פרשת הרעיה

"חמור לבן מרוט, צולע, שתום עין ומדובלל הגיע אתמול בצהריים לבית-משפט השלום בירושלים, ועליו כתב האישום נגד 'הגברת' שרה נתניהו בפרשת המעונות", כותב בן כספית לקוראי "מעריב", וקולע לעמדה המשותפת של רוב הפרשנים – שמחמיאים למנדלבליט על ההחלטה להעמיד לדין את רעיית ראש הממשלה, אך מותחים ביקורת על מסע החתחתים שנדרש לשם כך.

הגשת כתב האישום מעפילה לכותרות הראשיות של ארבעת יומוני הזרם המרכזי, אך רק באחד מהם ניכרת חגיגה של ממש. זהו "ידיעות אחרונות", העיתון שבעליו עומד במרכזה של פרשיית שחיתות אחרת, שעודה נחקרת. לרגל המסיבה, במחלקת הגרפיקה של העיתון התבקשו לשלוף מהנפטלין את פונט "דוד" הארכאי והאהוב, ולהקליד כותרת ראשית שחוקה אך מתבקשת: "מדינת ישראל –נגד– שרה נתניהו". מימינה נדפס בגדול תצלום של הנאשמת בפנים חתומות.

ב"מעריב" הלכו על כותרת זהה, ותמונה עוד יותר גדולה של אשת ראש הממשלה, אבל הסיקור עצמו דל ואינפורמטיבי ברובו. קוראי "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, פתחו הבוקר את העיתון ונתקלו בתצלום רחב מידות של הנאשמת כשמתחתיו נכתב בפונט ענק, באדום, לכל רוחב הסדין: "נאשמת". "דבר כזה עוד לא היה בישראל", הוסבר להם בכותרת המשנה, "רעיית ראש הממשלה מועמדת לדין בגין עבירות מרמה חמורות. שרה נתניהו מואשמת שהזמינה ארוחות על חשבון המדינה הסכום העולה על 350 אלף שקלים. 83 עדים יזומנו על-ידי התביעה להוכיח את השיטה: כיצד נתניהו, ביחד עם הנאשם השני עזרא סיידוף, השיגה במרמה מימון לארוחות שף".

"ידיעות אחרונות", עמוד 3 (פרט)

סימה קדמון, בטור פרשנות, קובעת ש"כתב האישום הזה נותן תוקף לסיפורים שכבר שמענו למכביר על אשת ראש הממשלה". אתמול, היא מוסיפה, ניתנה גם "גושפנקה רשמית-משפטית" שלפיה "הגברת הראשונה היא פשוט שקרנית".

הכתב המדיני איתמר אייכנר, בעמוד שמנגד, מביא את עיקרי כתב האישום – ולצדם טענות שהשמיעה סביבת נתניהו, והסברים שכביכול מפריכים אותן. המוטיב הזה חוזר על עצמו גם בשער העיתון, שם נדפסות בצהוב הקביעות "לא היה כלום", "רק חמגשיות" ו"העובדת רק הגישה כוס תה לאביה החולה" – בצירוף סימני שאלה ונתונים שסותרים אותן.

ב"הארץ", העיתון שמוביל את סיקור וחשיפת פרשיות (משפחת) נתניהו, נמנעים היום מחגיגות. מבין ארבעת היומונים, זהו היחיד שבו לא נדפסת בשער תמונה של שרה נתניהו. במקומה נדפס תצלום גדול של בנימין נתניהו שצילם תומר אפלבאום: ראש הממשלה מפנה את גבו למצלמה, ופונה אל עבר מסך שעליו נכתב בגדול "That's all you need to know for now" – פריים שצולם שלשום בכנס הסייבר. גם הכותרת הראשית של "הארץ" מאופקת: "שרה נתניהו מואשמת בקבלת דבר במרמה בתיק המעונות".

אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה (צילום: יונתן זינדל)

"שלוש שנים חלפו מאז החלה המשטרה לחקור את התיק האזוטרי, שבמרכזו חשדות למעשי מרמה מצד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו", כותב גידי וייץ בטור פרשנות חמצמץ שפורסם כבר אתמול באתר האינטרנט של העיתון. "את התיק הזה יכלו לפצח שלושה פרחי חקירה, אבל מי שהתחקה בפועל אחר העקבות של ארוחות השף האסורות, המלצרים שהתחזו לעובדי ניקיון והמוני נרות הנשמה שנרכשו מכספי ציבור היה צוות מנוסה של היחידה הארצית לחקירות הונאה. פרקליט במשקל בינוני היה יכול לתרגם את הראיות והעדויות בתיק להחלטה מהירה למדי, אבל במשך שנים עסקה בו כל צמרת התביעה הכללית – ובראשה היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט".

ובכל זאת, מציין וייץ, "מנדלבליט הוא היועץ הראשון שהעז לחצות את הרוביקון ולהגיש כתב אישום נגד רעיית ראש הממשלה". הוא מוסיף תרחיש שמופיע גם בפרשנותה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות": "גם כעת ישנו סיכוי קטן שבין הצדדים תירקם בכל זאת עסקה, שתמנע מהתיק להגיע לבית-המשפט. ספק אם נתניהו רוצה שקטעים מחקירותיה הסוערות במשטרה יוקרנו במשפט פתוח לציבור; ספק גם אם צמרת התביעה רוצה ללכת עם התיק הזה עד הסוף".

בן כספית, ב"מעריב", מציין באכזבה כי "חלק מהחוקרים הוותיקים שהחלו לרחרח סביב תיקי הגברת פרשו בינתיים לגמלאות או סתם הזדקנו ומתו", אך מקפיד גם הוא לתת ליועמ"ש מלה טובה. במקרה, מדובר באותו מכתם שבו משתמש וייץ. "הסימנים מראים שמנדלבליט חצה את הרוביקון", כותב כספית, ומציין שהאיש עשה זאת "על גבי רפסודה שעליה כתוב 'תיק 4000'". כעת, הוא קובע, מנדלבליט נמצא במקום ש"איש ממנו חי עוד לא חזר".

"רפסודת המדוזה", תיאודור ז'ריקו, 1818–1819 (נחלת הכלל)

כספית מאמין שכתב האישום נגד שרה מבשר את בואם של כתבי האישום נגד ראש הממשלה. אמיר אורן, חושף "פרשת הבקבוקים" – שלא הגיעה לכדי כתב אישום אך אילצה את שרה נתניהו להחזיר לקופת המדינה כמה אלפי שקלים – מסכים איתו. "21 ביוני 2018 ייזכר בתולדות הממשל והמשפט בישראל, מפני שנקבעה בו עובדה מכרעת: גם מערכת הנתונה זה שנים להשפעת ראש הרשות המבצעת פועלת, לאחר שמיצתה את החלופות האחרות, לפי הדין והשוויון וההוגנות. לא די מהר, לא לגמרי, לא בשיא הליטוש, אך פועלת, גם כשהיועץ המשפטי הוא מזכיר הממשלה לשעבר, מקורבו של ראש הממשלה", כתב אתמול ב"וואלה".

כנגד הרפסודה של כספית מעמיד אורן מעבורת חלל. "מנדלבליט לא היה ניתק מכן השיגור שלו וממריא עם שרה לולא ידע שהוא עומד לקחת איתו לחלל גם את ביבי. כתב האישום נגד שרה, בפרשיות נפרדות לחלוטין מתיקי 1000 ו-4000 (שהיא מעורבת בהם) ו-2000 (שלא, למעט אם הקלטת השיחות עם נוני מוזס נועדה להשמעתן לה), פירושו שהמסה הקריטית של הראיות נגד בעלה בלתי הפיכה ובדרכה לפיצוץ. עדיין משתרכות להן חקירות המשטרה והמלצות הפרקליטות, אבל כבר רואים את הסוף, של התיקים ושל כמעט 13 שנות שלטונו של נתניהו".

חן מענית, הכתב והפרשן המשפטי של "גלובס", משמיע הערכה דומה. "ההחלטה להעמיד לדין את שרה נתניהו מבשרת רעות גם לראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו", הוא כותב. "מנדלבליט מוכיח כי בניגוד למה שחזרו וטענו מבקריו, הוא אינו חושש להעמיד לדין את בני משפחת נתניהו, למרות שנתניהו אחראי למינוי שלו כיועץ המשפטי לממשלה, ולמרות שמנדלבליט היה מזכיר הממשלה של נתניהו.

"כפי שמנדלבליט החליט להעמיד לדין את שרה נתניהו לאחר שהגיע למסקנה שהתמונה המשפטית והראייתית של התנהלותה מחייבת זאת – כך הוא גם יעמיד לדין את בנימין נתניהו, אם וכאשר יגיע למסקנה שהתמונה המשפטית והראייתית מחייבת את העמדתו לדין בתיקים 1000, 2000 ו-4000 – וזהו כנראה המצב".

ב"ישראל היום" נמנעים מנבואות חורבן שכאלה. בניגוד לשאר העיתונים, בחינמון של האדלסונים עושים מאמץ מיוחד כדי לבודד ולבדל את התיק נגד שרה נתניהו – ולהימנע מלהצביע עליו כעל חלק מגל של תיקים שעומד להשתבר על המשפחה הראשונה. בניגוד לדיווחים החדשותיים של "הארץ" ו"מעריב", שמזכירים לקוראים שאשת ראש הממשלה עלולה לעמוד לדין גם בגין מעורבותה ב"תיק 4000" – ב"ישראל היום" אין לעובדה הזאת שום זכר. פרט נוסף שלא מופיע ב"ישראל היום" הוא העונש הצפוי לה במקרה שתורשע (שעשוי להגיע לכדי מאסר בפועל).

מני נפתלי (צילום: יונתן זינדל)

ב"ישראל היום" גם נמנעים מלאתגר את גרסתה של הרעיה. כל העיתונים מדפיסים הבוקר את ההכחשות הגורפות שהפיצו עורכי-דינה ("כתב האישום הזוי, הטענות שקריות"), שכוללות גם את הטענה הוותיקה שלפיה מי שאשם בהזמנת הארוחות האסורות הוא מני נפתלי, אב הבית לשעבר ואחד העדים בתיק. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מצטטים את עורך-דינו של נפתלי, דניאל חקלאי, שהכחיש את ההאשמה ("הסעודות המפוארות הוזמנו אך ורק בידי גברת נתניהו או בהתאם להוראתה") וציין כי לפי כתב האישום, בחלק מהתקופה שבגינה נתניהו עומדת לדין מני נפתלי כלל לא עבד במעון. בביביתון אין לדברים זכר, אף שהתפרסמו אתמול בשלל כלי תקשורת.

אם כך, מה כן נותנים ב"ישראל היום"? רק ב"ישראל היום" מופיע שמו של סיידוף בכותרת הראשית, מיד לאחר שמה של נתניהו, כשותף שווה ערך לאישומים. רק ב"ישראל היום" נדפסת ידיעת פולואו-אפ לדיווח של עמית סגל מאמש, על "קללות במשרד עורכי-הדין של תובעי נתניהו". ורק ב"ישראל היום" מגישים לקוראים טורי פרשנות שבמקום לתגמל את יצר הסקרנות, מכוונים לחיזוק יצר הספקנות. כרגיל בחינמון, זוהי ספקנות סלקטיבית שמדגימה את המודולריות של מערך ההיקשים של כותביו.

כשמדובר באויביה של משפחת נתניהו, כותבי "ישראל היום" יודעים לקחת כל פריט מידע ורמז שנקרים על דרכם, ולקשור אותם לכדי קונספירציה רב-מערכתית עתירת רחשי זדון: דוברת המשטרה "תיעדה את הערצתה ליאיר לפיד בפוסטים בפייסבוק משנת 2013", וניצב בדימוס יואב סגלוביץ' מצטרף ליש-עתיד? המסקנה ברורה: את התיק נגד ראש הממשלה צריך לפסול. המשטרה שוכרת יחצנים שעבדו עם "יריב ותיק של ראש הממשלה נתניהו"? הרי שזה "מעלה תהיות על שיקול הדעת של המפכ"ל". אהוד ברק מזהיר מפני פגיעה בדמוקרטיה? טיפשונים, הוא עושה זאת משום שהוא "חלק אינטגרלי" ברשת סמויה שכוללת את חיים סבן, בני הזוג קלינטון, רם עמנואל וברק אובמה. ואתם יודעים מה ברק אובמה עשה. הוא עזר לחמאס וחיזבאללה, והטיל ספק בנצחונו של נתניהו בבחירות – ודי לחכימא.

כשזה מגיע למשפחת נתניהו, לעומת זאת, ב"ישראל היום" מקפידים להימנע מקפיצה למסקנות. אמנון לורד ועקיבא ביגמן, שחתומים על ההיקשים דלעיל, לא עוסקים היום בפרשת הרעיה. במקום זה מקבלים הקוראים טורי פרשנות מאת הכותבים הקבועים אביעד הכהן וחיים שיין.

"כעת, משהוחלט על הגשת כתב אישום, מהראוי שכלי התקשורת, הפוליטיקאים, בכירי המשטרה ומפגיני הרחוב יאפשרו לנהל הליך משפטי הוגן, תקין ולא מזוהם", מבקש שיין בטורו. הכהן, בעקבותיו, מביע תקווה שבית-המשפט יידע להתעלם מהסיקור התקשורתי, ויכריע "רק לפי דיני ראיות, ולא על-פי 'דיני כיכרות'".

אם לשפוט לפי הטור מהיום, הכהן לא מאמין שזה יקרה. לדבריו, ההליך הפלילי "זוהם" (המרכאות במקור) באופן "קשה ביותר", שכן "תוכנן העיקרי של רוב הראיות – אם לא כולן – כבר מתגלגל חודשים ארוכים בתקשורת, ומאות מאמרים וכתבות, לכאן ולכאן, נתפרסמו בעניינן".

הקביעה הזאת של אביעד הכהן, פרופסור למשפטים ועורך-דין, אינה מקובלת על שיין. בעוד הכהן סבור שכמעט כל הראיות כבר נחשפו ברבים – שיין, דוקטור למשפטים ועורך-דין גם הוא, כנראה עצם עיניים ופספס את החגיגה התקשורתית. "מחוסר היכרות עם חומר הראיות, אינני יכול להתייחס להיבטים משפטיים שיש בו", הוא מוסר לקוראים, ופוטר את עצמו מהתמודדות עם הדברים עצמם.

ובכל זאת, שיין מוצא לנכון להתייחס למסמך המשפטי שדן בהתנהלותה של שרה נתניהו. למרבה האכזבה, הוא עושה זאת כדי לפרסם עובדה שקרית: "כפי שעולה מכתב האישום, אין מדובר בהזמנת ארוחות עבור נתניהו ומשפחתו". בניגוד לקביעה הזאת, לפי כתב האישום האמיתי שרה נתניהו דווקא הורתה לעובדי המעון "להזמין ארוחות מוכנות ממסעדות עבורה ועבור בני המשפחה ואורחיהם".

למרות פיסת החדשות המזויפות ששתל שיין במאמרו, הסיקור של "ישראל היום" נעדר מעוף ומתרכז בעיקר במגננה. בשורה התחתונה, שני טורי הפרשנות מינוריים למדי, והדיווח החדשותי נצמד לניסוחים של כתב האישום (ולתגובתה של נתניהו) – שום עובדה חדשה לא נחשפת והופכת את החמגשית על פיה, ואף פובליציסט לא נשלח לחזית כדי לטוות תיאוריית קונספירציה שתשים הכל בפרספקטיבה חדשה המפילה את האשמה על מני נפתלי ומדינת העומק. בולט בחסרונו מאמר פרשנות מאת דרור אידר. טורו השבועי מוקדש היום להגיגים תנ"כיים וביקורת על שטחיותה של תרבות הוויכוח הישראלית.

העיתונות החרדית

ביומונים החרדים, כתב האישום נגד שרה נתניהו לא מגיע לעמודי השער. הדיווחים על הפרשה מופיעים בעמודים הפנימיים בלבד, ומתאפיינים בניסוחים אנמיים. ב"המודיע", למשל, נדפסת ידיעה בינונית בתחתית עמוד 10, לצד דיווחים קצרצרים על תאונות דרכים באשדוד ובגבעתיים. הכותרת יבשושית: "הוגש כתב אישום בתיק מעונות ראש הממשלה".

פספוסים

לדיווח של "גלובס" על הגשת כתב האישום נגד שרה נתניהו ועזרא סיידוף צורף תצלום של אשת ראש הממשלה, וגם איור של סיידוף שמתחתיו צוין שהאיש "מואשם בעוד פרשייה". אלא שהדיוקן אינו של עזרא סיידוף, הנאשם, כי אם של איש העסקים נתי סיידוף, שאינו קשור לפרשייה.

לא הסיידוף הזה. "גלובס", 21.6.2018 (לחצו להגדלה)

צבאי-מדיני

"מתרבים הסימנים שתוכנית טראמפ לא תעמוד בתנאי הפלסטינים לפתוח במשא-ומתן", מודיעה כותרת בולטת במעלה שער "הארץ". הכתב והפרשן הצבאי עמוס הראל מדווח כי בשבוע האחרון קיימו שליחיו של נשיא ארצות-הברית "מסע אינטנסיבי בין בירות האזור", וכי עתה "מתחילים להצטבר פרטים, הנראים אמינים למדי" לגבי ההצעה האמריקאית.

"האמריקאים אכן עומדים להציע לפלסטינים את אבו-דיס כבירה, ולא את מזרח ירושלים", כותב הראל. "התמורה: נסיגה ישראלית משלושה עד חמישה כפרים ושכונות ערביות במזרח וצפון העיר. ירושלים העתיקה תישאר בידי ישראל, ובנוסף נראה שטראמפ לא יכלול בהצעתו פינוי התנחלויות מבודדות ובוודאי שלא פשרה בגושי ההתנחלויות. בקעת הירדן תישאר בשליטה ישראלית מלאה, והמדינה הפלסטינית תישאר מפורזת מצבא ומנשק כבד".

הראל לא מנבא לתוכנית הצלחה. "אם זו אכן תהיה ההצעה הסופית", הוא כותב, "היא תיתפס כ'מדינה מינוס', רחוקה מאוד מהדרישות הפלסטיניות. לכן סביר שברמאללה לא יקבלו את התוכנית ככזו שניתן להתחיל ממנה במשא-ומתן".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, בציור קיר על חומת ההפרדה בעיר בית-לחם. דצמבר 2017 (צילום: ויסאם השלמון)

ב"מעריב", ג'קי חוגי כותב על מאמציו של ג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ, לתפור תוכנית לשיקום רצועת עזה, ומה שניתן ללמוד מהם על עתיד הסכסוך. "מאמציו הכנים של השליח האמריקאי מסתירים אמת בלתי נעימה. תוכנית השלום הגדולה שאותה הבטיח טראמפ לצדדים סמוך לכניסתו לבית הלבן נוטה לקרוס עוד בטרם נולדה", מעריך הכתב.

אפילו ב"ישראל היום", המעודדת הצמודה של טראמפ, מנמיכים ציפיות. "אבו-מאזן מחרים את האמריקאים, ולכן האפשרות היחידה לפריצת דרך היא כפיית הדיל עליו מצד הגוש הסוני", כותב אריאל כהנא, וממהר להוסיף: "תרחיש כזה, למרבה הצער, לא נראה סביר".

בן כספית, בפתח טורו השבועי, מוסיף נבואת איוב: "יש בישראל כמה עשרות משפחות שעוד לא יודעות שמתישהו במהלך הקיץ יתדפקו על דלתן נציגים של צה"ל כדי להביא את הבשורה שאין קשה ממנה על נפילת הבן, או הבת".

עושים לביתם

ג'ודי שלום-ניר-מוזס (צילום מסך)

שער "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מוקדש השבוע לראיון יחצני עם ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מבעלי קבוצת "ידיעות אחרונות", שהשיקה לאחרונה תוכנית טלוויזיה חדשה ("ג'ודי ואלירז"). על הראיון חתום החייל של קבוצת מוזס למשימות מיוחדות, רז שכניק, והוא נפרש על פני ארבעה עמודים וחצי.

אחד הנושאים שעולים בשיחה הוא בן זוגה הנוכחי של מוזס, אבי רוטנברג, שהיה עד לא מזמן חוקר ביחידת להב 433 של המשטרה – היחידה שחוקרת את "תיק 2000". באופן נוח למדי, שכניק אינו מזכיר שרוטנברג היה חבר בצוות שחקר את נתניהו – ושהוא הועבר מתפקידו אחרי שהתגלה כי הוא "מקורב" לאחותו של נוני מוזס. פחות משנה לאחר שהדבר נחשף על-ידי רביב דרוקר, בן זוגה של שלום-ניר-מוזס כבר אינו ממלא תפקיד כלשהו במשטרה. האם לפרישתו משירות יש קשר לניגוד העניינים האפשרי? אם שכניק במקרה ביקש תשובה מבעלת המניות שלו, אין לכך זכר בכתבה. אגב, רוטנברג היה מעורב גם בחקירת "פרשת ישראל-ביתנו", ששניים מספיחיה קשורים גם כן לקבוצת "ידיעות אחרונות"; ברשימת עדי התביעה שהוצמדה לכתב האישום נגד פאינה קירשנבאום, בן הזוג של שלום-ניר-מוזס הוא עד מספר 11.

הצנזורים

ב"הארץ" מתפרסמת כתבה מעניינת של עופר אדרת על "הוועדה למלחמה בספרות תועבה", גוף ממשלתי שהוקם כדי להיאבק בפורנוגרפיה בשנות השישים של המאה הקודמת, שבו ישבו "נציגי משרדי החינוך והתרבות, המשפטים, המשטרה והסעד, וכן סופרים, עיתונאים ומחנכים".

אדרת חולק עם הקוראים ציטוטים מופרכים ("כושים ואסיאתים כסמלים של מין", "אני מוכנה להניח שמישהו ינסה לחקות דברים מסוימים") שחרף מופרכותם עיצבו בזמנם את מדיניות חופש הביטוי במדינה, ומשוחח עם פרופ' עודד היילברונר, שחקר את פעילותה של הוועדה. "הפורנוגרפיה, שכונתה אז 'ספרות תועבה', היתה אחד הסממנים של רוח התקופה", כותב אדרת. "'עשרות אלפי בני אדם צרכו את הספרים האלה בישראל', אומר היילברונר. עבור חלקם הם היו מעין מרד בחברה הישנה והפוריטנית וביטוי של 'רצון להשתחרר מאווירת ההגשמה והחלוציות', כדבריו.

"עבור אחרים היו ספרי הפורנוגרפיה כרטיס כניסה לעולם חדש – מערבי, מודרני, מתירני ומפתה. [...] היילברונר מסביר כי הוועדה ראתה בפורנוגרפיה 'חתירה תחת קיומה של המדינה'. חבריה אף הביעו חשש להשפעתה ההרסנית על 'נוער שאינו יציב נפשית', 'צעירים פרובלמטים ונבוכים' וכן 'סוטים מבחינה רוחנית'. ואולם, בין הרצוי למצוי היה פער גדול".

לקראת סוף הכתבה נכתב כי עשרות שנים לאחר פירוק הוועדה, יושב הראש שלה התראיין ל"הארץ" והביע הסתייגות מפעילותה. "לא הייתי מרוצה מהוועדה, אבל הסכמתי להיות היו"ר. קיוויתי שלעולם לא נפעל ועשיתי הכל כדי להחביא אותה", צוטט היו"ר, ד"ר יוסף מכמן-מלקמן, והוסיף: "היחיד שהיה מרוצה מהתפקיד שלי היה בני, שהיה אז בן 15 וקיבל הביתה לקריאה המון ספרים פרובוקטיביים שהובאו לוועדה לבדיקה".

אדרת מציין כי כיום בנו של הצנזור כבר בן 71, ושמו הוא פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד-ושם.

ענייני תקשורת

פרסום סמוי. ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום הגיליון השלישי של "yhealth", מוסף תוכן שיווקי שבו התוכן נרכש על-ידי חברות תרופות ובתי-חולים ונרקח בפיקוח הדוק של משרד הבריאות. בניגוד לשני הגליונות הקודמים, שבהם הכתבות נכתבו על-ידי כתב הבריאות רותם אליזרע, הפעם מי שחתומים על התוכן הקנוי הם עורך מדור הבריאות של ynet, דורון קופרשטין, ועורך המוסף הפרסומי יהודה שוחט.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, שמו יד על תקציב תוכן שיווקי של משרד הכלכלה, שבראשו עומד השר אלי כהן. כתב הכלכלה אריאל ויטמן חתום היום על כתבה צרכנית שמוגדרת כ"טור בשיתוף הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה". כתבות קודמות במימון המשרד הממשלתי החלו להתפרסם בחינמון כבר בחודש שעבר.

לא נכון. "אושר בקריאה ראשונה: פרסום סיגריות ייאסר באופן מוחלט", מודיעה כותרת חדשותית שנדפסת ב"ישראל היום". הכותרת מטעה פעמיים: ראשית, הצעת החוק לא אושרה בקריאה ראשונה (בהצבעה במליאת הכנסת), אלא אושרה בוועדה שהכינה אותה לקראת קריאה ראשונה. שנית, וכפי שנמסר גם בידיעה (מיטל יסעור בית-אור), לא מדובר באיסור מוחלט: גם אם החוק יאושר סופית, חברות הטבק עדיין יורשו לפרסם את מוצריהן המסרטנים בעיתונות המודפסת.

פעמיים אפרטהייד. ב"מעריב" מפרסמים סקר אפרטהייד כפול: הכתב משה כהן מדווח על סקר ש"הגיע ל'מעריב-סופהשבוע'" ולפיו העסקן משה ליאון "מוביל במירוץ לראשות עיריית ירושלים". בידיעה מצוין כי הסוקרים (מכון סמית) לא טרחו לכלול בסקר נשאלים ערבים, וגם לא חרדים. למעשה, לנשאלים כלל לא הוצגה מועמדותו של המועמד החרדי יוסי דייטש. התוצאה מעוותת, משרתת באופן מובהק את משה ליאון וחסרת כל ערך חדשותי.

שער "הפלס" (פרט), 20.6.2018

פנצ'ר. ביום רביעי השבוע נדפס בשער "הפלס" תצלום של אובייקט שבדרך כלל לא מככב בעיתונים חרדיים. בידיעה שעסקה בעפיפונים העזתיים שולב תצלום של הצלם הפלסטיני עבד רחים חטיב, ובו נראה גבר עזתי רעול פנים אוחז בשני בלוני חבלה מאורכים ושקופים, בדרך לשיגורם אל עבר ישראל. קוראים שבחנו את התצלום מקרוב יכולים היו להבחין שלא מדובר בבלונים, כי אם בקונדומים.

פולשנית וביקורתית. במדור "שיחת פנים" ב"דה-מרקר" מתראיינת השבוע רותם שדות, עורכת הסדרה "הקברניטים" בערוץ עשר ובעברה גם עורכת "המקור". כשהמראיין, רותם שטרקמן, שואל אותה מה הדבר החשוב ביותר שלמדה מהעבודה על הסדרה הדוקומנטרית, היא משיבה: "החשיבות בקיומה של התקשורת. תקשורת חוקרת, פולשנית, ביקורתית, עצמאית וכל מילת תואר שתרצה".

ברקע למסקנה הזאת מונה שדות כמה מקרים של מנהיגים ששיקרו לתקשורת ולציבור במצח נחושה, וגם כמה מקרים של עיתונאים שלא הצליחו (או רצו) לדווח על תמרוני התעתוע השלטוניים. אחד מהם הוא שמעון שיפר, ש"התראיין ב'לונדון את קירשנבאום' ואמר שבגין נרדם במיטתו באמצע דבריו בישיבת ממשלה שהתנהלה בבית-החולים, אך אסרו עליו לדווח".

בראיון עם ירון לונדון אמר שיפר שהוא רצה לדווח על כך, אך עורכיו בקול-ישראל דרשו שיגבה את הדיווח בחוות דעת של רופא. לדבריו, רופאיו של בגין שיקרו לעיתונאים במצח נחושה, וטענו שמצבו של ראש הממשלה תקין לגמרי בזמן שהמציאות היתה הפוכה.