עתידה של העיתונות המודפסת
"צה"ל הולם בעוז בתוקף הערבי, השמיד כ-400 מטוסי אויב", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "הארץ", לפני 45 שנה פחות יום. הכותרת הזו מתנוססת הבוקר מחדש, בראש קונטרס הנלווה לעיתון "הארץ". הקונטרס רואה אור מטעם גלריה גורדון, ונועד לקדם את פתיחת התערוכה "1967" של האמן לארי אברמסון.
התערוכה "מורכבת משתי סדרות של עבודות שצוירו במהלך 2012-2011, מעל גבי גליונות של עיתון 'הארץ' מימי מלחמת ששת-הימים", נכתב בדברי הסבר המסיימים את הקונטרס. "העיתונים הישנים, מהחודשים מאי, יוני ויולי 1967, נשמרו במשך כ-40 שנה בארגז בעליית הגג של אבי האמן, ועברו לפני כמה שנים לרשותו של האמן". 16 עמודי ברודשיט של עיתוני התקופה משמשים רקע וחומר גלם בידי אברמסון.
מאחורי הדימויים שצייר אברמסון על גבי נייר העיתון, מאחורי הדפסים שחורים של צמחי ארץ ישראל, ניתן להבחין בכותרות הימים ההם: "דרישת שלום לחיילים באמצעות 'הארץ'"; "שש יממות במקלט" במדור "לאשה ולבית"; מודעה מטעם "התנועה למען סיפוח השטחים המשוחררים" קוראת: "מערכת-הסברה רכרוכית ועקרה בבירות העולם – מחבלת בהישגיו המזהירים של צה"ל"; מודעת "הינפש וטייל במרחבי ישראל"; משאל "תרבות וספרות" על "אמנים במלחמה".
זהו מוסף ייחודי, מפעים. הנה נמצא עתיד לעיתונות המודפסת, לפחות לכמה עשורים: חומר גלם ליצירות אמנות (אנטי-)נוסטלגיות. אפליקציה דיגיטלית של העבודות לא היתה משיגה אותו האפקט.
המלחמה ההיא
למעט גלריה גורדון, אין כמעט מי שמתייחס הבוקר לעובדה שלפני 45 שנה בדיוק פרצה מלחמת ששת-הימים. את משבצת המבט לאחור על מלחמות מכריעות בתולדות ישראל תופסת מלחמת לבנון הראשונה, שעליה הוחלט בממשלת ישראל היום לפני 30 שנה.
"האם הקרב על המבצר שהפך לסמל נערך בעיקר לצורכי יוקרה פוליטית?", שאל שי פוגלמן בגליון סוף-השבוע האחרון של "הארץ". "האם ההשתלטות על ההר, במחיר דמים נורא, שירתה בעיקר את בעלי בריתה הנוצרים של ישראל בדרום לבנון?". באותו היום, ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות", פורסם יומנו של עודד שטרן-מירז, שנלחם על הבופור. בין היתר חשף את דבר התאבדותו של אחד הלוחמים במהלך הקרב, לאחר שנפצע.
הבוקר מוקדשת כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב" לקרב על הבופור. "במלאות 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה והקרב על הבופור, משרד הביטחון מפרסם תמונות שלא נראו עד כה של חיילי ומפקדי צה"ל בין רגעי המלחמה".
כל הכפולה הפותחת מוקדשת לפרסום התצלומים, "כחלק מפעילות משרד הביטחון להציג חומרים בעלי משמעות היסטורית לעיון הציבור באמצעות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון": הגששים בשטח, רפול לוחץ את ידי ג'ומאייל, שרון עומד במרכז קבוצת חיילים.
גם ב"ישראל היום" מדפיסים כמה תצלומים ששיחררה יחידת הדוברות של הצבא. בשער "מקור ראשון" מודפסים שני תצלומים מהמלחמה שהפיץ דובר צה"ל. בכיתוב התצלומים מכונה המלחמה בשמה הרשמי "מלחמת שלום-הגליל".
פליטים בארצם
"היום לפני 45 שנה – ב-5 ביוני ההוא – החל כיבוש השטחים", מזכיר ספי רכלבסקי במדור הדעות של "הארץ". מבחינה זו, גם הכותרות הראשיות של שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מוקדשות לציון יום השנה לפרוץ מלחמת ששת-הימים.
"המתנחלים: שרי הליכוד בגדו בנו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע החלטת השרים במפלגת השלטון שלא לתמוך ב"חוק ההסדרה". "התפנית במאזן הכוחות אירעה במהלך ישיבת סיעת הליכוד בכנסת", מדווחים יובל קרני, צביקה ברוט, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק, בעמ' 4 של העיתון. "נתניהו, שחשש מסיעה לעומתית, הפעיל על השרים ועל הח"כים מכבש לחצים. הוא הזהיר אותם כי חקיקת חוק ההסדרה, שיכשיר בנייה ישראלית על קרקע בבעלות פלסטינית, עלולה להוביל לתביעה נגד ישראל בבית-הדין הבינלאומי בהאג".
הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת להאנשת המתנחלים שמתגוררים בבתים המיועדים לפינוי. על רקע תצלום של הבתים, הנפרש לרוחב כל הכפולה, מגיש העיתון מדריך מזורז לנפשות המתגוררות בהם [עקיבא נוביק]. משפחה אחת מכל בית מצולמת בתמונה משפחתית, ויתר המשפחות מיוצגות על-ידי תצלום השלט התלוי על דלתן. ביחס לכל אדם מוזכר מקצועו. "מורות ופרסומאים, סטודנטיות וחיילים בסדיר: אלו האנשים שחיים בגבעת המחלוקת בבית-אל", מסכמת כותרת הגג. עיון בנתונים שמביא העיתון מראה כי בין המתגוררים בבתים שני פרסומאים בלבד, לעומת שבעה אברכים.
"אין רוב לחוק ההסדרה; התושבים: 'לא נוותר'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בתחתית הכפולה הפותחת, במסגרת ללא תצלום, מדווחת אפרת פורשר על עמדת תושבי בית-אל. "תהיה כאן עמונה פי 2", נכתב בכותרת הדיווח. "בפעם הראשונה מאז החל הדיון הציבורי על שכונת האולפנה הודיעו התושבים באופן רשמי, גלוי וכמעט פה אחד: אם יהיה פינוי, נתנגד לו בכל מחיר", מדווח.
גם ב"מעריב" שמים דגש על האנשים שמאחורי הדלתות בבתים המיועדים לפינוי. "רגע לפני שנהפוך לפליטים" היא הכותרת שמציגה בפני קוראי העיתון את יעל שחק, תושבת שכונת האולפנה, שכותבת עבור העיתון את "יומן האולפנה". הפרק הראשון ביומנה מתפרסם בעמ' 4 של "מעריב" תחת הכותרת "גם אנחנו רוצים לחיות".
שתי הכותרות הללו מתבססות על מלים שכתבה שחק. בגוף הטקסט שלה הביטויים נראים מעט הגיוניים יותר מאשר ככותרות בעמודי חדשות של עיתון. הכותרות מרמזות על תסריט שאינו קשור למציאות. גם אם יפונו התושבים, הם לא יעמדו בתנאים הקבועים באמנות בינלאומיות להגדרת פליטים. הם בוודאי לא יוחזרו למדינה שבה הם צפויים להיות מוצאים להורג. הם ימשיכו לחיות.
פליטים בארץ אחרת
כתובת על קיר דירה שהוצתה בירושלים, שבה מתגוררים זרים (צילום: אורן נחשון)
אגב פליטים וסכנת מוות, בשערי כל העיתונים, למעט "ישראל היום" ו"מקור ראשון", מתפרסם הבוקר תצלום של דירת אריתריאים, אתיופים וסודאנים, שהוצתה. לפי דיווחם של עוז רוזנברג וברק רביד ב"הארץ", ארבעה מדיירי הדירה, ברחוב יפו בירושלים, נפצעו באורח קל משאיפת עשן וכוויות בידיים. "במשטרת ירושלים חושדים שמדובר בהצתה מכוונת", נכתב, "כיוון שהכתובת 'צאו מהשכונה' רוססה על הקיר".
רוזנברג ועוז מצטטים מדברי חובש מד"א שהגיע למקום ("ככל הנראה הנפגעים ניסו לכבות את האש בעצמם"), מדברי אחד הפצועים ("ניסיתי עם הידיים לכבות את הלהבות") ומדברי אחיו שמתגורר סמוך אליו ("הם רצו להרוג אותם"). מובא גם ציטוט קצר מפי "תושב השכונה" ("יש פה סבל של תושבים. אם אשתי מפחדת להסתובב פה ברחוב לבד, אז זאת לא בעיה?"). דיירי הדירה שהוצתה מוגדרים בידיעה "מהגרים".
תצלום של אם ובתה, לצד הכתובת "צאו מהשכונה", מתפרסם בשער "ידיעות אחרונות". הכותרת בעמ' 6 של העיתון קוראת "השנאה בוערת", ומודפסת על רקע תצלום של ילדה בת שלוש בשם סמרוויט, פוסעת בדירה המפוחמת.
ירון דורון ודני אדינו אבבה מתארים בצבעוניות האופיינית ל"ידיעות אחרונות" את הדרמה שהתרחשה בדירה, ונותנים פתחון פה נרחב יותר לטענות שכני הדיירים. "הם משמיעים מוזיקה אפריקאית בקולי קולות בזמן התפילות בשבתות", מצוטט אחד התושבים. "הם שותים ומשתכרים ואז מתנהגים בצורה מפחידה", מצוטט אחר. הדיירים מוגדרים בידיעה "מסתננים", אך גם "זרים".
בשער "ישראל היום" עושים שימוש במלים "מסתננים" לתיאור דיירי הדירה שהוצתה, ובידיעה מאת יורי ילון ואפרת פורשר הם מכונים גם "מהגרי עבודה". בשער "מעריב" מכונים הדיירים בדירה שהוצתה "פליטים". בדיווח מאת יוסי אלי הם מוגדרים "פליטים", "מהגרי עבודה" ו"עובדים זרים".
הדיווח על הדירה שהוצתה מתפרסם ב"מעריב" במסגרת כפולת עמודים שמוקדשת כולה לענייני אפריקאים (לא יהודים) החיים בישראל. בכפולת העמודים מתפרסם טור מאת טרישה רדאקר הפנר, מומחית לענייני אריתריאה בארגון אמנסטי אינטרנשיונל, הקוראת: "אל תאמינו לדיקטטורה גוועת".
הכותבת מתארת את קשייהם של אזרחי אריתריאה במולדתם, ומסיימת במלים: "אל [לישראל] לשתף פעולה עם משטר אכזרי וערמומי אשר אזרחיו פונים אליה בבקשה להגנה. האריתריאים אינם מהגרי עבודה, והם גם לא משתמטים מגיוס או עריקים מהצבא. הם באמת ובתמים פליטים אשר באופן ברור ביותר זכאים להגנה הבסיסית על-פי המשפט הבינלאומי, הגנה אשר נשללה מהם במולדתם".
בלב כפולת העמודים של "מעריב" ידיעה מאת יובל גורן וזוהר שחר לוי ולפיה חנות להמרת כסף בפינת הרחובות פרישמן ובן-יהודה בתל-אביב התגלתה כ"חוליה מרכזית של רשת סחר בבני-אדם – חטיפת מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן, עינויים ותביעת דמי כופר תמורת שחרורם", כך לפי חקירה של היחידה למאבק בפשיעה כלכלית של משטרת ישראל. מנהלי המקום הם זיאד קוראד ובנו טארק, תושבי שועפאט.
"הבדואים מסיני העבירו לקוראד הודעות טקסט ובהן מספרי הטלפון של האריתריאים והסודאנים השוהים בישראל, אשר בני משפחותיהם נחטפו והוחזקו בשבי תחת עינויים קשים, וכן את סכומי הכופר שנדרשים עבור שחרורם", מוסבר בידיעה. "כמו כן נמסר להם קוד שניתן לכל חטוף ובן משפחתו כדי להשליט סדר בעסקאות הכופר הרבות, שהן אחד הצדדים האפלים בגל ההסתננות לישראל". בהמשך נכתב כי לפי כתב האישום שהוגש נגד בעלי העסק, "ברוב המקרים השמיעו החוטפים לקרוביהם בישראל את קול יקיריהם המעונים והמתחננים על חייהם. לבני המשפחות נמסר כי אם לא יעבירו את דמי הכופר, החטופים יירצחו ואיבריהם יימכרו".
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות התוצאות החודשיות של "מדד השלום", שעורכים פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן, בחסות אוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף באתר זה). הפעם, תוצאות המדד אינן עוסקות כלל במשא-ומתן לשלום בין מדינת ישראל לשכנותיה ובאפשרות לשלום בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, אלא ביחס של ישראלים לאפריקאים (הלא יהודים) שחיים בישראל.
בתשובה לשאלה "האם האפריקאים הם 'סרטן בגוף של ישראל'"? השיבו יותר ממחצית היהודים (52%) בחיוב. 24% אמרו שהם מאוד מסכימים עם האמירה ו-28% אמרו שהם די מסכימים עם האמירה. לעומת זאת, רק 18% בקרב הערבים השיבו בחיוב על שאלה זו (14% מאוד מסכימים ו-4% אינם מסכימים).
פערים בעמדות יהודים וערבים כלפי זרים נמצאו גם בתשובה לשאלה שבדקה את היחס לזרים לפי מוצאם. לפי הסוקרים, לרוב היהודים די או כלל לא מפריעה נוכחות של עובדים מדרום אמריקה (51%), ממזרח אירופה (59%), מתאילנד (53%) ומהפיליפינים (61%). לעומת זאת, לרוב היהודים מפריעה נוכחותם של זרים מגאנה וניגריה (62%), מסודאן או מאריתריאה (73%) ועובדים פלסטינים (73%). בקרב הערבים לא נמצאו הבדלים. "לגבי כל אחת מקבוצות המוצא הללו היה רוב בין 70 ל-90 אחוזים שנוכחותה די או בכלל אינה מפריעה להם", נכתב. האם הכוונה היא כי יש 10% מקרב הערבים שמפריעה להם נוכחות של עובדים פלסטינים? הנתונים המפורטים אינם מתפרסמים בעיתון וטרם עלו לאתר המדד.
"רשות האוכלוסין וההגירה החלה ליישם שלשום את התיקון בחוק ההסתננות, שאושר בכנסת בינואר. מעתה, כל מהגר מאפריקה שיסתנן לישראל ייעצר לתקופה של עד שלוש שנים, בלא משפט", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ".
"הגיע הזמן לעצור ולגרש את כל הזבל הזר ולהגן על בנותינו התמימות מפני מרגלים שמתחזים לתיירים", מצוטט ב"ידיעות אחרונות" מנחה חדשות פופולרי בשם יאנג רואי, שכתב זאת ברשת חברתית סינית. "מגרשים את הזרים", מדווח בועז ארד, כתב העיתון בסין. "רבים מהסינים תומכים בקמפיין הממשלתי ומפגינים שנאת זרים עמוקה", כותב ארד.
לפי דיווחו, הממשלה הסינית הכריזה על מבצע בן 100 ימים ל"ניקוי" המדינה מזרים השוהים בה בניגוד לחוק. "במסגרת הקמפיין נבדקים האזרחים הזרים ששוהים בסין, וכל מי שמציג אשרת כניסה שפג תוקפה או שנתפס עובד ללא ויזת עבודה מסודרת – נקנס, נעצר או מגורש. בעלי העסקים שמעסיקים שוהים בלתי חוקיים ובעלי דירות שמשכירים אותן לזרים ללא אישורי שהייה נענשים אף הם בחומרה".
הממשלה אף פתחה קו טלפון מיוחד שבו יכולים תושבי בייג'ינג לדווח על זרים ששוהים או עובדים בה באופן בלתי חוקי. ארד מסביר כי המבצע החל "זמן קצר לאחר העלאתו לאינטרנט של סרטון קצר שבו נראה תייר בריטי מנסה לאנוס צעירה סינית בבייג'ינג ולאחר מכן סופג מכות רצח מעוברי אורח".
הדרך המכובדת
יובל יועז כתב אתמול ב"גלובס" על מסקנות נציב תלונות הציבור על שופטים בנוגע להתנהלותה של השופטת ורדה אלשיך. בטור פרשנות נלווה הגדיר יועז את מסקנות הנציב "פסק דין מרשיע בעבירות שיפוטיות שיש עימן קלון". לדבריו, "במערכת משפט השואפת להיראות מתוקנת, לא ניתן לעבור לסדר היום על החלטה כזו. [...] הצעד המתבקש כעת הוא זימונה של אלשיך לשיחה בלתי פורמלית בלשכת נשיא בית-המשפט העליון, אשר גרוניס. על הנשיא לומר לה שכדי להימנע מנקיטת צעדים פורמליים, מוטב לה להודיע מיוזמתה כעת על פרישה מוקדמת, ולסיים את הפרשה בדרך מכובדת.
"[...] האפשרות המתבקשת, היה ואלשיך תסרב לפרוש, תהיה העמדתה לדין משמעתי בפני הרכב מיוחד של בית-הדין המשמעתי לשופטים. על הגשת קובלנה כזו צריך להחליט שר המשפטים יעקב נאמן, לפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. הבעיה היא שנאמן מחובר חברתית לכל עורכי-הדין המפורסמים שחתמו על עצומת התמיכה באלשיך, והוא יימצא בדילמה אמיתית, שתוביל ככל הנראה לגרירת רגליים".
כתבת "כלכליסט" ענת רואה, למודת מאבקים עם אלשיך, אינה צופה כי השופטת תעזוב בקרוב את תפקידה. "חולשת מוסד הנציבות טמונה בכך שלנציב אין כל סמכות לנקוט צעדים כלשהם נגד שופטים", היא כותבת הבוקר בטור קצר המתפרסם לצד ידיעה פרי עטה על החלטת הנציב. "סמכויות אלה שייכות להנהלת בתי-המשפט, כך שלא יהיה זה מפתיע אם חרף החלטתו החמורה של הנציב, תמשיך אלשיך לכהן בתפקידה כאילו לא היו דברים מעולם".
ב"דה-מרקר" אין הבוקר ידיעה על החלטת הנציב. מדור המשפט בעיתון כולל ידיעה על פסילת חוות דעת של פרופ' ירון זליכה, וטור פרשנות על החלטה ביחס לתגמולם של עורכי-דין בתביעות נגזרות וייצוגיות. ידיעה קצרה יחסית על אלשיך, מאת תומר זרחין, מתפרסמת בתחתית עמ' 6 של "הארץ".
בשולי החדשות
מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" על תוצאות מחקר של בנק ישראל שמהן עולה כי יש פער משמעותי בין זמן חיפוש העבודה הממוצע במרכז ובפריפריה. לפי כותרת המשנה, הפער גדל פי 4.3 מאז 1996. "הפער המשמעותי ביותר", נכתב, "נפתח זמן קצר לאחר הגזירות שהטיל ב־2003 שר האוצר דאז בנימין נתניהו, ושדומות להן הוא מתכוון להטיל בתקציב 2013".
חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" על שביתת עובדי מפעל נייר-חדרה, מקבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר. לפי דיווחו, 400 עובדי המפעל פתחו בשביתה במחאה על החלטת ההנהלה לא לשלם להם במשכורות אפריל תוספת שכר של 2.5%, כפי שנקבע בהסכם השכר הקיבוצי לפני כמה חודשים. בעיתון של דנקנר, ובעיתונים אחרים, אין הבוקר סיקור של השביתה.
ביום שישי ביקרו ב"מקור ראשון" את הכוונה למנות את שי ניצן למשנה ליועץ המשפטי לתפקידים מיוחדים. הבוקר מדווחים ב"ידיעות אחרונות" טובה צימוקי ואיתמר אייכנר כי ברגע האחרון נמשכה מסדר היום של הממשלה ההצעה למנות את ניצן לתפקיד. "הסיבה", נכתב: "חששו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגובת המתנחלים".
ענייני תקשורת
מבין הדיווחים על המתרחש בימים אלה בערוץ 10, מומלץ לקרוא את זה של נתי טוקר המתפרסם ב"דה-מרקר".
"ישראל אינה רוצה עיתונאים מסוגו של בלאו. פרס ישראל מוענק כאן לעיתונאים מסוגו של יעקב אחימאיר, אחראי, פטריוטי וממלכתי, כמו שישראל אוהבת. הוא היה מחזיר את המסמכים", כתב גדעון לוי שלשום. הבוקר כותב אחימאיר על בלאו בעיתון "ישראל היום". אחימאיר מתנגד להעמדת בלאו לדין, בשל המחיר הציבורי והתדמיתי שיגבה, אך מתנגד עוד יותר ל"התבטאויות הקולניות של עיתונאים בעקבות ההחלטה".
"בכל הכבוד", כותב אחימאיר, "ויסלחו לנו כמה מעמיתינו: בניגוד לזעקותיהם, כפי שהתבטאו בניסוחים מבהילים של עצומות למיניהן, הרי ישראל ואזרחיה נהנים מחופש עיתונות וביטוי שמעטים כמותו במדינות דמוקרטיות. כעיתונאי, אני גא במדינתי, הנתונה זה 64 שנים במצב חירום, בעודה שוכנת בלבה של יורה רותחת, ובכל זאת אינה משליכה בסיטונות לכלא עיתונאים, כמו בטורקיה של ארדואן. זו אינה קביעה פופולרית בימים אלה, אבל האמת צריכה להיאמר: במדינת ישראל אין שלטון המדכא את חופש העיתונות. נקודה".