"לגונן יש הרבה שכל, כישרון וברק לשוני, אבל יש לו גם נטייה טבעית לשובבות, ושובבות ועיתונות, כידוע, לא תמיד הולכים טוב ביחד". זו דרכו של בכיר ב"מעריב", שזוכר את עורך "הצופה", גונן גינת, מהתקופה שעבד ב"מעריב", לחוות את דעתו על כישוריו המקצועיים של עמיתו לשעבר. מידות האיזון בין הכישרון לשובבות לא היו אחידות בין מכריו של גינת. היו שתיארו את הכישרון כגאונות והמעיטו בערך השובבות והיו שתיארו את השובבות כפרחחות משולחת והמעיטו בערך הכישרון, אבל אבחנה אחת לא עמדה במחלוקת: גינת הוא מבריק וכשרוני מצד אחד, ולעתים המוני ונמהר מצד שני.

דומה שהראשון להודות בצד המתריס שלו הוא גונן גינת בעצמו, שלמדור הקבוע פרי עטו בחר לקרוא "הערות קטנוניות". תחת כותרת זו מפרסם גינת ב"הצופה" את הערותיו על ענייני השעה, כמו למשל דעתו על ערפאת ה"חלאה", "ההומו שמת מאיידס", וכדומה. ניכר בו שההליכה נגד הזרם העיתונאי המקובל, בין שהיא תפיסת עולם מנומקת, בין שהיא השבעת יצר ובין שהיא שתיהן גם יחד, מסבה לו נחת והוא רואה בה את ייעודו. "נכון מאוד. אני בהחלט לא אחד מהמקהלה הקבועה והצפויה והמשעממת של העיתונות הישראלית. מה יש? כל העיתונות בעולם המערבי עוסקת ללא לאות באפשרות שערפאת מת מאיידס, ורק כאן נזהרים בכבודו. אני לא חלק מכל זה ואף פעם לא הייתי. אני רואה את עצמי פחות מחויב לכל מיני בלופים ושקרים שמחייבים את כל האחרים", אומר גינת, שאת פרשת חייו של ערפאת סיכם יום לפני מותו בכותרת הראשית שחיבר: "הכל מוכן ללוויה, רק ערפאת עוד חסר".

גינת הוא לא היחיד בעיתון שתחת ידו יוצאים פנינים ומכתמים שכאלה. לאחרונה פורסם ב"הצופה" מאמר מאת צבי גוטמן, אחד הכותבים הקבועים בעיתון, שעסק בצוללת הזרה שהתגלתה במים הטריטוריאליים של ישראל. לטענת גוטמן, שרמז רמיזות עבות ולפיהן הצוללת היתה אמריקאית, כך או כך היה צריך להטביע אותה מיד. אם היא צוללת של האויב הערבי, ברור מדוע יש להטביע אותה, אבל גם אם זו צוללת של מדינה הנחשבת לידידותית, צריך היה להורידה למצולות כדי לחשוף את צביעותה של אותה מדינה וכדי ללמד את כולם לקח.

"מה יש?", שואל גינת, "מותר לבן–אדם לחשוב אחרת. הרי אם צוללת ישראלית היתה חודרת למים אחרים ומוטבעת, היו אומרים שהטעות היא של הצוללת שלא היתה צריכה להסתכן ככה. למרות שאני לא חושב שצריך היה להטביע אותה, מותר לחשוב אחרת ומותר גם לפרסם את זה".

גונן גינת על עצמו: אני בהחלט לא אחד מהמקהלה הקבועה והצפויה והמשעממת של העיתונות הישראלית (צילום: יעקב רונן מורד)

אלא שלחלק מההשתלחויות של גינת, ושל אחדים מכתביו, מעל דפי "הצופה" לא נוספה שום לוויית חן. לפני כחצי שנה, בחודש מאי האחרון, כתב גינת מנהמת לבו מאמר מערכת בוטה שכוון נגד מפגיני השמאל שהתאספו בכיכר רבין בתל–אביב כדי לבטא את תמיכתם בתוכנית ההתנתקות. "מפגיני כיכר רבין", כתב גינת למחרת ההפגנה, "הם כמו גלוחי הראש בגרמניה. קריאה משותפת מאחדת את החמאס ואת המפגינים בכיכר - יהודים החוצה. בגרמנית זה נשמע הרבה יותר טוב". כשנה וחצי קודם לכן, בנובמבר 2002, פרסם ב"הצופה" העיתונאי חגי הוברמן מאמר ובו האשים את שר הביטחון דאז, בנימין בן–אליעזר, באחריות ישירה למותם של 12 אזרחים וחיילים שנהרגו בהיתקלות בחברון, ואשר הוגדרו במאמרו "קורבנות הפריימריז של פואד". וביולי 1998, כשנה לאחר שנכנס לתפקידו כעורך העיתון ועל רקע הוויכוח שהתגלע בין המפד"ל לחרדים בשאלת הגיוס, השיב גינת לחרדים תשובה ניצחת. גינת סיפר במאמרו על חבריו מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה שדיווחו לו על סיור מיוחד שערכו להם שוטרים באתרי הזנות, ובהם פגשו לקוחות חרדים רבים וכן פרוצות רבות שהתחנכו במשפחות ובמוסדות חינוך חרדיים. "לא אצלנו מקבלים בשירה ובריקודים בן של אדמו"ר שנאשם באונס ילדות מהמשפחה שלו", הוסיף גינת ובכך השיב לחרדים, לשיטתו, על טענתם בדבר הקלקול החינוכי שגורם הצבא לנוער הדתי.

כל המהלומות המילוליות הללו הסתיימו בסופו של דבר בהתנצלויות. על ההתבטאות נגד מפגיני השמאל נשלח נתן אשל, מנכ"ל העיתון, להתנצל בקול–ישראל. על ההאשמה שהוטחה בשר הביטחון התנצל/התנער מנהיג המפד"ל אפי איתם, אבל דווקא ההתנצלות כלפי החרדים שברה שיאים. הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו, שאצלו תבעו החרדים את גינת לדין תורה, הורה לו לפרסם התנצלות גדולה וגורפת גם באוזני נציגיהם בלשכתו, וגם מעל דפי העיתון, מדי יום, במשך שבוע.

גונן גם אינו בוחל בחיסול חשבונות אישיים מעל דפי העיתון. לאחר ביקורת שהשמיע השדרן חיים זיסוביץ' על מאמרו על גלוחי הראש, פתח גינת במסע נקמה קטנוני. תחת הכותרת "מהגיגי זיסוביץ'" הוא פרסם, מידי יום שישי ובמשך כמה חודשים, ציטוטים מדברי זיסוביץ' בקול–ישראל בתוספת הערות ציניות, במטרה ללעוג לו ולהציגו כאחד שמביע רעיונות מוזרים. דעתו של זיסוביץ' על גינת אינה טובה, מטבע הדברים, אבל הוא העדיף להימנע מלהביעה בפני "העין השביעית".

"אין ספק שהבחור מוכשר ויודע לכתוב", אומר עורך בכיר בעיתונות הימנית הארצית, "אבל הוא אימץ לעצמו סגנון כתיבה פראי ללא אתיקה מינימלית; מעין עיתונות עולם שלישי שפונה בעיקר לגווארדיה המפלגתית הוותיקה, כדי שתתעדכן מי כבר נפטר ומי עוד לא. זה עיתון שפונה מראש למעגל הפנימי של מרכז המפד"ל ושל הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר של בני–עקיבא, וככה זה גם נראה. מהסיבה הזו הוא מרשה לעצמו לערבב באופן קבוע דעות עם ידיעות, משאלות לב עם תכנים חדשותיים וכו'. הוא ילד מגודל ללא מעצורים שמאבד אחריות כי הוא חושב שהוא פונה רק לתוך השבט".

ביקורת קשה על גינת משמיע גם יצחק מאיר, שכתב מאמרים בעיתון בחמישים השנים האחרונות עד שהפסיק, לאחר שמועצת המנהלים של העיתון סירבה לדרישתו להדיח את גינת בעקבות המאמר על גלוחי הראש. "מעניין אם מועצת המנהלים היתה מגיבה כך אם הוא היה כותב שמותר לטלטל בשבת ללא עירוב. הרי על זה הם היו מפטרים אותו מיד. אם במדור שלו 'הערות קטנוניות' הוא מרשה לעצמו לכתוב שאם ביש"ע היו מייצרים סבון ולא פירות, לא היתה לאירופה בעיה לקנות את התוצרת כי הצרפתים ממילא לא מתקלחים ולכן גם לא צריכים סבון - זה לא רציני. עורך מקצועי לא משתמש בסטריאוטיפים המגוחכים האלה. הוא הפך את עיתון הציונות הדתית לבטאונה של כת שהכל הולך בה בקו אחד משותף: גם ההתקפה על הרב יובל שרלו על שיצא נגד פסיקת הרב שפירא לסרב פקודה, וגם הפרסום על תיאוריית הקונספירציה שבהתנקשות ברבין. זה מעמיד את המדינה כמדינה על תנאי בעיני הציונות הדתית ולזה אני לא שותף".

"יכול להיות שקיים אצלנו בעיתון ערבוב בין דעות לידיעות", משיב גינת, "וזה לגיטימי. אתה תמיד תכניס את דעתך לעיתון. הרי רק חמישה אחוזים מהידיעות שמגיעות למערכת מתפרסמות בסופו של דבר. כל תהליך הבחירה מה לפרסם הוא אידיאולוגי, כי אתה מחליט מה חשוב ומה לא. הכל מושפע מהתפיסה שלך, גם ההחלטה אם לכתוב 'שטחים' או 'יש"ע' באותה ידיעה. כל אדם שבא לתהליך הכתיבה והניסוח, בא עם עולם משלו וזה טבעי".

"הצופה" הוא עיתון זעיר. יש בו כ–25-20 חברי מערכת, שמייצרים כ–16 עמודים יומיים, ששמונה מהם עמודי מערכת. בימי שישי מתחלק העיתון לכעשרה עמודי חדשות ומודעות, ושני מוספים, פוליטי ומגזיני, המגיעים יחד לכארבעים עמודים. דווקא בשל כך יש מי שרואה ברלבנטיות של העיתון הצלחה. "צריך לזכור שלמרות הכל, גינת עשה פלא ב'הצופה'", אומר מנכ"ל העיתון, נתן אשל, "הוא לקח עיתון שחור–לבן, שלא סיקר חדשות, והיום הוא עיתון מעוצב וצבעוני שמסקר חדשות בפורמט טבלואיד. הוא הכניס צעירים ורוח עבודה קשה, בנה מדורים חדשים, ובקיצור עשה 120 אחוז ממה שיכול היה; כל מה שאתה מצפה מעורך. העובדה שפה ושם התנצלנו היא שולית, כי כל עיתון מתנצל פה ושם. מה שחשוב זה שהעיתון על המפה ומופיע מדי בוקר על שולחנות המערכת של כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה. מספיק שבוקר אחד הוא חסר ואני מיד מקבל טלפונים. מבחינתי, הוא שידוך מוצלח מאוד".

המרכיב האישיותי שהביא את גינת לפרסם מעת לעת דברי בלע לא מבוקרים מצא ביטוי באמירה אמיצה ונכוחה שלו ששיקפה דעת רבים בעולם הדתי–לאומי, הנרתעים מלהשמיעה בעצמם. בחודש נובמבר 2003 שוב תקף הרב עובדיה יוסף את האשכנזים ואף כינה אותם בכינוי הגנאי הישן "אשכנזים ביך ביך". גדלותו של הרב בתורה תמיד הרתיעה את הדתיים והמסורתיים מלתקוף אותו, אבל גינת מצא פתרון אלגנטי. "אני קורא למשטרת ישראל לאתר ולעצור מיד את המתחזה לרב עובדיה יוסף", קרא במאמר המערכת של העיתון. "המתחזה הזה, שמדבר כמו אחרון השיכורים בשוק ולשונו לשון של אדם חסר אינטליגנציה, טוען שהוא הרב עובדיה. בזכותו הרי הושג רוב להישג המדיני הגדול בהיסטוריה האנושית - הסכמי אוסלו, והוא שחיבר את יצירת המופת 'תצא בחוץ' ואף את 'יחרב ביתו' המעמיקה לא פחות. זר לו היה נקלע לכאן, היה נדמה לו שהרב עובדיה נמנה עם האנשים שנתבלבלה דעתם".

לפני כשלושה חודשים אף הוכיח גינת שגם לו יש קווים אדומים: כתב העיתון, חגי הוברמן, כתב על התנגדותם הצפויה של תושבי גוש–קטיף לפינוי והוסיף את המלה "בצדק" לדיווחו שקיים חשש שהתושבים ייקחו נשק לידיהם. בתגובה השעה אותו גינת מכתיבה למשך שבועיים, ולפני כחודש פרסם הוברמן התנצלות אישית מעל דפי העיתון. גינת גם אינו נמנע מלפרסם מאמרים שדעת כותביהם אינה כדעתו, ולא רק באשר לדינה של הצוללת הזרה. הרב יואל בן–נון, שעמדתו מתונה בהרבה מעמדת גינת, נהנה ב"הצופה" מבמה חופשית.

גונן גינת הוא בן 48, אב לארבעה ילדים ותושב המושב הדתי כפר–הרוא"ה שבעמק חפר. לאחר שהשתחרר משירות צבאי במודיעין, ובמקביל ללימודיו בחוגים לפסיכולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר–אילן, החל את דרכו העיתונאית כמגיה ולאחר מכן היה במשך כארבע שנים עורך חדשות ב"מעריב". משם המשיך לתפקיד ראש הדסק, סגן עורך מוסף השבת וסגן עורך המוסף "יעקב", שהיה גבבת נונסנס ביזארית שהוצא בשעתו לאור ב"מעריב". את ההצעה לערוך את "הצופה" קיבל לפני כשמונה שנים מח"כ שאול יהלום, שנמנה עם מועצת המנהלים של הפועל המזרחי. גינת, על אף שאהב את עבודתו ב"מעריב", קיבל את ההצעה. הוא חש שהוא ממשיך את מורשת סבו, שנמנה עם מקימי העיתון לפני כשבעים שנה. גם היום הוא לא מצטער שעזב את "מעריב" לטובת "הצופה", ומגדיר זאת, למרות הירידה ברמה המקצועית, כצעד נכון מבחינתו. "יש לי סנטימנטים גם לציבור הזה וגם לעיתון הזה וניתן לנמק זאת בנימוקים אישיים", הוא אומר.

"אני נהנה לעבוד איתו", אומר עורך ב"הצופה", "למרות שלפעמים אני נאלץ לזרום גם עם מה שלא נראה לי, כי הוא עורך העיתון וזכותו לעשות מה שהוא רוצה. כשאנחנו יושבים, ההיתקלויות שלנו הן בדרך–כלל על ניסוח. למשל, כשהצביעו על ההתנתקות הוא החליט על קמפיין נגד התוכנית והגדיר אותה כ'טרנספר' בכותרות הראשיות, ועל השימוש במלה הזו היו לנו הרבה ויכוחים. המאמרים שלו נראים לי קיצוניים מדי, ואני גם לא אוהב את הערבוב בין דעות לידיעות, אבל זה לא בעייתי במיוחד בעיני, כי זה הקו המערכתי של העיתון. הרבה אנשים לא מבינים אותו. הוא מקדים או מאחר, בכל מקרה לא חי בזמנו. לפעמים קשה, גם לי, להתמודד עם אדם חריף וולגרי, מאוד וולגרי, בכתיבה שלו ולא אחת אני קם בבוקר, פותח את העיתון ומתבייש".

גינת הוא דמות חריגה בנוף האנושי של העיתונות. מעין ילד אנרגטי מוכשר ולא מרוסן שקל לחבב אבל בעייתי להעסיק. לא במקרה זוכרים אותו ב"מעריב" היטב, למרות שכבר שנים רבות הוא לא שם. "חוש ההומור שלו די מטורף", אומר עורך בכיר ב"מעריב", "והוא איש מקצוע מאוד זריז, שולט בחומר ובטכניקה, הטוב מכולם בשליטה במחשב וביישומים הגרפיים שלו. בהחלט לא אחד שנכון לשפוט אותו לפי צד אחד של העשייה המקצועית שלו. זה גונן. יש בו השד השובבי הזקוק לריסון, אבל אני מאוד מעריך אותו גם כעיתונאי וגם כאדם. הוא הגון ושנון ובעל שכל רב, אלוף בברק הלשוני, הוויץ הנחוץ לניסוח כותרת מוצלחת, רק שהכי טוב אם בעבודה יעמוד לידו מבוגר אחראי". 

חנן עמיאור הוא כתב בערוץ הכנסת

גיליון 54, ינואר 2005