קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר" מרשת שוקן, כמו גם אנשי משפט ותקשורת רבים, הופתעו לפני כחודשיים לראות בשער העיתון ריבוע קטן ובו המלים: "כל העיר מתנצל בפני עו"ד קלגסבלד" בצירוף הפניה לעמוד פנימי. דפדוף מהיר, מעבר לעמודי הפרסומת, הוביל לעמוד המערכת הראשון - עמוד תוכן העניינים, תיבת הקרדיטים ומדור המכתבים למערכת. שם, בראש העמוד ועל פני כרבע משטחו, התנוססה הודעת התנצלות שכמותה לא זכורה בעיתונות הישראלית, גם לא לוותיקים שבעיתונאים.
תחת כותרת זהה להפניה משער העיתון נכתב כי בגליון "כל העיר" מהשבוע שעבר (14.2.03) הופיעה כתבה מאת הכתב תני גולדשטיין, שעסקה בעו"ד אביגדור קלגסבלד. הכתבה כללה עובדות וטענות שאינן נכונות, ופגעה פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בעו"ד אביגדור קלגסבלד (עו"ד קלגסבלד התפרסם לאחרונה כמי שמונה לייצג את המדינה בתיק היוקרתי של הבוררות הבינלאומית נגד איראן, התובעת מישראל סכום כסף גבוה עבור מיזמים שלא מומשו בתקופת השאה ח"ע). מכאן עבר העיתון לפרט שבעה עניינים ספציפיים מתוך הכתבה, שמהם עולה רושם רע על עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד.
בסוף פירוט כל טענה משבע הטענות הספציפיות, נכתב כי "לאחר בדיקה מבהיר 'כל העיר' כי לטענה זו אין כל יסוד". הנקודה השמינית בהודעת ההתנצלות היתה כללית יותר ונוסחה: "בכתבה נכללו עובדות וטענות נוספות, שאינן נכונות ואשר פגעו בעו"ד קלגסבלד. בעקבות פנייתו של עו"ד קלגסבלד ל'כל העיר', 'כל העיר' ערך בדיקה שבה התברר כי טענותיו של קלגסבלד הן מוצדקות".
ההפתעה למראה ההתנצלות הגורפת גברה בקריאת השורה הבאה: "בעקבות בדיקה זו החליט 'כל העיר' להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין ב'כל העיר'. 'כל העיר' והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו"ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה".
ההתנצלות המקיפה, הנדירה, עוררה שורה של שאלות: איך קורה שבעיתון חשוב יחסית כמו "כל העיר" מתרחשת תקלה כזו? מה השלכתה של התנצלות תקדימית שכזו על ההתנצלויות שייאלצו כלי תקשורת לפרסם בעתיד? היכן הגיבוי ההכרחי של המערכת לכתב, גם כשהוא שוגה? מתי מפטרת המערכת עיתונאי מעל דפי העיתון?
הכל החל כאשר במערכת "כל העיר" הוחלט להכין תחקיר על עו"ד קלגסבלד, שהתפרסם כמקורבם של חלק מראשי הממסד הפוליטי. המשימה הוטלה על תני גולדשטיין, אחד הכתבים העסוקים והמרכזיים בעיתון. גולדשטיין עבד בעיתון לפני כשלוש שנים כפרילנסר במוסף הכלכלה והנדל"ן "כל העיר פלוס". בקשותיו החוזרות ונשנות לקבלת חוזה עבודה בעיתון נדחו על-ידי העורך הקודם, יוסף כהן.
האם כהן נהג כך בגלל השגות על אמינותו של הכתב, כפי שיש טוענים בין ותיקי המערכת? גולדשטיין עצמו טוען שלא שמע מכהן מעולם כי בקשותיו לחוזה נדחות בשל בעיית אמינות שיש לו, כביכול. יוסף כהן בתגובה: "אני מעדיף שלא להגיב".
לפני כשנה פרש כהן, ותפקיד העורך הראשי הועבר לאנשיל פפר. העורך החדש החזיר את גולדשטיין לעבודה בעיתון, הפעם בחוזה, לא לפני שהוזהר בפירוש מפני בעיית אמינות שיוחסה לכתב. בדיקת גליונות "כל העיר" תחת עריכתו של פפר מעלה כי תני גולדשטיין הפך במהירות לאחד הכתבים הבולטים במקומון.
איור: דוד פולונסקי
גידי גודלברגר, עורך המשנה של העיתון שהתפטר לאחרונה, מעיד עליו: "הוא חדור תחושת שליחות חיובית של חשיפת עוולות, אבל לוקה במוטיבציית יתר שמתבטאת לעתים בפזיזות (לכך מסכים גם פפר עצמו ח"ע). למרות זאת הוא עיתונאי שבעזרת עריכה קפדנית ומהודקת, פרסם לא מעט כתבות ותחקירים ראויים. בנוסף, למיטב ידיעתי גם לא הוגשה נגד תני אף תביעה בגין לשון הרע בכל תקופת עבודתו ב’כל העיר'".
בעקבות קיצוצי התייעלות שעבר המקומון עם כניסתו של פפר לתפקיד העורך, בוטל תפקיד עורך המגזין, שהיה האחראי על עריכת הכתבות, בנפרד מאחריותו של עורך החדשות, שעסק בידיעות המתפרסמות בעיתון. עריכת המגזין הוטלה אפוא על כתפיהם של עורך המשנה והעורך הראשי, שחילקו ביניהם את המשימות. בשבוע שבו פורסמה הכתבה שהה עורך המשנה, גידי גולדברגר, בחופש.
בהעדרו של גולדברגר ערך אנשיל פפר, העורך הראשי, את המגזין כולו. ביום שני ביקש גולדשטיין, לטענתו, את הסכמתו של העורך לדחות את הגשת הכתבה בשבוע, משום ש"היא לא בשלה, לא מבוססת מספיק ולפיכך מסוכנת". הוא נענה בשלילה והובהר לו שהכתבה תתפרסם במועד שנקבע.
פפר לא זוכר בבירור פנייה שכזו, אבל לא מוציא מכלל אפשרות שגולדשטיין אכן ביקש ממנו דחייה בהגשת הכתבה, כשם שעושים כתבים רבים במקרים אחרים, ונדחים על-ידי העורכים. באותה שיחה, לטענת גולדשטיין, אף הזכיר לו פפר ש"עורכי-הדין אינם עורכים ואינם מחליטים, אלא רק מייעצים".
יומיים לאחר מכן השלים גולדשטיין את הכתבה ונשלח על-ידי פפר לעורכי-הדין של העיתון, זאב לאונד וחמי וייצמן, כדי שאלה יקראו את הטקסט ויאשרו לפרסם את הכתוב בה. עוד קודם לכן שיגר עו"ד קלגסבלד למו"ל העיתון, עמוס שוקן, מכתב אזהרה ולפיו "כל העיר" עומד להשמיץ אותו. גולדשטיין אכן התדיין עם פרקליטי העיתון שהודיעו לו שהכתבה גרועה ולא ראויה לפרסום, וסימנו את הקטעים שאותם הגדירו בפניו כ"לא עומדים במבחן חוק לשון הרע". חלק מן הקטעים האלה ניאות גולדשטיין למחוק, ולגבי חלקים אחרים הודיע, לדבריו, לעורכי-הדין שהחומר יועבר לעורך והוא יחליט.
גולדשטיין חזר לפפר, הציג בפניו את הקטעים המסומנים, ואמר לו, "את הקטעים האלה הגדירו עורכי-הדין כבעייתיים, תחליט אתה מה לעשות לגביהם". פפר בדק את הפסקאות האמורות, נמנע ככל הידוע מלברר עליהן בעצמו עם עורכי-הדין, והחליט לאשר את פרסומן. מאוחר יותר, אגב, טלפן פפר לעורכי-הדין והתייעץ איתם לגבי ניסוח הכותרת וכותרת המשנה של הכתבה, אבל לא הוא ולא הם ראו לנחוץ לברר מה עלה בגורל הפסקאות ששלח אליו הכתב, ושהוגדרו על-ידם כבלתי ראויות לפרסום.
הכתבה על קלגסבלד פורסמה ביום שישי. כעבור יומיים, ביום ראשון, התקבל במערכת מכתבו הנזעם. פפר קרא לגולדשטיין לבירור, שהעלה את שורש אי-ההבנה: הקטעים שהוגדרו לגולדשטיין על-ידי עורכי-הדין כ"בלתי אפשריים לפרסום", הוגדרו על-ידי גולדשטיין לפפר רק כ"בעייתיים". מכיוון שכך החליט פפר לאשר את פרסומם, ואף נמנע מלברר את הנושא עם עורכי-הדין ישירות. בו במקום הודיע פפר לגולדשטיין שהוא מפוטר מהעיתון משום ששיקר לו.
עו"ד קלגסבלד דרש התנצלות גורפת של העיתון, שאם לא כן יגיש תביעה על פגיעה בשמו הטוב, וידרוש פיצוי כספי גבוה. מכיוון שלפי טענתם העקבית של עורכי-הדין של העיתון לא ניתן היה להגן בבית-המשפט על העיתון, הוחלט ברשת שוקן להיענות לדרישותיו של קלגסבלד ולפרסם את מודעת ההתנצלות שדרש, כמעט כלשונה.
במהלך ניהול המו"מ בין קלגסבלד לעורכי-הדין של העיתון על נוסח ההתנצלות, שמע מהם קלגסבלד שהוחלט לפטר את הכתב מהעיתון, והוא מיהר להוסיף עובדה זו בגוף ההתנצלות שניסח כתנאי לסילוק תביעתו. עורכי-הדין קיבלו את תביעתו, ופיטוריו של גולדשטיין היו לנחלת הכלל.
עורך המשנה גולדברגר, שלא היה מעורב בעריכת הכתבה, התנגד לנוסח ההתנצלות. מאוחר יותר הודיע לפפר על כוונתו לפרוש מכל תפקידיו בעיתון במועד שיוסכם בין שניהם, במה שנימק כ"סיבות אישיות". בהתייחסו לפרשה אומר גולדברגר: "בדרך העבודה על הכתבה, באופן פרסומה שהיה רצוף שגיאות, ובפרסום ההתנצלות חסרת התקדים בהיקפה, תוכנה ומיקומה, הגיע העיתון לאחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאני זוכר בשמונה שנותי בעיתון. הצטברו אצלי גם סיבות אישיות ואחרות ולכן החלטתי להתפטר".
גולדשטיין, שמסכים עקרונית לפרסומה של התנצלות, אבל לא בנוסח גורף ומשפיל שכזה, הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד העורך אנשיל פפר, בטענה שהיה עליו להתפטר יחד איתו בעקבות הפרשה וגם נגד המו"ל עמוס שוקן, ממנו הוא דורש לפטר את פפר שנושא, לטענתו, באחריות מערכתית מלאה וישירה למחדל. נשיא מועצת העיתונות, פרופ' מרדכי קרמניצר, מעיין עדיין בתלונתו של גולדשטיין ולפיכך נמנע מלהגיב על פרטיה.
קבוצה של כעשרים אנשי מערכת מ"כל העיר" שיגרה מכתב למו"ל, עמוס שוקן, ובו נטען כי להתנצלות ולפיטורים הפומביים השפעה רחבה ועמוקה על תחומים עקרוניים הנוגעים לאושיות העבודה והאתיקה העיתונאית. בנוסף, הם רואים בנוסח ההתנצלות פגיעה בשמו הטוב של העיתון כולו ושל כל אחד ואחת מעובדיו. לכך מצטרף עיתונאי בכיר באחד מארגוני התקשורת שאומר כי מדובר בהתנצלות תקדימית, שתגרום לדבריו "נזק נורא לתקשורת".
היועץ המשפטי של "מעריב", עו"ד מאיר בלייך, רואה את הדברים בצורה שונה: "צריך לזכור שלחוק לשון הרע נוסף תיקון שנקרא תיקון לפיד, שאומר שכאשר כתבו על אדם שהוא מואשם במשהו, חשוד במשהו או נעצר על משהו, ובדיעבד מתברר שהעיתון לא היה רשאי לפרסם את זה, מגיעה לתובע התנצלות ברמה סבירה בהתאם למה שפורסם עליו. על קלגסבלד נכתבה כתבת מגזין גדולה וההתנצלות היא על רבע עמוד. גם לא צריך להתרגש כל-כך מהתקדים, משום שכל מקרה לגופו. אי אפשר לבוא ולהגיד, 'קלגסבלד קיבל התנצלות כזו אז גם אני רוצה'. זה לא עובד בצורה כזו".
מו"ל "כל העיר", עמוס שוקן, בתגובה: "עורך-הדין אמר שחייבים לפרסם את ההתנצלות. בסך-הכל לא מדובר בדבר מוגזם לאור הנסיבות. הטענה שאם היינו הולכים למשפט היינו מצליחים להוכיח חלק מהטענות, מזכירה לי את המשפט שבו 'כל העיר' הפסיד לשרה נתניהו. בדיוק כך אמרו לי במקרה ההוא והלכנו למשפט והפסדנו (הגב' נתניהו תבעה את 'כל העיר' בעקבות פרסום מעליב במדור הרכילות וניצחה במשפט ח"ע). במכתב תגובה שכתב שוקן לעורך המשנה המתפטר אף הוסיף: "כשאתה מקונן על הבושה ל'כל העיר', שגרם פרסום ההתנצלות, תחשוב רגע על מה שהרגיש קלגסבלד ועל הבושה שנגרמה לו כשבמשרד המשפטים, בפרקליטות ובבית-המשפט העליון נחשף 'פרצופו האמיתי' על-ידי 'כל העיר'. למה השם הטוב והמוניטין שלך כל-כך חשובים לך", שאל שוקן, "אבל אלה של קלגסבלד לא?".
גם בסוגיית הגיבוי המערכתי האמור להינתן לכתב, חלוקות הדעות. מרואייני כתבה זו והאנשים הנוגעים בדבר מסכימים שהכתב זכאי להגנה משפטית מפני תביעות, שאותה תממן המערכת שבשירותה הוא עובד. אין גם מחלוקת שלגולדשטיין היתה ניתנת הגנה משפטית לו היה מתנהל משפט נגדו, ובלבד שלא יחבל במאמצי ההגנה של העיתון. בעניין זה מציין המו"ל שוקן, שהיה רק מקרה אחד ויחיד שבו לא הסכים ליטול חלק במימון הגנה משפטית על עיתונאי שעבד בשירותו. היה זה כאשר, לדבריו, עבר אותו כתב לעבוד בעיתון אחר, ושם כתב דברים שחיבלו לדברי שוקן במאמצי ההגנה. "גם תני גולדשטיין", אומר שוקן, "היה מקבל ממני מימון לתביעות נגדו, אפילו אם כבר היה עובד בעיתון אחר, אלא אם הפריע להגנה המשפטית על עצמו".
הדעות נחלקות באשר לפרסום שמו ועובדת פיטוריו של הכתב בגוף ההתנצלות. במכתב הקבוצתי שכתבו כעשרים מאנשי המערכת בעיתון לשוקן, הם טענו כי במשך זמן עבודתם בעיתון ידעו ש"אם תוגש נגדם תביעת לשון הרע, יינתן להם גיבוי הן מצד עורכי העיתון, הן מצד הנהלת הרשת והן מצד המו"ל", גיבוי שלטענתם לא זכה בו חברם תני. "בלי גיבוי כזה, המהווה אחד מיסודות העבודה העיתונאית, לא יכול היה העיתון ליצור לעצמו שם ומוניטין כזה ולזכות בהצלחה כאשר הצליח". מובן מאליו שבפרסום שמו ועובדת פיטוריו של הכתב יש משום השפלה והיא אינה הכרחית. גם שוקן עצמו "מודה שהכנסת שמו של תני ועובדת הפסקת עבודתו בהתנצלות מצערת מבחינתי. יש אצלי הרגשה לא נוחה, זה לא היה צריך להיכנס. החלטנו לוותר בכל זאת, משום שקלגסבלד דרש את זה ולא היינו משיגים סילוק תביעה, גם כלפי תני, אם לא היינו מפרסמים את כל מה שפורסם. במצב שנוצר לא היתה ברירה, למרות שאפשר להסתכל על כל הפרשה הזו משני כיוונים. ידוע לי שבאחד המקומונים שלנו נתלתה הודעת ההתנצלות על לוח המודעות של המערכת ויש בה משום תמריץ לעיתונאים לנהוג באחריות ולא להיכשל".
עורך בכיר וותיק שנשאל על כך אומר, שיש להבדיל בין פרסום שם העיתונאי לעובדת פיטוריו. "אני חסיד גדול של פרסום התנצלויות ותיקונים, אם הם נדרשים, כולל שמו של העיתונאי, אבל מפריע לי סדר הגודל והסגנון. הכתב פוטר או לא פוטר - אין זה מעניינו של הקורא. זה נראה כמו הוצאה להורג בכיכר השוק".
לפני פרסום ההתנצלות הועמד גולדשטיין במצב לא נוח, בלשון המעטה. פפר הבהיר לו שניצבות לפניו שתי אפשרויות: או שיאשר את ההתנצלות כפי שהיא ובזה תסתיים הפרשה, או שלא יסכים לפרסום שמו, עובדת פיטוריו והתנצלותו, ובמקרה כזה הודיע קלגסבלד שיבטל את התביעה נגד העיתון, אך לא נגד הכתב. גולדשטיין בחר, בסופו של דבר, לאשר את הנוסח. עו"ד בלייך, המייצג את "מעריב" בהתדיינויות מעין אלה, לא מסכים עם עיתונאי "כל העיר". "אינני מכיר את פרטי המקרה הספציפי הזה אבל באופן עקרוני איזו חסינות יש לכתב אם הוא טועה או משקר? אין שום סיבה שלכתב או עורך תהיה חסינות אם הוא עושה שטויות או עובר על החוק. כל-כך בקלות הוא משמיץ ואחר-כך הוא מבקש חסינות מפני פרסום שמו? אם ראוי להעמיד כתב אל עמוד הקלון, לעיתון לא צריכה להיות בעיה לפרסם את זה".
עוד קודם לסערת קלגסבלד נאלצה מערכת "כל העיר" להתמודד עם משברים וקשיים. את מקומו של העורך הסמכותי יוסף כהן תפס לפני פחות משנה אנשיל פפר, שבלט בעיתון ככתב מוכשר לענייני חרדים וכעורך מגזין במשך תקופה קצרה. למרות זאת התקשו רבים מהוותיקים לקבל את מרותו והוא נאלץ להתמודד עם גל עזיבה גדול, שבמהלכו נטשו את העיתון לא מעט מהעיתונאים והעורכים הוותיקים. נוסף לכך נאלץ פפר ליישם קיצוץ דרסטי בתקציב העיתון, והתמעטות יחסית ברכישת מודעות עקב המצב הכלכלי תרמה אף היא את חלקה. את מקומם של השמות הגדולים, שנדדו לעיתונים הארציים, תפסה שורת עיתונאים צעירים בעלי ניסיון דל או ללא ניסיון כלל, והאווירה במסדרונות המערכת, על-פי עדות אנשי "כל העיר", נעשתה מאוכזבת ועייפה. יחד עם זאת, על המכתב הקבוצתי, שבו מבקשים העיתונאים כי יובהר שבאחריות לתקלה לא נושא גולדשטיין לבדו אלא גם העורך הראשי וגם הנהלת הרשת, לא חתמו כולם.
"זה נכון שמהסיפור הזה אף אחד לא יוצא טוב", אומר אחד מבכירי הכתבים בעיתון, המעדיף שלא להזדהות בשמו, "אבל שוקן נותן גיבוי לאנשיל ודי בצדק מבחינתו. הוא הרי מינה אותו. לא ראיתי טעם לחתום על המכתב הזה, משום שצריך להודות שאין ברשת שוקן משמעות לדעתם של הכתבים בעיתון שלנו. אף אחד שם לא סופר אותנו. צריך רק ללמוד ממה שקרה, ולתקן מה שצריך לתקן. צריך לייסד מנגנון בקרה רציני שיעביר עוד עיניים על כתבות, בוודאי רגישות כמו זו. צריך גם לדאוג להדרכה אחראית יותר של הצעירים".
ונותרה שאלת האחריות: מה מידת אחריותם של העורך והמו"ל, נוסף על זו של הכתב? אחד העורכים הידועים בארץ טוען כי מכל הידוע לו מצטיירת "תסמונת הש"ג", ולא ייתכן שגם העורך לא ייתן את הדין על טיפולו בכתבה.
עורך המשנה, גידי גולדברגר, אומר: "אני לא יודע אם אנשיל צריך להתפטר או אם שוקן צריך לפטר אותו. לא כל טעות של כתב שעורך לא מבחין בה, מחייבת את התפטרות העורך או את פיטורי הכתב. אני סבור שפיטורי כתב מוצדקים ואף מחויבים במקרה שהוא פועל שלא בתום לב, למשל כאשר הוא משקר לעורך. במקרה הספציפי הזה, אני מתרשם שמה שאנשיל קרא לו שקר, היה יותר קרוב לאי הבנה".
המו"ל שוקן: "אני מוכן לקבל שהכישלון משותף. פפר צריך היה לדבר עם עורכי-הדין בעצמו. למרות זאת, האחריות שלי היא שמיניתי את אנשיל, ועוד נראה איך יהיה המינוי הזה. בסך-הכל הוא עוד לא שנה בתפקיד. זאת לא פעם ראשונה שאנחנו ממנים עורך עם ניסיון מוגבל".
גם אחד מבכירי הכתבים של "כל העיר" לא מתרגש. "יש משהו אופנתי בפמפום ההתפטרות או הפיטורים של אנשיל. זה שטויות בעיני. קל להתלבש על אנשיל, אבל עמוס שוקן הרי היה זה שמינה אותו והעניק לו גיבוי להחלטה לקצץ במשרות עריכה. ומה זה עריכה? עוד מנגנוני בקרה. כך שבנושא הזה שוקן צריך לבוא בתלונות אל עצמו". לדבריו, במקרה כזה על העורך עצמו לעבור עם עורכי-הדין על הכתבה, שורה שורה, כדי לוודא שאין בדברים הוצאת לשון הרע. "אם כבר הבאת את הכתב, תפקח עליו. אם בכל זאת הוא נופל, קח עליו אחריות ולך איתו לבית-המשפט".
"בהיבט האזרחי", אומר עו"ד בלייך, "העורך אחראי בכל מקרה. גם מבחינה מהותית אחראי העורך לכל מה שקורה תחתיו בעיתון לטוב ולרע, אבל הוא לא חייב להתייחס לכל ידיעה. אין גם כזה דבר שכתב אחראי באופן בלעדי, אלא אם רימה את העורך, ואם עשה כן, צריך לפטר אותו מיד ובזה זה אמור להיגמר".
פפר עצמו, בשיחות שקיים עם כתבים בעיתון, בחר להודות בכמה טעויות. הראשונה היתה שהחזיר את גולדשטיין לעיתון ונתן לו תפקיד של תחקירן מרכזי. טעות נוספת, כך הודה, טמונה בכך שלא היה "פרנואיד" מספיק בעבודה על הכתבה. הוא הגדיר את האירוע כ"כשל מערכתי שיש לתקן".
תגובת העורך פפר לתוכן כתבה זו: "לא מוכן להגיב לגבי פרטי המקרה מעבר למה שפורסם כבר. עקרונית לא מפטרים כתבים על כל טעות, ובמקרה זה הכתב פוטר בגלל התנהלותו בהכנת הכתבה ולא בגלל אי-אלו טעויות".
הכתב תני גולדשטיין נמנע מלמסור את גרסתו בנימוק שההליך תלוי ועומד במועצת העיתונות.
חנן עמיאור הוא סטודנט ללימודי תואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 44, מאי 2003
הבהרה
בתקופת עבודתו הראשונה של תני גולדשטיין ב"כל העיר", ככתב כלכלי וכתב כתבות תחקיר, שהסתיימה בדצמבר 2000, הוא הועסק בחוזה אישי ולא כפרילאנסר, בניגוד למה שנכתב ב"העין השביעית" (גיליון 44, מאי 2003).
גיליון 45, יולי 2003