איראן ז'ה טם
נתניהו אולי יינגף בבחירות הבאות, אולי יורשע בפלילים ואולי ייזכר בדפי ההיסטוריה כנוכל קטן שקיבל את האשה הראויה לו. מה שבטוח, בינתיים, הציבוריות הישראלית, כפי שהיא משתקפת מבחירותיהם של קומץ עורכים, מתמסרת לגמרי להזיות הפרנואידיות של ראש הממשלה הנוכחי. איום בטחוני מכיוונה של ארץ מרוחקת הנתונה במשבר כלכלי עמוק ונמצאת תחת שלטון דתי רקוב תופס את כותרות העיתונים במדינה מודרנית בעלת כלכלה יציבה, מצוינות טכנולוגית והצבא החזק באזור. תופס, ודוחק הלאה מן הכותרות את כל הטוב והיפה שבאותה מדינה, התוכן שנתניהו מטיף שצריך להיות עניינה העיקרי של העיתונות. ודוחק הצדה גם את כל מה שמאיים ודחוף פי כמה, כאן ועכשיו.
אורן פרסיקו כתב כאן אתמול על מסורת כותרות ימי הזיכרון לשואה ב"ישראל היום", הסמרטוטון שברון הימורים מממן מעבר לים עבור הפוליטיקאי בנימין נתניהו. קל לראות את המוטיב החוזר: "רה"מ: עתה יש לנו כוח להגן על עצמנו", "רה"מ: האנטישמיות לא מתה עם היטלר בבונקר", "רה"מ: גם אם נעמוד לבד, לא יירא ליבנו", "רה"מ: לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים". בעולמו של נתניהו, המאשים את העיתונות כי היא חמוצה ורואה רק את הרע, הישראלים הם אוסף של מצורעים בעל תסביך נחיתות קולוסאלי המתקפדים בגבם אל הפינה כשהם אוחזים מקל גדול שאינו עוזר בדבר לאימפוטנציה הרגשית שלהם.
"על הכוונת של טראמפ" היא הכותרת ההוליוודית החלולה של בועז ביסמוט, העורך הדו-לשוני של "ישראל היום" – קצה אחד תחוב בישבנו של מנהיג הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, קצה שני בזה של מנהיג העולם החופשי. כרגיל בעיתון זה, המידע עצמו נשאב מכלי תקשורת אחר ("דיווח: בבית הלבן גיבשו שמונה מטרות לקראת תקיפה בסוריה"), והחדשות הן מופת עיתונאי – חתירה נחושה בתוך ים הספינים אל העובדות היבשות, או כפי שמצטטת כותרת המשנה לראשית של "ישראל היום" את המנהיג העליון: "התקיפה בקרוב – או בכלל לא בקרוב".
ב"הארץ" הכותרת היא "מסמנים גבולות". "לקראת סוף השבוע הועמדה המתיחות המתגברת בין ישראל לאיראן בסוריה בצלו של סיפור חדשותי גדול יותר: איומי ארצות-הברית להעניש את משטר אסד על הרג אזרחיו בנשק כימי והמשבר שהחריף בעקבותיהם בין וושינגטון למוסקבה", כותב עמוס הראל.
זהו, כמובן, לא תיאור של המציאות ושל הטפל והחשוב שבה, אלא תיאור של עיצוב המציאות בידי התקשורת, שסולם החשוב והטפל שלה מאופסן לצמיתות בכל מקום מחוץ לזה של האינטרס הציבורי. כפי שהראל מסביר מיד: "בעולם שמתנהל כעת כמו פרק בסדרת הטלוויזיה '24' שיצא משליטה, נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ הוא עדיין התסריטאי המצטיין".
ב"ידיעות אחרונות" אובססיית "הראיון ההישגי" חזקה אפילו יותר מחרדת איראן, ותאוות הפולואו-אפ העצמי עוצמתית משניהם. "בלעדי: מח"ט גולני מגיב לפרשת הסרטון" ש"ידיעות אחרונות" מרח השבוע בגדול על שערו (ספוילר: המרואיין מצדיק את הירי ומגנה את הקללות שנלוו לו).
פראנוית איראן היא צדה השני של החמצת זכרון השואה, והן ניצבות זו לצד זו על שערי העיתונים. כך, הרגשת הנמיכות מאחדת את "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", התאומים המנוכרים. "מפגן עוצמה בגיא ההריגה" היא הכותרת שניתנת בחינמון של אדלסון להפניה לסיקור מצעד של ישראלים במחנה המוות אושוויץ. "מפגן כוח" היא הכותרת שניתנה בשוחדון של מוזס להפניה לסיקור אותו מצעד. מכל הטרנספורמציות הערכיות והמוסריות שאירוע קוסמי בסדר גודל של שואת היהודים היה יכול וצריך לעורר בצאצאיהם של הקורבנות מגיח שוב ושוב הצורך הפתטי בהוכחת עוצמה. לא חסד, לא ענווה, לא גבורה, לא אהבה ולא אמונה. רק כוח הם מבינים.
אגב, ב"הארץ", הברנע של העיתון, יוסי ורטר, כותב שבמערכת הפוליטית, או לפחות בליכוד, רק לנתניהו יש ביצים.
משקיפי או"ם על פסגת הר בנטל, מול הגבול בין ישראל לסוריה, 11.2.18 (צילום: הדס פרוש)
"שר הביטחון אביגדור ליברמן הודיע השבוע כי ישראל תעצור את ההתבססות האיראנית בסוריה, 'יהיה המחיר אשר יהיה'", ממשיך הראל ב"הארץ", ומעלה "תהיות באשר לתבונת האסטרטגיה הישראלית הנוכחית בצפון": "האם ריאלי לצפות שהקו האדום נגד התבססות איראנית ייאכף בכל שטחי סוריה ולא בדרום המדינה, למשל כ-50 או 60 קילומטרים מהגבול ברמת הגולן? זה הקו שישראל ניסתה לרתום אליו את המעצמות, בהסכם לצמצום החיכוך בדרום סוריה אשתקד, וגם אז היא נענתה בשלילה.
"עולות עוד שאלות: האם יש לנו זכות הפצצה מקודשת בכל שטחי סוריה, שעליה חובה לשמור בכל מחיר? האם ההצלחות הטקטיות המרשימות לא סחררו במקצת את המתכננים והמחליטים? והאם גישה של הליכה על הסף נגד איראן בסוריה מוצדקת גם במחיר מלחמה, כפי שסבורים כנראה בלשכת ראש הממשלה? יש מה להרהר גם על הנטייה הישראלית המתחזקת לראות באיראן מערכת כוח אחידה, מונוליתית, שבה אין לייחס חשיבות למתח בין משמרות המהפכה הקיצוניים לנשיא חסן רוחאני, שדעתו אינה נוחה מההסתבכויות הצבאיות ברחבי המזרח התיכון".
ב"ישראל היום", אחד הרובוטים של הלשכה פולט מסר שלפיו בירושלים דווקא כן חושבים על כל השאלות האלו, ויש להם אפילו תשובות. לפי אמנון לורד, החתום על הטור הנדפס בפתח המוסף השבועי, "מומחים מדיניים המקורבים לראש הממשלה" (איך מזמינים מקום במסעדה עם שם כל-כך ארוך?) הסבירו לו שהאסטרטגיה כלפי איראן היא לתת לה אגרוף שיגרום לדימום באף, ולא לדקור אותה או לירות בה – כמו שצריך לעשות "אם מישהו מתגרה בך ברחוב". כלומר, "מה שהאיראנים עושים לא מצדיק מתקפה כוללת להשמדת כל נוכחות איראנית".
זרים
ישראל מציידת מבקשי מקלט בוויזות מזויפות, כך אומרים "גורמים רשמיים באוגנדה" ללי ירון בדיווח הנדפס על שער "הארץ". "ברשות האוכלוסין וההגירה אומרים שמדובר בוויזה מטעם ממשלת אוגנדה, שישראל מעבירה למגורשים בהיעדר נציגות רשמית לאוגנדה בישראל. מדובר בפעם השנייה שטוענים באוגנדה כי המסמכים שישראל מנפיקה מזויפים".
המצעדים
לקראת יום העצמאות מטרחנים עיתונים את קוראיהם ברשימות דירוגים מסורתיות שהיו יכולות להיוולד כשהן מכוסות עובש, אלמלא היו ממילא נשלפות מוכנות מגליונות משנים עברו – עם אותם השמות ואותם הסופרלטיבים. בעיתונות המצעדים, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה אלא נותרת לנצח בשלב הטיוטה.
ב"ידיעות אחרונות" למדו לקח משנים עברו, אז עורך העיתון רון ירון התערב מאחורי הקלעים בבחירות הציבור והמערכת כדי להעלות בכוח סלבריטאי במעלה הדירוג – הזמר שלמה ארצי, שבמוזסייה סימנו כבעל הטור שיירש את יאיר לפיד. הפעם נראה שדאגו לעבד היטב את רשימות השמות שמתוכן ציבור הקוראים והעיתונאים יבחר את בחירותיו, ואת האופן שבו הוצגו התוצאות – שהיו בוודאי לשביעות רצונו של הבוס. אייל גולן הוא הזמר הישראלי החשוב ב-70 שנות המדינה, תודה. שלמה ארצי מספר שלוש. גל גדות, מהסוכנות המשפחתית, היא השחקנית מספר אחת. כי כמו כל מצעד הנשען על רשימה סגורה ובה סלבריטאי ולהיטי ההווה מול אלו של העבר, הניתנים לבחירה על-ידי בני כל הגילאים, נוצרת מיניה וביה הטיה לטובת הכאן והעכשיו – גם בלי התערבות של עורכים דגנרטים.
כך או כך, מקפידים בעיתון להמשיך ולקדם, מסיבותיהם שלהם, את אילנה דיין, הנבחרת כמגישת הטלוויזיה מספר אחת בישראל – וזוכה לקידום מובלט על שער העיתון עצמו.
ב"ישראל היום" מוסף "שישבת" מוקדש ל"70 דמויות מפתח", אחת לכל שנה משנותיה של מדינת ישראל. 1994 היתה השנה של דנה אינטרנשיונל, ו-1995 של אהרן ברק (לא היה משהו עם יצחק רבין?).
ב"הארץ" לוקחים את המסורת והופכים אותה לדאחקה ("כתבי 'מוסף הארץ' בוחרים את השיר הישראלי השנוא עליהם"), ומדגימים שוב את הבועה הסגורה שהם מתנהלים בתוכה. "הארץ" חושב שהוא עיתון ישראלי חשוב, אבל מתנהל כמו מקומון מגזרי.
מאחורי הכותרות
"ידיעות אחרונות", העיתון הגדול במדינה, הוא עיתון מושחת. המו"ל שלו, שהוא גם העורך האחראי שלו, מנהל עסקאות שוחד אפלות שבמסגרתן הוא מוכר את העיתונאים שלו ואת תוצרתם תמורת השחתה של המערכת הפוליטית לקידום האינטרסים הכלכליים שלו. זה לא חדש, נחום ברנע כתב על "ידיעות אחרונות" דברים דומים כבר לפני כמעט 40 שנה. העורך המיתולוגי עזריאל קרליבך פרש מ"ידיעות אחרונות" ולקח איתו את כל העיתון בגלל סיבות דומות כבר לפני 70 שנה. והיום, ב-2018, יש לנו גם את הבלתי יאומן: הקלטות של הדיל עצמו. מלה במלה.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילום: פלאש 90)
ובכל זאת, "ידיעות אחרונות" ממשיך לצאת כסדרו, עיתונאיו מקבלים פרסים וקושרים לעצמם כתרים, ואפילו נואמים על אומץ עיתונאי. הפארסה הזו מתאפשרת בשל האופן המרובד והמתוחכם שבו פועלת השחיתות של מערכות כמו זו של קבוצת "ידיעות אחרונות". לא כוח בוטה וגס כמו זה שהפעילו נוחי דנקנר וניר חפץ ב"מעריב", אלא ברוטליות עטופה בחליפה. והחליפה תפורה, למשל ובין היתר, מ"מחלקת תחקירים" שפועלת בעיתון. "לעיתון מושחת תהיה מחלקת תחקירים??", יטיחו באי כוחו של הנאשם בבית-המשפט. כי מחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות" היא פחות מחלקת תחקירים ויותר בגדר טיעונים לעונש.
מבחן מעניין יהיה לאסוף קבוצה אקראית של מנויי העיתון שנחשפו לגיליון סוף השבוע הנוכחי ולשאול אותם על פרטי התחקיר של גיא ליברמן ושחר גינוסר החושף פרשיית הון-שלטון נדל"נית מעניינת בכיכובם של שמות מוכרים מהמילייה הפוליטי. בעצם, מספיק יהיה לשאול אותם על עצם קיומו של התחקיר, שנדחף, כמו תחתונים מלוכלכים בסל כביסה, עמוק למוסף "ממון" דווקא, הפחות אטרקטיבי מבין המוספים השבועיים, וכמובן לא זוכה לשום קידום בשער העיתון. אפילו לא על חשבון ההפניה ל"70 שנה של רכילות ישראלית" או "המדריך המושלם למנגל".
סימנייה
"כמה מנחקרי פרשת הצוללות הצטרפו לקבוצת רכישה שמארגן פעיל הליכוד הוותיק גרי חכים – שהוא גיסו ואיש סודו של השר יובל שטייניץ – ורכשו קרקעות בשטח מפעל אלקו ברמת-השרון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה "שכונת הצוללות" בעומק מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".
"לקבוצה – שלדברי חכים כולם בה 'קשורים לממשל' – חברו גם דוד שרן, צחי ליבר ואחרים. הרווח שלהם תלוי בדבר אחד: ששטח המפעל יהפוך לשכונת מגורים. בינתיים ייתכן שהקשרים עוזרים: משרדי הממשלה תומכים בתוכנית, וראש העיר אבי גרובר, שמצהיר על התנגדותו, קיבל לאחרונה החלטות שמקדמות אותה. גרובר בתגובה: 'אני מתנגד בתוקף לתוכנית, ואמשיך לפעול נגדה".
"'הכל פוליטיקה', מבהיר איש העסקים המנוסה שיושב מולנו. 'מה אתה חושב? הכל קשור בכל במדינת ישראל. אין (כלום) בלי הקשרים'. הדובר הוא גרי (גרשון) חכים, פעיל ליכוד ותיק – גיסו, יד ימינו ואיש סודו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. יש לו תובנות, וגם לא מעט נכסים. חכים מחזיק בבעלותו תחנות דלק, עסקי נדל"ן, והוא גם אחד מהנחקרים בפרשת הצוללות בהקשר למימון הפריימריז של שטייניץ", נפתחת הכתבה של ליברמן וגינוסר, "אנחנו יושבים מולו בבית-קפה בלב השרון כשהוא מתדרך אותנו על פרויקט נדל"ן יוקרתי שבו הוא מעורב ומסביר כמה גדול הסיכוי להרוויח: 'אם זה יצליח, שדדנו בית', הוא אומר. חכים לא יודע שאנחנו עיתונאים".
פייסבוק
"אחרי 10 שעות של שימוע בקונגרס השבוע אמורים רוב הצופים לקבל זווית חדשה לחלקים הפחות מדוברים במודל שעל בסיסו צבר צוקרברג הון אישי של 65 מיליארד דולר בעשור האחרון", כותב גיא רולניק בטורו בפתח "דה-מרקר", "לא רק כישרון אדיר – אלא התנהלות מונופוליסטית, אגרסיבית, חסרת אחריות, שסיכנה ומסכנת, אפילו לשיטתו שלו, רבים מבעלי העניין שהחברה אמורה לשרת.
מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת פייסבוק (צילום מסך)
"[...] בימים שלפני השימוע ותוך כדי השימוע עצמו החל בהדרגה להתפזר מסך העשן שמלווה את פייסבוק כבר עשור. בהדרגה החלו הפוליטיקאים, העיתונאים, ובעקבותיהם מאות מיליוני משתמשים בפייסבוק, להבין סוף-סוף מהו המודל העסקי של החברה, מה עומד מאחורי הצלחתה, ומדוע עמדו הרגולטורים והמחוקקים בארה"ב באפס מעש מולה כאשר הצטברו עוד ועוד עדויות לסכנות הפוטנציאליות מריכוז הכוח והמידע האדיר שבידיה.
"מובן שהכל היה ידוע וגלוי לכאורה. פייסבוק אוספת מידע על המשתמשים שלה, מעבדת אותו ומוכרת על בסיסו פרסומות מדויקות. כל ילד הרי 'יודע' את זה. אבל מיליארדי המשתמשים בפייסבוק התייחסו למודל העסקי של הרשת החברתית בדיוק כפי שהם התייחסו עד היום ל'תקנון השימוש' של החברה, שעליו כולם לכאורה 'חתמו' בהסכמה: הם התעלמו ממנו".
"צוקרברג הדף את ההשוואות הרעות", כותבת קרולינה לנדסמן על השימוע במדור הדעות של "הארץ", "אחרי הכל, השליטה העיקרית היא בידי המשתמשים; הם מחליטים מה להעלות לפייסבוק והם יכולים בכל עת להתנתק. גם אם יש בכך בריחה מאחריות, יש גרעין של אמת בדבריו. מה שמאפיין את הרשתות החברתיות הוא קודם כל הנכונות של המשתמשים להיחשף. לשתף המוני זרים בחיים האישיים, בתמונות משפחתיות, במחשבות. גם על זה צריך לדבר. וצריך לדבר על הקשר בין העדר הפרטיות לאיבוד הבושה. להיות עירום כשכולם לבושים יכול לעורר בושה, אבל כשכולם עירומים רוב האנשים נוטים לאבד את הבושה".
"צוקרברג מתכנן להקים עיר לעובדי החברה", מבשרת כותרת על שער "הארץ".
אומץ ומודעות עצמית
כתבי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותבים בטוריהם על בחירותיהם שלהם לגבי מי שידליקו משואה ביום העצמאות. סימה קדמון כותבת שהיתה בוחרת בשוברים-שתיקה – אמירה בעלת משמעות כלשהי כשהיא באה מעיתונאית מיינסטרימית ב-2018 – אבל מיד מסייגת. היא היתה בוחרת בשוברים-שתיקה, אולי, בעולם אחר, שבו הם היו בקונצנזוס.