פנים וחוץ

על החלק החיצוני ביותר בחבילת "הארץ", על הנייר שעוטף את קונטרס החדשות של העיתון, מודפסת מודעה מטעם צומת-ספרים. המלים הראשונות שבהן נתקל הבוקר קורא "הארץ" הן: "סוף-סוף חדשות טובות". כך נכתב מעל הבשורה כי לרגל "חודש הספר העברי" ניתן להשיג כעת בחנויות הרשת "3 ספרים ב-99 שקלים וגם 50 שקלים מתנה לקנייה באיקאה".

במלים אחרות, המודעה מציעה לקורא, בעסקה אחת, שלושה ספרים ומדף להציגם לראווה. המשפט האחרון נועד להיות מלגלג, אבל קשה ללגלג על המסר הסמוי של המודעה כאשר המסר גלוי: במרכז המודעה תצלום של מדפי איקאה אופייניים ועליהם כמה ספרים ("הטיגריס הלבן", "משחקי הרעב", "פינת הגיהנום", "מאושרת בדרכה", "סיפור שמתחיל בסוף" ואחרים).

מאחורי המודעה – קונטרס החדשות; ובתוך קונטרס החדשות – ערימת מוספים, בין היתר מוסף "הארץ" השבועי; ובתוך מוסף "הארץ", מוסף "תרבות וספרות"; ובכפולת העמודים הפנימית היחידה של מוסף "תרבות וספרות", בחלק הכמוס ביותר של גליון "הארץ" שנחת הבוקר על מפתני המנויים, מתפרסמת רשימה מאת זהר שביט על אודות התחשיבים הכספיים שערך ברל כצנלסון לקראת הקמת הוצאת עם-עובד.

"נקודת המוצא לתחשיב הכלכלי ולקביעת מחירו של הספר [...] היתה שאין סיכוי שהוצאת הספרים תהיה רווחית", כותבת שביט, על סמך מסמכים שמצאה בגנזך מפלגת העבודה בבית ברל. לפי רשימתה, "התחשיב קבע שכר סופרים שיהיה שווה ערך לסך כל הוצאות הייצור של הספר [...] לפי התחשיב היה בכוונת עם-עובד לשלם על אלפיים עותקים שכר סופרים בשיעור של יותר משש משכורות חודשיות של מורה".

"צריך שיידע אדם כי מחקר טוב ומדע וספרות קלאסית אפשר למצוא לא רק בשפות-לועז, אלא גם בעברית", מצטטת שביט מדברי כצנלסון. "[...] כך צריכה ההסתדרות, אשר בנפשה הדבר, בנפש הדור השני והשלישי שלה, להתאזר לקראת ביצורנו הרוחני. הוצאת-ספרים אינה יכולה להיות אלא חלק של התוכנית".

ואהבת את הגר

"מעריב" ממשיך ללבות את שנאת הזרים בכותרתו הראשית. אחרי שאתמול טינף את שערו בציטוט מפי שר הפנים של מדינת ישראל ("הרבה נשים נאנסו על-ידי זרים ומפחדות להתלונן שלא יחשבו שהן נשאיות איידס"), הבוקר קוראת הכותרת הראשית: "בקרוב: שיעור הפליטים בישראל – הגבוה במערב".

על הכותרת חתום בן-דרור ימיני, שבמדורו הקבוע ב"מוספשבת", שהפעם מתפרסם בכפולה הפותחת של המוסף, מסביר כך: "בניגוד לאגדות שמושמעות אצלנו, ישראל נמצאת גבוה בטבלת המדינות הקולטות". ודוק: הכוונה לקליטת פליטים, אף על פי שישראל אינה קולטת את הפליטים, אלא רק מכניסה אותם לתוכה. "לפי נתונים שפירסמה נציבות הפליטים בשנה שעברה", ממשיך ימיני, "ומתייחסים למספרים של שנת 2010, שבדיה היא המובילה בין מדינות המערב, עם 8.8 פליטים לאלף איש. אחריה ניצבות נורבגיה, גרמניה, לוקסמבורג, שווייץ, קנדה, הולנד ובריטניה. או אז מגיעה ישראל, עם 3.43 פליטים לאלף איש.

"[...] אלא שהנתונים הללו התייחסו למספר הפליטים באותם ימים, שעמד על 25,471. מאז מספרם יותר מאשר הוכפל. בהנחה שלא היה שינוי יחסי משמעותי במצבן של המדינות המובילות [...] הרי שישראל ניצבת היום עם כ-7.5 פליטים לאלף. [...] בעוד שלושה חודשים, כשיהיו כאן 67 אלף פליטים, ועוד הרבה לפני סיום בניית הגדר, ישראל תהיה המדינה בעלת שיעור מהגרי העבודה, שבינתיים נחשבים לפליטים, הגדול ביותר במערב". ימיני קורא לעצירה מיידית של כניסת אפריקאים לישראל.

מיד לאחר רשימתו של ימיני מתפרסם הראיון המלא שערך שלום ירושלמי עם שר הפנים ישי. זהו ראיון ניצחון, בשורת ה"אמרתי לכם" שזורה לכל אורכו, וזו גם כותרתו. מקריאתו עולה כי השורה שהפכה אתמול לכותרת הראשית של העיתון נאמרה בכלל כשאלה: "אתה יודע שהרבה נשים בתל-אביב נאנסו ומפחדות להתלונן, שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות של נגיף האיידס?", שאל השר ישי את מראיינו. על-פי המודפס בעיתון, ירושלמי לא השיב לשאלה זו במלה "לא", גם לא בשאלה "על מה אתה מבסס את דבריך?" אלא במלים: "אתה התרעת על מחלות הזרים כבר באוקטובר 2009. אז זה נשמע נורא".

בכפולה הפותחת של "מעריב" מדווח יובל גורן כי הטענה של ישי בדבר נאנסות שחששו מפני תיוג כנשאיות איידס "מנותקת מהמציאות". לפי גורן, מחקר שבחן את שיעור השחפת והאיידס בקרב מהגרי עבודה ומסתננים בישראל, ופורסם במרץ האחרון, מצא כי רק 0.5% מכלל הישראלים שדווחו כנשאי HIV או חולי איידס נדבקו כתוצאה ממגע מיני עם מהגרי עבודה. נוסף על כך, כך נכתב, קבע המחקר כי הסיכויים של ישראלים להידבק בשחפת ממסתנן קטנים ביותר. לו היתה ידיעה כזו מופיעה אתמול בשער "מעריב", עוטפת את האמירה הדוחה של שר הפנים בהבהרה כי היא מתבססת על בורות, ניתן היה להצדיק את מעשה הנבלה שביצע העיתון.

זו, אגב, אינה האמירה המופרכת היחידה שיצאה מפיו של שר הפנים בשיחתו עם ירושלמי. בהמשך הראיון מסביר ישי כי הוא אינו רואה סתירה בין עמדתו בגנות המהגרים מאפריקה ובין הדרישה "ואהבת את הגר", הכלולה בספר "דברים". "נכון", אומר ישי, "כתוב 'ואהבת את הגר'. מי שעבר גיור יקבל ממני אהבה כמו כל אחד [קרי: יהודי] אחר. כאן לא מדובר בגרים, אלא במסתננים ומחפשי עבודה".

מילא האתנוצנטריות הדתית שמפרידה כמובן מאליו בין יהודים נעלים לכל היתר; מילא ההתחסדות, כאילו אפריקאים שיתגיירו לא ייחשבו בעיני ישי וממשיכי דרכו לגרי שקר; השר ישי, אדם דתי, בן לילידי תוניסיה, מתעלם מהמשך הפסוק בספר "דברים" ("כי גרים הייתם בארץ מצרים"), המלמד כי משמעות המלה "גר" במקרה הזה היא אדם שבא לגור בארץ נוכרייה, ולא גוי שקיבל על עצמו את דת ישראל.

"אתם צריכים להבין מה עומד מאחורי זה", אומר השר ישי מיד בהמשך דבריו לירושלמי. "רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

והנה, כמו שאומרים, כל התורה על רגל אחת.

בהמשך "מוספשבת" של "מעריב", כמה עמודים אחרי שהשר ישי מבטיח את אהבתו לכל אפריקאי שיהפוך ליהודי, מתפרסמת כתבה מאת אייל לוי על תושבי הכפר פוטי שבאוגנדה, שחשבו על זה קודם.

ב-1919 הכריז על עצמו סמיי קאקונגולו כיהודי. על-פי הכתבה, לפני שהיה יהודי כיהן קאקונגולו כצ'יף ומצביא באוגנדה וכמושל המחוז המזרחי של המדינה, והיה מקורב לאנשי האימפריה הבריטית, "שנעזרו בשירותיו בכיבוש שטחים והשלטת סדר". לאחר שהפך ליהודי הצטרפו אליו כמה מאות מתומכיו וחייליו.

בשיאה מנתה הקהילה 3,000 איש, כיום נותרו בערך 1,000. שניים מהם, טרפון קמהיר ומשה מדוי, לומדים בישיבה בגוש-עציון במטרה להכשיר את גיור הקהילה ולהעלותה ארצה. "אני חושב שמי שנולד יהודי, הייעוד שלו הוא לחיות חיים יהודיים, ואנחנו מאוד מקווים שממשלת ישראל תאמץ אותנו ונהיה חלק מהחברה", אומר מדוי. בינתיים מדוי טרם עבר גיור כהלכתו, ועל כן, הוא אומר, בישיבה בגוש-עציון לא כוללים אותו במניין.

"אפליית מהגרים, או טינה קולנית נגד מהגרים, או אפילו פגיעות פיזיות במהגרים אינן עניין של גרמניה הנאצית", כותב יואב קרני ב"גלובס". "ראינו חברות פתוחות, דמוקרטיות וליברליות נסוגות אל תוך קונכייתן כאשר גל פתאומי ובלתי מבוקר של מהגרים הציף את רחובותיהן או את חופיהן. [...] לואיסטון, במדינת מיין, בקצה הצפון-מזרחי של ארצות-הברית, היא מקרה מבחן מעניין. קטנה ולבנה מאוד (96% של האוכלוסייה, עם אחוז אחד בלבד של שחורים), היא התעוררה בוקר אחד בשנת 2001 וגילתה שפליטים סומלים התחילו לנהור אליה.

"[...] הדמוגרפיה של לואיסטון השתנתה בהדרגה. כיום, לפחות עשירית, אולי 15%, מ-41 אלף תושביה הם סומלים. הסומלים בלעו נתחים עצומים של תקציבי הסעד העירוניים: 50% ויותר בשנים הראשונות, שירדו בינתיים לסביבות 25%. מקומיים מוצאים את עצמם נאבקים עם סומלים בתור לדיור עירוני. צריך למהר ולהוסיף שלואיסטון קיבלה עזרה ניכרת מן הממשלה הפדרלית וממדינת מיין. המתח היה מלכתחילה ניכר. ראש העיר דאז קרא לסומלים להאט את קצב הגירתם. אבל הסומלים עזרו להפיח רוח חיים בכלכלת לואיסטון. הם פתחו חנויות חדשות ברחובות מרכזיים, והם הביאו איתם כוח קנייה".

כרגיל, כדאי לקרוא את טורו של קרני במלואו. הוא ממליץ לישראל "לפתח מדיניות אפריקאית", אולי גם למנות שר לענייני אפריקה, או לפחות סגן שר במשרד החוץ. "לישראל אין ברירה", מסביר קרני, "או שתשחיר קצת מרצון, או שתניח לבריונים ולדמגוגים להשחיר את פניה בעיניהם העייפות והמאוכזבות של ידידיה".

ג'ונגל בווילה

"בשקלול כולל, קולו של הרחוב, שפתו ופחדיו הקמאיים היו על העליונה", כותב רועי ברק בהקדמה לשיחה עם יזהר באר שהתפרסמה אמש ב"גלובס". הנושא: סיקור הפליטים בישראל. "מעריב", כהרגלו, יש לציין, מציע ריבוי קולות המתפרשים על פני מנעד רחב; מכותרת ראשית קסנופובית, ועד לדיווחים השוטפים מאת יובל גורן, שעבר להתגורר באזור.

הבוקר, בכפולה הפותחת של העיתון, לצד דיווחו של גורן, מדווח ניר ארנון על הגשת כתב אישום נגד 11 נערים בגין תקיפה סדרתית של עובדים זרים. כותרת הידיעה מצניעה את כל העובדות הרלבנטיות ומנוסחת כך: "קטינים ללא גבולות".

ב"הארץ", לשם השוואה, מתפרסמת ידיעה דומה תחת הכותרת הברורה: "כתב אישום הוגש נגד 11 קטינים על תקיפת מהגרים מאפריקה בתל-אביב". יניב קובוביץ מדווח כי באחד המקרים, "הקבוצה הסתובבה באזור שוק התקווה בשעות הערב ותקפה שלושה מהגרים בקרשים, באלות ובאבנים". במקרה אחר "חברי הקבוצה הצטיידו בקרשים, אבנים ושרשאות ברזל. הם זיהו מהגר מסודאן שהולך לבדו ברחוב צדדי, שם התנפלו עליו, היכו אותו באמצעות שרשרת הברזל והקרשים, בעטו בו, השליכו עליו אבנים והשאירו אותו באמצע הרחוב כשהוא שותת דם ונזקק לטיפול רפואי". בידיעה המלאה מתוארים מקרים נוספים (רק ב"מקור ראשון" לא מדווח על הגשת כתב האישום).

ריבוי הקולות של "מעריב" ניכר גם במוספים. ב"מוספשבת" מבקש אראל סג"ל את רשות הקוראים להיות פומפוזי, ואז כותב (מי שלא מרשה לו להיות פומפוזי מוזמן לדלג לפסקה הבאה): "אנו עומדים באמצעה של תזוזה טקטונית. שיטפון של נדידת עמים שמקורו בזעזועים גיאו-פוליטיים שלא הערכנו בזמן אמת. [...] הכיבוש החל. המטוטלת ההיסטורית נעה הפוך. [...] הצונמי השוטף את הציביליזציה המערבית עלול בהחלט להוביל לקריסתה. כמו בעוד רגעים היסטוריים מכוננים, נידונו להיות שפני נסיונות, המוצב הקדמי היבשתי".

במוסף "סופשבוע" לעומת זאת, מתפרסמת כתבה מאת ליאת שלזינגר, המציגה פליטים אפריקאים בישראל לא כנחיל חסר זהות המאיים לשטוף את המדינה באיידס, שחפת ואלימות, אלא כבני-אדם. אמינאיי זגטה, אריתריאי, בעל הבר שנבזז בשבוע שעבר; אנאי סמואל ואשתו סוזן, סודנים שעובדים כצבע וחדרנית; נאדק מייקל, סודנית בעלת מספרה; פצום טקלריאם, אריתריאי שהיה מורה למתימטיקה וכיום עובד בניקיון; גרה בהטה, אריתריאי שאיבד את עבודתו ואת דירתו בזמן ששהה בבית-החולים לאחר שנדרס על-ידי ישראלים. ובכל זאת, בשקלול הכולל, קולו של הרחוב, שפתו ופחדיו הקמאיים על העליונה בעיתון זה. בעיתונים אחרים אין כלל תחרות.

"מי אלים ומי תוקף את מי?", תוהה מאמר המערכת של "מקור ראשון". "התשובה החד-משמעית היא, שבסיוע ארגוני השמאל ובתמיכה אקטיבית של מערכת המשפט בישראל, מתבצעת התקפה אלימה על תושבי דרום תל-אביב ושכונותיה. מה שהתרחש שם בשנים האחרונות – שנים ספורות, צריך לומר – איננו גל הגירה והשתלבות הדרגתית של זרים בשכונה מקומית בעלת מסורת; מה שהתרחש בחסות ארגוני זכויות האדם ובתמיכת חלק מהממסד הישראלי ובתי-המשפט הוא טרנספר מהיר של אוכלוסייה זרה לחלוטין, שאין לה כל קשר לתרבות ולחברה הישראלית, היישר אל תוך שכונת מצוקה שבה דרים ישראלים קשי יום, אך בעלי מסורת יהודית וישראלית ובעלי גאווה עצמית.

"[...] כתוצאה מהשיטפון הדמוגרפי המהיר הזה – שהביא עימו רמת פשיעה לא ידועה עד כה, וזאת בשכונות מוכות עבריינות – הופיעו כמה מקרים של אלימות נגדית. היו הפגנות שבהן נשמעו קריאות שלא נעמו לאוזן האסתטית של יושבי אולמות הקונצרטים על-שם מאן. מיד התחלפה הרוח; במקום זעזוע על ההרס החברתי שנגזר על העיר תל-אביב ועל החברה הישראלית, הוסט השיח הציבורי כלפי השעיר לעזאזל, בעיקר ח"כ מירי רגב".

גם במדור המכתבים למערכת ב"מקור ראשון", המתפרסם סמוך למאמר המערכת, מופיעה הטענה על מידת הפשיעה החריגה של הזרים החיים בתל-אביב. "קוראי הקריאות [קריאות הגנאי נגד הזרים] נמצאים באותם תנאים ואינם שודדים, גונבים, אונסים ופוצעים כמותם", כותב ד"ר גדעון ארליך מנגוהות.

רק שלשום דיווח תלם יהב ב"ידיעות אחרונות" כי גם המחקר העדכני ביותר, שמבוסס על נתוני משטרת ישראל, מצא כמו קודמיו כי זרים מעורבים בפשע פחות מישראלים. חרף עלייה קלה שמסתמנת בשנים האחרונות, שיעור הפשיעה של הזרים נמוך בהרבה משיעור הזרים מתוך האוכלוסייה הכוללת. גם שיעור עבירות המין שמבוצעות על-ידי זרים נמוך מהשיעור באוכלוסייה הכללית, הוסיף יהב.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווחו של דני אדינו אבבה, שליח העיתון לדרום תל-אביב, שהתחזה במשך כמה ימים לאדם (לא יהודי) שזה הרגע חצה את הגבול מאפריקה לישראל (אף כי בלילה הנפיץ ביותר, לאחר ההפגנה שהסתיימה במהומות נגד זרים, הלך לישון בביתו). כדאי לקרוא את הכתבה. לצד מידע טריוויאלי מעניין יש בה עדויות לחוסר תום לבם של בני-האדם מכל הגזעים ומנגד לרצונם הטוב של אחרים, אף הם בני כל הגזעים.

הכותרות הראשיות

"המינהל האזרחי רוצה לפנות את שכונת האולפנה לשטח צבאי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

"לחץ על נתניהו: עצור את ההיערכות לפינוי", נכתב בזו של "מקור ראשון", שמתייחסת אף היא לשכונת האולפנה.

"מחר: יום הדין של מובארכ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", לקראת גזר דינו הצפוי של נשיא מצרים לשעבר.

"היועץ נגד המבקר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". טובה צימוקי מדווחת כי היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, רומז כי מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, שיקר באשר למועד שבו ביקש ממנו המבקר לפתוח בחקירה פלילית נגד המעורבים בפרשת הרפז.

"ימי הולדת של מלחמות שונים מימי הולדת של בני-אדם. בני-אדם גדלים עם השנים: המלחמות קטֵנות. מה שנתפס לפני 30 שנה כאירוע שישנה אחת ולתמיד את ההיסטוריה של מדינת ישראל נראה ממרחק הזמן כחוליה בשרשרת ארוכה של מלחמות, שתלמידי תיכון מתקשים להבחין ביניהן", כותב נחום ברנע בפתח מדורו הקבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"זו היתה מלחמה משונה", כותב ברנע, שהשתתף בה על תקן לוחם. "[...] כשהגעתי לחופשה ראשונה, חמוש בצעצועים לילדים ובענף של דובדבנים מלבנון, החברים שפגשתי בבית התארגנו להפגנה ראשונה מול בית ראש הממשלה. [...] הדובדבנים, שלפני 30 שנה הפעימו בעונה הזאת כל חייל שנכנס ללבנון, גדלים עכשיו בשפע במטעים של מטולה. יש המון דובדבנים השנה. זאת בשורה טובה לסוחרים, אבל בשורה קשה למגדלים: המחיר למגדל כל-כך נמוך, שרבים בחרו להשאיר את הדובדבנים על העצים. דובדבנים, זה מה שנשאר".

בתחתית שער "מקור ראשון" מדווח יאיר קראוס כי בשל מזג האוויר גדלה כמות יבול הדובדבנים השנה פי שלושה, אך המחיר בשווקים עתיד להישאר גבוה. המגדלים מוכרים ק"ג ב-5 שקלים במקום ב-30 שקל, מדווח קראוס, אך "הרשתות הגדולות והמשווקים ברחבי הארץ לא מתכוונים להוריד את המחירים בהתאם למחיר הרכישה מהמגדלים".

לא רק הטור של ברנע מוקדש במלואו לציון 30 שנה למלחמת לבנון, כל "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עוסק בה. הגיליון [עורך: אביב הברון] הוא המיזם העיתונאי המקיף והמרשים ביותר המוקדש למלחמת לבנון שמוצע הבוקר לקוראי העיתונות המודפסת. חוויות אישיות, ראיונות, זכרונות, כתבה מפורטת מאת שמעון שיפר הטוען כי שרון לא הוליך את בגין שולל ועוד טקסטים רבים הראויים לקריאה.

ב"מעריב", להבדיל, מתפרסם רק ראיון שערך בן כספית עם אלוף (מיל') אודי אדם, על אביו שנפל במלחמה ההיא. ב"ישראל היום", כיאה לחינמון רכבת משופר, מתגאים בעיקר בהדפסת תמונות נבחרות שצילם האלוף יוסי בן-חנן במהלך המלחמה. ב"הארץ", העיתון שממנו ניתן היה לצפות ליחס הסיקור היסודי והמגוון ביותר לציון 30 שנות מלחמה, מסתפקים בכתבה מפורטת מאת שי פוגלמן המוקדשת לקרב על הבופור.

הכתבה של פוגלמן מתפרסמת במוסף "השבוע", ולא ב"מוסף 'הארץ'", שנראה הבוקר כאילו עבר ניתוח לכריתת כל זכר לכבדות ראש שעלולה לגרום למדפדפים בו שלא להיות במצב רוח ההולם את קליטת מסרי הפרסומאים. אחרי שמדורו המדכא של גדעון לוי הוצא לגלות במוסף "השבוע", יחד עם מדורו ההיסטורי של תום שגב, נותר מוסף "הארץ" קונטרס שעיקרו כיף חיים אחד גדול.

הנה התמהיל בגיליון שראה אור הבוקר [עורך: מייקי דגן. סגני עורכים: מורן שריר, נועה אפשטיין, נועה לימונה, מאיה לקר]: כתבת השער [סם אנדרסון, "ניו-יורק טיימס מגזין"] מוקדשת לבני-אדם המבלים זמן רב במשחקים אלקטרוניים מטופשים במכשירי הסלולר שלהם. הזווית הישראלית מסופקת בכפולת עמודים שבה מוצגים ארבעה ישראלים המכורים למשחקים כאלה. בהמשך מתפרסם ראיון של דורון חלוץ עם יוצר הטלוויזיה אורי גרוס, שלאחרונה השיק את תוכניתו "תנוחי"; ראיון של שני ליטמן עם הסופר ענר שלו, על רומן חדש שנבע מתוך דיכאון ממושך; וראיון שערך עידו קינן עם יוצרי קומדיית רשת מצליחה מארה"ב.

מעבר לכך מופיעים הטורים הקבועים [סייד קשוע, דורון רוזנבלום ונרי לבנה]; מדור השטויות המורחב בפתח המוסף, "תוצרת הארץ", שכולל השבוע עמוד היתולי שמציג את "רשימת הספרים שכמעט הפכו לקלאסיקה" ("הגיסים קרמזוב", לדוגמה); מדור הראיונות האישיים של איילת שני, שנפגשת הפעם עם עפר שלח (הוא לא הולך לפוליטיקה); מדורי האוכל והמדע; המדור "האלף הבא" שמוקדש ל"תרבות" (זה המדור שמתעקש להמשיך בעיצוב המעצבן עם הקווים שיוצאים ממלה אחת בטקסט ומסתיימים בתצלום); ומדור ההורים והילדים, מאת אביבה לורי, שמארח הפעם את מיכל נגרין ובתה יסמין. בתשובה על השאלה "מה הכי חשוב בחיים" אומרת מיכל: "להבדיל בין טפל לעיקר והרמוניה". בתה יסמין משיבה: "כיף ועניין בחיים".

בסך-הכל, מוסף שמקדם מוצרי צריכה ומספק בעיקר חומרי קריאה קלילים למי שיש לו חמש דקות פנויות להעביר ומכשיר הסלולר שלו בדיוק התקלקל.

לא כולם מחזיקים בדעה הזו, כמובן. "בתוכנית הטלוויזיה 'הינשופים' אמרו השבוע ש'מוסף 'הארץ'' מתכווץ", פותח אלדד גת מירושלים את מכתבו למערכת המוסף. "נחרדתי. כצרכן תוכן איכותי, מדובר בבשורת איוב, המקבילה להתכווצות הסינמטק, מכון ון-ליר, קולנוע סמדר, או הפסקת קונצרט 'אתנחתא'. מין אסונות כאלה, מכות שכל פסימיסט מצוי ממתין להן באופן לא מודע. לאחר שציפיתי בחרדה לעיתון ביום שישי, שלפתי את המוסף, עיינתי, קראתי, נהניתי (מאוד), שרתי עם בוב דילן ונרגעתי. עדיין, עם 72 עמוד ברוטו, ומעל 50 אחוז תוכן מערכתי מהשורה הראשונה, בעיני שלושת הדורות של משפחתי מדובר במוצר הפרינט הפופולרי האיכותי ביותר הקיים במדינה".

3 הערות קצרות

שווה פותחת. מודעה בדמות ידיעה מתפרסמת בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". רז שכניק מדווח כי כמה שעות לאחר הופעתה בישראל קיבלה הזמרת מדונה "פחית דיאט קוקה קולה ראשונה מסוגה בעולם, שעליה הוטבעה דמותה של הזמרת". לידיעה הבלעדית נלווה תצלום [רוג'ר מקוץ'] של הפחית הייחודית. בכפולת העמודים 33-32 של "7 ימים", ובעיתונים אחרים, מודעה גדולה מקדמת את המשקה לצד אותו איור של הזמרת שהוטבע על הפחית.

"הארץ" של הימנים. נראה שב"מקור ראשון" התקנאו בסיקור המוטה לרעה שמעניק "הארץ" למשפטנים בעלי דעות שאינן לרוחו. בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות ב"מקור ראשון" הבוקר מדווח אריאל כהנא על מינויו הצפוי של שי ניצן למשנה ליועץ המשפטי. הכותרת: "במכרז 'מותאם' ובהפתעה: שי ניצן צפוי להתמנות כמשנה ליועמ"ש". כותרת הגג: "צפוי להמשיך את הקו הלעומתי מול המתיישבים". לידיעה נלווה מאמר פרשנות מאת יצחק קליין. כותרתו: "מינוי ניצן – מסר שלילי לציבור".

בעל עניין. יהודה שרוני מעניק במדורו הקבוע במוסף "עסקים" של "מעריב" פתחון פה לראשי הוועדים בבנק לאומי, דיסקונט והבינלאומי. כותרת המשנה: "ראשי הוועדים [...] מסכימים: שכר העובדים אינו מוגזם, העמלות נמוכות והתחרותיות בעיצומה, ובכל זאת הציבור אוהב לשנוא את הבנקים". בהמשך מצטט שרוני את שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, שדיברה בשבח עסקאות בעלי עניין בין בעלים פרטיים לבין חברות בורסאיות. נוחי דנקנר, בעל עניין בעסקאות שונות ובעיתון "מעריב", אינו מוזכר בשמו.

ענייני תקשורת

לילך ויסמן ולי-אור אברבך דיווחו אתמול ב"גלובס" כי "ישראל היום" יקים בית-דפוס משלו. על-פי דיווחם, בישיבה שהתקיימה שלשום ב"ישראל היום" "הוחלט לצאת במהלך אסטרטגי זה". הנפגע העיקרי עתיד להיות "הארץ", שעל-פי הידיעה מרוויח 20-15 מיליון שקל בשנה מהדפסת "ישראל היום".

רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, התפטר. שכניק כותב כי מקורבים לדירקטוריון טוענים שהמנכ"ל עזב "בגלל חילוקי דעות עם חבר המנהלים על תקצוב כמה תוכניות בעונות הבאות".

ערן סויסה מדווח ב"ישראל היום" כי ביום ראשון הקרוב תתקיים הפגנה של עיתונאים מול משרד היועץ המשפטי לממשלה, במחאה על החלטתו להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו. מאמרים רבים מתייחסים להחלטת היועץ. מאמר המערכת של עיתון "הארץ" מזהיר מפני "איום ממשי על קיומה של עיתונות חופשית בישראל". מתי גולן, מנגד, קורא ב"גלובס" להעמיד לדין את מו"ל "הארץ" עמוס שוקן. עמיר רפפורט כותב בעמודי החדשות של "ישראל היום" כי אורי בלאו ו"הארץ" "חטאו בחטא היוהרה". גם דן מרגלית כותב ב"ישראל היום" על בלאו. מוטי גילת מסביר באותו עיתון מדוע הן בלאו והן היועץ טעו, וטוען שאין להעמיד את בלאו לדין.