן עשויה התקשורת לשקף או להבנות באופן סמוי ערכים, עמדות ותפיסות עולם, אלא להציג כמה מהדרכים שבהן הדברים באים לידי ביטוי במציאות. אין בדוגמה שלעיל ובאלו שלהלן כל כוונה למתוח ביקורת על כלי תקשורת או על כתבים מסוימים. איזכורי מראי המקום שמהם לקוחים הטקסטים נועדו לצורכי דיוק בלבד, ואין בהם כדי לרמוז בדרך כלשהי על השכיחות היחסית של דוגמאות מסוג זה באמצעי התקשורת השונים. לפיכך יש להתייחס אליהן כאל מקבץ מקרי, שנבחר מטעמי נוחות בלבד.
"(טיל הסקאד) פותח בידי ברית-המועצות בשנות החמישים על בסיס טיל נאצי" (“ידיעות אחרונות”, 18.3.2003).
"הסבא נלחם בהיטלר, הנכד נלחם בסדאם" (“ידיעות אחרונות”, 2.4.2003).
"מצטרף להיטלר ולסטאלין" (“ידיעות אחרונות”, 10.4.2003).
סדאם חוסיין איננו המנהיג הראשון המושווה להיטלר, ובוודאי שלישראל אין בלעדיות על מתיחת הקו הישר בין הרודן העיראקי לפיהרר (ולראיה דבריו של שר ההגנה האמריקאי, דונלד רמספלד, שאמר לאחר נפילת משטר סדאם כי הוא “תפס את מקומו ליד היטלר וסטאלין”). ובכל זאת, נדמה שההתלהבות המקומית לנצל כל הזדמנות כדי להדגיש את הדמיון בין סדאם לבין היטלר מעט מוגזמת. לעתים, כמו בדוגמה האחרונה שצוטטה לעיל, ההשוואה מפורשת ומוצהרת במקרים אחרים, כמו בדוגמה הראשונה (ובמידה פחותה גם בשנייה), היא אלגנטית יותר: במסווה של נתונים אינפורמטיביים על טיל הסקאד, מצוין כי הוא פותח “על בסיס טיל נאצי”. העובדות נכונות, ההקשר מעוות: אכן, הסקאד מבוסס, בעברו הרחוק, על הווי-2 הגרמני. אין תמה בכך: רוב רובם של הטילים הבליסטיים המצויים כיום בשימוש צבאות העולם, ובהם גם אלה של הצבא האמריקאי, מבוססים על הווי-2 או על הווי-1. שלא במפתיע, הקישור הזה אינו מבוצע בתקשורת ביחס לטילים האמריקאיים.
הצורך להשוות כל מנהיג ערבי עוכר ישראל להיטלר נובע מהצורך לצייר עולם פשוט הצבוע כולו בגוונים של שחור ולבן. בתמונה הזאת, סדאם איננו אדם כי אם תפקיד, שאותו יכולים למלא בהזדמנויות היסטוריות שונות שחקנים שונים (ע”ע ערפאת). היטלר הוא שם הקוד העכשווי לאותו “רוע מוחלט” שתויג בזמנים אחרים (ועדיין מתויג בקרב חלק מהאוכלוסייה) כ”המן” או כ”עמלק”. מול הרוע המוחלט הזה (או, בכינויו המודרני, “ציר הרשע”) אין צורך בחשיבה מאומצת או בגיבוש עמדות תלויות קונטקסט. יש טובים, יש רעים, ואנו בצד הנכון. יותר מזה באמת לא צריך.
"וכל זה קרה בתל-אביב, לא בהתנחלות בשומרון" (“הארץ” 12.1.2001)
ציטוט זה הופיע בתוך ידיעה שעסקה בגילויי גזענות כלפי עורך-דין ערבי בבית-משפט בתל-אביב. תדהמתו של הכותב במקרה הזה ניכרת לעין: כל עוד הגזענות נותרת מסוגרת בטריטוריה שלה, אי שם מעבר להרי החושך והקו הירוק, הרי שהדבר אינו נורא כל-כך. ייתכן אפילו שלא היה צורך לכתוב עליה, שהרי לא ניתן לצפות מהמתנחלים להתנהגות אחרת. אולם חדירתן של תכונות “מתנחליות” לעולם “שלנו”, תל-אביב הליברלית, הן כבר סיפור אחר. גזענות גלויה בתל-אביב היא מפחידה ומסוכנת, כי היא מתקיימת בתוך המיליה החברתי של התקשורת עצמה. לכן מותר להיות מופתעים ממנה, לכן צריך לכתוב עליה.
"הבעיה בטיסות למזרח אירופה חמורה יותר מבחינת הנוסעים גם מאחר שבטיסות אלה טסים ערבים-ישראלים רבים, חלקם הגדול סטודנטים. הם לא נבדקים בצורה מיוחדת, והישראלים המבחינים בהם מודאגים מאוד, בעיקר עכשיו" (“ידיעות אחרונות" 19.5.2002).
מתברר שגם גזענות כלפי ערבים היא עניין יחסי. בעוד שכאשר היא גלויה יש לגנות אותה, הרי שכשהיא סמויה ניתן למצוא אותה, ואף להצדיקה, מעל דפי העיתונות. הדוגמה המובאת לעיל מהווה מקרה קלאסי של הדרך שבה מובנית זהותו של “האחר” בתקשורת באמצעים רטוריים. הציטוט הופיע בכתבה שעסקה בסכנות הבטחוניות שאליהן נקלעים שלא באשמתם ישראלים רבים הקונים כרטיסי טיסה בחברת אל-על, ובשל הסכמי שיתוף בין חברות התעופה טסים לבסוף בחברה לא ישראלית, שאינה מקפידה כראוי על נוהלי הביטחון (לשיטתו של הכותב). הסכנה האורבת לאותם נוסעים כתוצאה מנוכחותם המאיימת של “ערבים-ישראלים רבים, חלקם הגדול סטודנטים” מוצגת כדבר טבעי ומובן, שהלא ידוע כי הסטודנט הערבי-ישראלי הממוצע הוא מחבל העשוי לחטוף את המטוס או להתרסק עמו לתוך מגדלי עזריאלי, ולא אזרח תמים שיצא לרכוש השכלה במדינה זרה. כמו בדוגמאות הקודמות, הכותב אינו חש כל צורך להסביר מדוע נוכחותם של סטודנטים ערבים-ישראלים מהווה סכנה מוחשית. הביטוי “בעיקר עכשיו” הוא לדידו הנמקה מספקת לצורך זה.
מעניין לא פחות השימוש הנעשה בידיעה במלה “ישראלים”: בעוד שהסטודנטים המסוכנים הם “ערבים-ישראלים”, הרי שאלה ש”מבחינים בהם” (כשם שאנטילופה “מבחינה” באריה העומד לטרוף אותה) הם “ישראלים” (ולא, למשל, “יהודים” או “יהודים-ישראלים”). הניגוד ברור ומובן מאליו: יש “ערבים-ישראלים”, שהם מסוכנים, ויש “ישראלים”, שהם הנתונים לסכנה. הערבי הישראלי, למרות היותו (רשמית) אזרח שווה זכויות במדינת ישראל, אינו “ישראלי”, אלא מובחן ממנו במובהק. אותם “ישראלים” המבחינים בערבים הישראלים אינם כוללים, כפי הנראה, אף לא ערבי אחד.
"הנשיא הטלוויזיוני (מרטין שין מהסדרה “הבית הלבן” א”ל) הוא ’מוחה’ ידוע. הוא נעצר על-ידי המשטרה עשרות פעמים בעבר על מעורבותו בהפגנות שקראו לפירוק הנשק הגרעיני, ובהפגנות בנושאים חברתיים כמו טיפול בבעיית ההומלסים. ב-2001 הוא נידון לשלוש שנות מאסר על-תנאי אחרי שהפגין נגד תוכנית ההגנה האמריקאית נגד טילים" (“ידיעות אחרונות" 11.12.2002).
הציטוט לקוח מתוך כתבה שעסקה בהתנגדות למלחמה בקרב קבוצה גדולה של שחקנים, במאים ובעלי תפקידים אחרים בהוליווד. אלא שבעוד שברובד הגלוי הכתבה מתייחסת לכוכבים באהדה מסוימת, הרי שבאופן סמוי בחירת המלים בציטוט לעיל משקפת תפיסה בעייתית ואף מסוכנת לגבי הלגיטימיות של הזכות להפגין. על-פי הטקסט, מרטין שין נידון למאסר על-תנאי “אחרי שהפגין נגד תוכנית ההגנה האמריקאית נגד טילים”. במלים אחרות, ובהעדר מידע אחר על מהות העבירה שבה הורשע שין, משתמע כאן כאילו עצם ההפגנה נגד מדיניות הבית הלבן היא הפעולה הלא חוקית שבגינה נידון השחקן לעונש.
המציאות, כמובן, שונה. אפילו בארצות-הברית של עידן בוש זכות ההפגנה היא עדיין זכות יסוד המעוגנת בחוקה. הסעיף שבגינו הורשע שין נוגע לעבירה שעניינה “הסגת גבול” ומתייחס למקרה שבו שין ו-22 אזרחים נוספים נעצרו בעת הפגנה בבסיס חיל האוויר ונדנברג בקליפורניה לאחר שסירבו להתפנות בהוראת השוטרים המקומיים. ובעוד שגם על מהות העבירה הזאת ועל הסיבות להעמדתו לדין של השחקן ניתן להביע תמיהה, אין ויכוח על כך ששין עצמו הודה בעבירה של הסגת גבול ולכן הורשע ונענש. הצגת המקרה בהעדר ציון העבירה ותוך הצמדתה לעצם ההפגנה יוצרת דה-לגיטימציה של המחאה האזרחית, ובכך משרתת כמובן את מטרות השלטון, בין אם בארץ ובין אם בארצות-הברית.
"’הארי פוטר’ מוביל על המועמד היהודי" (“ידיעות אחרונות” 23.1.2003).
"הולנד: המועמד היהודי לא יהיה ראש ממשלה" (“מעריב” 23.1.2003).
שתי הכותרות עסקו בתוצאות מדגם הטלוויזיה של הבחירות לפרלמנט ההולנדי בינואר השנה. לאלה שהתקשו להבין את הטקסט הקריפטי-משהו של “ידיעות אחרונות”, ניתן ביאור בגוף הטקסט: “הארי פוטר” הוא ראש הממשלה המכהן, יאן פיטר בלקננדה, “המזכיר מאוד במראהו את הארי פוטר” בשל היותו “טיפוס לא אופנתי, בעל משקפיים עגולים וקטנים”. לאחר שניתן מידע חשוב זה, נמצא לנכון לספק לקוראים גם כמה פרטים שוליים אחרים, כגון העובדה שבלקננדה-פוטר “אינו רואה בעין יפה עישון סמים, נישואי הומואים והמתות חסד” (במה כבר יש להם להתעסק, להולנדים האלה?). “המועמד היהודי” המוזכר בשתי הידיעות הוא מנהיג מפלגת הלייבור וראש עיריית אמסטרדם, יוב כהן, שעליו נאמר ב”מעריב” כי הוא "בן למשפחת ניצולי שואה הולנדים. הוריו הסתתרו בתקופת הכיבוש הנאצי, אך סבו וסבתו נספו במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. כהן לא נחשב לדמות פעילה בקרב יהודי הולנד... אך הוא ’מעולם לא הסתיר את יהדותו’, כדברי אחד ממנהיגי הקהילה". המידע ב”ידיעות אחרונות” היה מגוון מעט יותר: "פרופסור למשפטים, בן לניצולי שואה... בשנת 2001 ערך את טקס הנישואין הראשון בעולם על-פי חוק של בני זוג מאותו מין" (בזאת כנראה טמון ההבדל העיקרי בינו לבין בלקננדה, שכן האחרון אינו רואה בעין יפה, כזכור, נישואי הומואים). כמו כן נאמר ב”ידיעות אחרונות” כי בעוד ש"מפלגת הלייבור נחשבת לביקורתית כלפי ישראל... עמדותיו של יוב כהן עצמו אינן ידועות".
סיקור חדשות החוץ לא עמד מעולם בראש מעייניה של התקשורת הישראלית. עם זאת, דומה שבמקרה של הבחירות ההולנדיות נשברו כמה שיאים. בעוד שהנושא שעמד במרכז מערכת הבחירות היה מדיניות ההגירה והשתלבות המהגרים במדינה (נושא בעל רלבנטיות אדירה לאירופה כולה, ובמידה מסוימת גם לישראל), הרי שהתקשורת הישראלית הפכה את הבחירות למרוץ סוסים משעשע שבו המרכיבים המשמעותיים ביותר במועמדים הם מראם החיצוני, הדת שלהם ויחסם לישראל (ב”ידיעות אחרונות” יוחדה לנושאים המהותיים של הבחירות הפסקה האחרונה של הכתבה, ב”מעריב” אפילו זה לא). המסר המועבר לקורא המקומי ברור: אין צורך להתעניין בשום דבר המתרחש מחוץ לד’ אמותינו: במקרה הטוב מדובר במשהו שניתן להתייחס אליו כאל בידור משובח בהשתתפות אנשים שאינם יודעים מהן צרות אמיתיות, במקרה הרע - כפרק חדש בהצגה הבלתי נגמרת “ישראל נגד העולם”, שבה המשמעות היחידה הגלומה במנהיגי מדינות אחרות היא מידת אהדתם או עוינותם לישראל.
ארן ליביו הוא עיתונאי
גיליון 44, מאי 2003