חודשים אחדים לאחר שעלה ערוץ "תכלת" לאוויר, במחצית הראשונה של שנת 2003, עשה בעליו, שלמה בן-צבי, דתי תושב אפרת שבגוש-עציון וחבר מרכז הליכוד מטעם תנועת "מנהיגות יהודית", צעד דרמטי. הוא נטל את מושכות הערוץ החדש מידיו של אורי אורבך, מנהל התוכניות ומי שבצלמו ובדמותו הוקם הערוץ, והעבירן לידיה של מנכ"לית חדשה - איריס הוד, שלה ניסיון עשיר בטלוויזיה כמנכ"לית בערוצים 3 ו-8 ובערוץ הילדים. הוד, חילונית תל-אביבית מלב תעשיית הטלוויזיה, הועדפה על-פני אורבך, הדתי הירושלמי הימני, בצעד שמשך תשומת-לב רבה ופרשנויות מגוונות. טענתה העיקרית של הוד היתה שהערוץ מסוגר בתחום הצר של הדתיות האורתודוקסית ויש להרחיבו לקהלים נוספים. אורבך התנגד בחריפות למה שנראה בעיניו הוספת תכנים אופנתיים, שבינם לבין היהדות אין הרבה. המחלוקת התנקזה לשאלת רכישת הסדרה "בנות גילמור" לערוץ. הוד מאוד רצתה, אורבך לא הרשה. בסופו של דבר, כאמור, העדיף הבוס את התל-אביבית החילונית, והירושלמי הדתי הלך הביתה.
זמן קצר לאחר שהעלה לאוויר את "תכלת", פנה בן-צבי ליעד הבא: רכישת השליטה בעיתון הימני "מקור ראשון". שתי משימות מרכזיות הגדיר לעצמו בן-צבי לאחר שרכש את העיתון: הראשונה, למצוא במהירות בניין מתאים בתל-אביב כדי להעביר אליו את מערכת העיתון ממושבה הנוכחי באזור התעשייה סגולה שבפתח-תקווה. המשימה השנייה, שהוגדרה בחלוף כחודשיים, היתה להחליף את מי שהיה העורך הראשי בשלוש השנים הקודמות, אמנון שומרון, בעורך לא דתי. בן-צבי הדגיש שהמערכת חייבת לעבור לתל-אביב ולא לשום מקום אחר, ואף הנחה את אנשיו לחפש את המשכן המיועד בין בנייני "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". בית קלקא שעל דרך פתח-תקווה ענה לקריטריונים, ובסוף מרץ תעבור אליו מערכת העיתון, ולצדה תתמקם בבניין גם מערכת היומון המפד"לי "הצופה", שגם בו שולט בן-צבי באמצעות הלוואה שהעניק לעיתון.
צילום: רובי קסטרו
גם את המשימה השנייה שהציב לעצמו ביצע בן-צבי בנחישות. זמן קצר לאחר שרכש את "מקור ראשון", לפני יותר מחמישה חודשים, הגיע בן-צבי עם אורי אורבך, אז מנהל התוכניות של "תכלת", לביקור נימוסין בעיתון. חודשיים לאחר מכן פגש בן-צבי את שומרון לשיחה עניינית ראשונה, ובה ביקש ממנו תוכנית פעולה להרחבת העיתון. שומרון גיבש תוכנית והעביר אותה לבן-צבי, אבל לא שמע ממנו יותר. תחת זאת החלה חרושת שמועות בדבר החלפתו הצפויה. משתבע שומרון הסברים מבן-צבי, שמע ממנו שאכן בכוונתו להחליפו, משום שהוא מעוניין ב"עיתון פחות ימני ופחות דתי" זו גרסת שומרון. דוברו של בן-צבי בתגובה: "העיתון יוסיף להיות נאמן לקהל קוראיו". הידיעה על הפיטורים הצפויים דלפה מיד והתעורר צורך דחוף לייצב את מערכת העיתון, שהתפשטה בה אווירה נכאה ומתוסכלת. בן-צבי ביקש משומרון רשימה של כתבים ועורכים שהם דמויות מפתח בעיתון והחל בסבב שיחות איתם. הראשון היה בעל הטור זאב גלילי. גלילי הציע לבן-צבי למנות את אמנון לורד, אף הוא מבעלי הטורים הבולטים בעיתון, לעורך ראשי במקומו של שומרון, ולו כשלב ביניים. חצי שעה לאחר מכן הפך לורד, חילוני אמנם, אך לא בהכרח פחות ימני, לעורך ראשי זמני.
תחנתו השלישית של בן-צבי במסע הרכישות שלו היא גם הרצינית ביותר. יחד עם שותפו להשקעה, איש העסקים האמריקאי רונלד לאודר, המקורב לימין הפוליטי ולבנימין נתניהו, רכש את השליטה בערוץ 10 והתפטר בו ביום מחברותו בליכוד. הוא צירף לקבוצת התקשורת שלו, "הירש מדיה", את שמעון אלקבץ, מי שהיה עוזרו האישי של עפר נמרודי, כמנכ"ל-על של כלי התקשורת שבבעלותו, ומאז, כך נראה, נשמר השקט התעשייתי בממלכתו העסקית.
מה ההיגיון המניע את מהלכיו של שלמה בן-צבי? איך הם מתיישבים עם מי שעד לאחרונה היה חבר פעיל בתנועת "מנהיגות יהודית" בהנהגת משה פייגלין? לשם מה הוא צובר את הכוח התקשורתי המתעצם בין ידיו, אם הוא בוחר להפקידו בידיהם של אנשים, שנסיבות חייו מעידות עליו שהוא מתנגד להם ערכית ופוליטית?
השליטה בכלי תקשורת מגוונים מאפשרת לבן-צבי לדבר אל קהלים שונים, שאינם בהכרח חופפים. אל הימין המפד"לי הוא מדבר באמצעות "הצופה", אל הימין החילוני באמצעות "מקור ראשון", אל שוחרי היהדות באמצעות "תכלת" ואל הציבור הכללי באמצעות "ערוץ 10". מעבר לשאלה המשפטית, אם בן-צבי מפר את חוק הבעלויות הצולבות, מבטאים גורמים בעולם התקשורת אי-נוחות מכך שבידי אדם אחד, מזוהה פוליטית, מרוכז כוח תקשורתי רב כל-כך. מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, מתקומם נגד הביקורת וטוען שהיא לא היתה מושמעת אם בן-צבי לא היה דתי ומתנחל. "מה לנו להלין על בן-צבי? בוא נבחן את מחזיקי המניות בערוץ 2. הם הרבה יותר חזקים ממנו. יש להם גם עיתונים, גם ערוצי כבלים, גם שותפויות בעיתונים ארציים וגם ברשתות מקומונים. סוגיית הבעלויות הצולבות מדוברת לא מעט, אבל אף פעם אף אחד לא שאל שאלה לגופו של איש. הבעיה מתחילה כשיש לו כיפה על הראש ודעות ימניות. זה בעיניהם שילוב קטלני. יש נורמות מסוימות שעליהם החליטו מי שהחליטו, ומי שלא עומד בנורמות האלה זקוק לתעודת יושר מהם מכאן ועד להודעה החדשה. גם לגורמים אחרים יש עמדות ואף פעילויות פוליטיות, ודי להזכיר את יוסי מימן ותנועת ’ישראל אחרת’. מה שחשוב זה אם הוא עומד בקריטריונים של פלורליזם תקשורתי והוא אכן עומד בקריטריונים האלה. טוב מאוד שהוא יוסיף גוון משלו לתקשורת וצריך רק לברך על כך".
שלמה בן-צבי, 39, נולד באנגליה ועלה לישראל בצעירותו. הוא למד בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומתמטיקה לתואר ראשון) והתחתן עם בתו של קונרד מוריס, אחד היהודים העשירים בבריטניה. את הונו עשה בן-צבי בעסקי נדל"ן וטכנולוגיה ולאחרונה החליט לקחת חלק בחיים הציבוריים. נסיונו הראשון להשיג השפעה היה במסגרת תנועת "זו ארצנו - מנהיגות יהודית", שדרכה התפקד לליכוד והיה לאחד מנציגיה במרכז המפלגה. גם בפיו של בן-צבי, אגב, שרקה משרוקית בזמן כינוס מרכז הליכוד, שבו החרישו נציגי "מנהיגות יהודית" את אוזני החברים כדי להפריע לנאומו של יו"ר התנועה אריק שרון.
בראש "מנהיגות יהודית" עומד משה פייגלין, שבן-צבי הגדיר לפני חודשים אחדים "חבר שלי, שאני מאוד מכבד ומעריך". התנועה מחזיקה באידיאולוגיה ימנית בלתי מתפשרת. הציונות, לדידה, סיימה את תפקידה ההיסטורי ועליה לפנות את מקומה למהפכה האמונית הפוסט-ציונית, שכן ההנהגה החילונית אינה יכולה עוד לעמוד באתגרי התקופה. מטרתה של התנועה היא מינוי ראש ממשלה "אמוני", שלא יירתע מעשיית מה שנחשב בעיני אנשיה לנכון לעם ישראל, לרבות החלת ריבונות יהודית על כל יש"ע והחזרת השליטה המעשית בהר הבית לידי ישראל. המשותף לכל חברי "מנהיגות יהודית" הוא מחויבותם העמוקה לרעיונות שלשמם הם פועלים. התנועה, שחבריה מגדירים אותה "רצה למרחקים ארוכים", מכפיפה את ענייני הקיום היומיומי לאידיאל המהפכה האמונית ואחד מיעדי פעולתה העיקריים הוא דעת הקהל בישראל, שאליו היא פונה באמצעות התקשורת.
לרבים ממכריו של בן-צבי קשה להניח, שמי שעד ליום חתימתו על הסכם הרכישה של ערוץ 10 היה חבר פעיל ב"מנהיגות יהודית" זנח את רעיונותיה. הם רואים דווקא בחברותו בתנועה הזו את המפתח להבנת מהלכיו. ואילו אחרים רואים במינויים החדשים בכלי התקשורת שבבעלותו עדות לשינוי תפיסתי שעובר עליו, שאלמלא כן היה מותיר על כסאותיהם את האנשים הקרובים אליו יותר בהשקפותיהם, או אף מתגבר אותם מצד ימין.
יש אפוא שלוש אפשרויות להסביר את מהלכיו של בן-צבי. או שהדבר העיקרי שמעניין אותו הוא הרווחים, כפי שהוא עצמו טוען או שהוא משנה את טעמו הפוליטי והערכי כתוצאה מהתחככויותיו בעולם התקשורת החילוני והשמאלני או שכל מהלכיו הם תכסיסים הבאים להסתיר איזו כוונה נעלמה.
בן-צבי עצמו, באמצעות דוברו, טוען כי החלפת העורכים, הן ב"מקור ראשון" והן ב"תכלת", נבעה משיקולים מקצועיים גרידא. הדובר מסרב לפרט למה בדיוק הוא מתכוון באומרו "שיקולים מקצועיים". אנשים רבים שמעו מבן-צבי שכדי להרוויח כסף, חייבים הערוץ והעיתון להשתנות ו"להיפתח לקהלים חדשים", כפי שאמר לאחרונה לעיתונאים ב"מקור ראשון". בן-צבי מאמין, כנראה, שעורכים הבאים מתוך לבו של הממסד התקשורתי השמאלני/חילוני/תל-אביבי הם האנשים שיצעידו אותו לעבר רווחיות. לכן הוא מעביר את "מקור ראשון" דווקא ללב תל-אביב ולכן הוא פותח את "תכלת" גם לתכנים לא דתיים ולא יהודיים, כדי למשוך מנויים נוספים. אלא שהתוצאות העסקיות של "מקור ראשון" ושל "תכלת" מעמידות את האפשרות הזו בסימן שאלה.
"מקור ראשון" התקדם בשנה האחרונה ל-3.8% חשיפה בסקר TGI האחרון, שהם 135 אלף נחשפים מכלל הציבור בישראל, בעוד ששנה לפני כן עמד העיתון על 115 אלף נחשפים. לשם המחשה, 3.8 האחוזים של "מקור ראשון" הם קרוב למחצית מ-9.1 האחוזים שלהם זוכה עיתון "הארץ" באותו סקר. בנוסף לכך גדל העיתון בשלוש שנות עריכתו של שומרון מ-80 עמודים ל-96 ואף ל-104 עמודים, שאליהם נוסף פעם בחודש מוסף נשים, בעוד שבמקביל ירדה עלותו הנומינלית של העיתון בכ-40 אלף שקל בכל חודש. גם בן-צבי אינו טוען שהתוצאות העסקיות של העיתון מהוות בעיה מבחינתו, ושהן הגורם להחלפת העורכים, אלא שהבעיה היא בלשונו "מקצועית".
ב"תכלת", לעומת זאת, ניתן לקרוא את הנתונים בשתי צורות. אין מחלוקת על כך שתחת הנהגתו של אורבך הגיע הערוץ מעבר ליעד העסקי שהציב לעצמו, אבל נותרת השאלה: אז מה. למרות הטענות שחלק ממאה אלף המנויים צופים בו ללא תשלום או בתשלום מוזל, כחלק מחבילת ערוצים, עדיין מאה אלף מנויים בתום תשעה חודשי שידור בלבד נחשבים ב"תכלת" להישג כביר. יחד עם זאת, גם מאה אלף מנויים אינם מונעים מהערוץ הפסדים כבדים, משום שהם אינם מכסים אפילו חצי מעלות הפעלתו השנתית. אם יגיע ל-180 אלף מנויים, יעד שלהשגתו הוקצבו שנתיים שבהן נלקחו בחשבון הפסדים הכרחיים, יגיע לאיזון עסקי. כך שהשאלה אם אורבך נכשל עסקית או הצליח היא מורכבת. מבחינת היעדים שהציב לעצמו הערוץ - הצלחתו של אורבך ברורה לגופו של עניין, הקמת הערוץ כרוכה בשנים ראשונות של הפסדים שגם אורבך לא הצליח למחוק. גם אם תצליח איריס הוד להגדיל את מספר המנויים לכ-180 אלף בתוך שנתיים מיום הקמת הערוץ, קשה יהיה לזקוף את ההישג לזכותה בלבד, משום שאין לדעת אם אורבך לא היה מגיע לתוצאה הזו לו היה נשאר בתפקידו. הסכם השותפות עם ערוץ 10, שלפיו יישא הערוץ בחלק מעלות הפקות המקור של "תכלת", הוא אכן קרש הצלה ל"תכלת", אבל לא ברור אם העדפתה של הוד על פני אורבך היתה הכרחית כדי להגיע להסכם זה. כך שבסיכומו של דבר, קשה להניח שבאומרו "שיקולים מקצועיים" מכוון בן-צבי לרצון להתייעלות עסקית, וכנראה לא באפשרות הראשונה הזו טמון המפתח להבנת מהלכיו.
האפשרות השנייה היא שבן-צבי עבר תהליך מוכר: הוא ימני שהתמרכז בעקבות התרועעותו עם החבורה השמאלנית הנוצצת של מפורסמי הטלוויזיה והעיתונות, ונטש את אמונתו המקורית. לפי ההסבר הרווח ביישובי יש"ע, זו תופעה מוכרת בקרב עיתונאים שבאו מתוכם: ילדותם ונעוריהם עברו עליהם ביישובי ההר, בתוך גבולותיו הברורים של הגטו הדתי-מתנחלי. התקשורת והפרסום של ארץ החוף היו להם לטריטוריה זרה ובלתי מושגת, אך גם מחוז כיסופים וערגה. כך תפחה בעיניהם תדמיתם של חלק מאנשי התקשורת הידועים לממדים כמעט מיתיים. משמצאו עצמם לפתע משיקים כוסיות לחיים עם יוסי מימן ורון לאודר בעמודי הכלכלה של העיתון, או מופיעים לצדם בתוכניות האירוח של ערוץ 2, התבטלו בפניהם וזנחו את תורתם. מהעסקה יצאו שני הצדדים נשכרים: כלי התקשורת קלטו נציג נוח ו"מתורבת" של המתנחלים, בעוד שהוא נאלץ אמנם להתמודד עם מבטי הבוז בבית-הכנסת, אבל הרוויח במקום עבודתו עמדה מבוצרת של יקיר המערכת.
אורי אורבך בהחלט אינו דוגמה לארכיטיפ הזה והוא חושב שלבן-צבי קרה דבר דומה. "מה שקרה לבן-צבי הוא פשוט מאוד: תסביך נחיתות קשה מול קובעי הטעם. הוא חושב שחובשי כיפות וימנים לא מסוגלים לנהל מדיה חילונית. הוא מלקק לגדולים ולתל-אביבים ונמס בפניהם. הוא אאוטסיידר שרק הגיע ולכן הוא פוחד מהם. הוא חידתי, עושה מעשים סותרים. עד היום התרגלתי שהדתיות שלי היא סוג של יתרון בתקשורת. פתאום אצל בן-צבי זה הפך לחיסרון. אני לא יכול לקבל את האמירה הזו, משום שהיא בעלת תוקף ציבורי בלתי נסבל. לא בן-צבי ולא כל בעל הון אחר יכול לבוא ולקבוע קביעות כאלה, שיש להן משמעות ציבורית שנתונה בוויכוח".
גם מאמנון שומרון, העורך הדתי הימני המודח של "מקור ראשון", נאלץ בן-צבי לשמוע מלים קשות. בפגישה שבה הודיע לו בן-צבי על פיטוריו, הטיח בו שומרון כי למעשיו יש משמעות רחבה יותר משהוא מצליח להבין. "אמרתי לו", משחזר שומרון, "שהמסר של ההחלטה שלו הוא שאין תוקף מוסרי לרמטכ"ל דתי או ימני, מפני שהציבור לא יקבל אוטוריטה עם כיפה, והנגזרת של זה הולכת גם לכל הכיוונים האחרים. הוא ענה לי, ’אני שומע אותך’".
אלא שכפי שכבר הוזכר, ישנה גם אפשרות שלישית, ולפיה פועל בן-צבי בצורה מחושבת וזהירה, בשם הערכים שבהם האמין כל חייו. גורם בערוץ 10 מעיר שחייו של בן-צבי מעידים עליו שהוא פעיל רעיוני באופיו. גם התעקשותו על תואר "נשיא הערוץ" עוררה את חשדם של עובדיו. התקדימים הקודמים של נשיאי ערוצים - אלכס גלעדי ואורי שנער - מצביעים על מעורבות והשפעה על התכנים שמשדר הערוץ. התעקשותו של בן-צבי על משרד ותואר בבניין הערוץ בגבעתיים, בשילוב מעורבותו ב"מנהיגות יהודית" ומגוריו באפרת, גורמים לחלקם לעקוב אחר מהלכיו בחשדנות.
בכיר באחד מכלי התקשורת שרכש בן-צבי לאחרונה טוען שאיש העסקים הממולח עובד על כולם. "הוא כמו ההוא שמחלק סוכריות לילדים כדי למשוך אותם לשיעור תורה. הוא אומר - אני אמנה עורכים חילונים ושמאלנים כדי לפלס את דרכי ללבותיהם של כלל הציבור וכך אתנחל בלבבות ומשם אתחיל את תהליך ההשפעה". שומרון מסכים שזה ההיגיון המנחה את בן-צבי. "יש אפשרות שהוא נוקט תעלולים טקטיים, במסגרת האסטרטגיה הכללית שלו, שהיא ימנית ברוח ’מנהיגות יהודית’. הוא אומר, אני אקח את העורכים החילונים על תקן של חותמי כשרות ואיתם אני אפיץ את הערכים שלי, אבל מרוב תעלולים טקטיים, הוא עתיד לאבד קשר עם האסטרטגיה שלו. לא בטוח שאותם עורכים ישתפו איתו פעולה גם בעתיד".
האם באמת מתכנן בן-צבי לקחת את עורכיו, החתומים בחותמת הכשרות של המרכז הפוליטי, לאיגוף תקשורתי ארוך ומרדים מהשמאל לצד ימין? ואם זה התכנון, האם הוא יעלה בידו? לחברו הוותיק משה פייגלין אין ספקות באשר למהלכיו של ידידו. "ברור לי לגמרי שהוא אינו אחד מאותם אלה ששינו את דעתם הפוליטית ברגע שזכו לעמדת השפעה בתקשורת. הוא ממש לא הדגם הזה. אני מכיר אותו כאדם מאוד חושב ואידיאליסט וברור לגמרי שהוא שותף למטרות ארוכות הטווח של ’מנהיגות יהודית’. עוד לא ביררתי איתו את מהלכיו האחרונים, אבל אני בטוח שיש כאן מחשבה ארוכה מאוד קדימה. מכיוון שברור לי שהוא פועל למען מטרות אידיאולוגיות חשובות, אני נשאר בינתיים בנחת באי-הידיעה".
חנן עמיאור הוא סטודנט לתואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 49, מרץ 2004