נתוני מדד הייצוג מהווים תעודת עניות למערכות התקשורת שמובילות את ההדרה וההורדה לשוליים של כחמישית מאזרחי מדינת ישראל. כואב לראות מציאות של אפליה בחברה הישראלית, שבה אין ייצוג מספק לאוכלוסייה משמעותית במדינה.

שוק התקשורת לא לבד, האפליה וההדרה בחברה הישראלית באות לידי ביטוי במגוון עולמות, ביניהם עולם ההייטק והפיננסים, שם רק אחוזים בודדים מכלל המועסקים הם ערבים. דווקא מתחום התקשורת היה ניתן לצפות להובלה בייצוג הולם. אחרי הכל, התקשורת היא זו שכופרת בגזענות ומובילה תהליכי עומק שמטרתם שיקוף ההרכבים הדמוגרפיים המגוונים של החברה.

ניתן לראות בארה"ב כמה מקום מקבל הציבור האפרו-אמריקאי במסכי הטלוויזיה, איך התקשורת אימצה את אופרה וינפרי כגיבורת מסכים, שמעצבת את הזהות האמריקאית המודרנית ומקבלת את הבמה הכי מרכזית בשעות הפריים כל ערב. כך סייעה התקשורת האמריקאית ביצירת רוח גבית שהביאה ללגיטימציה של מועמד שחור לנשיאות לפני כעשור.

התקשורת היא מרחב ונכס ציבורי, והיא צריכה להתנהג ככזה. אסור לה להתנהג בצורה סקטוריאלית כתקשורת של 79% מהאזרחים. ההדרה, מכוונת או לא מכוונת, מצמצמת את המרחב הציבורי לממדים יהודיים בלבד במקום המרחב הכלל ישראלי. התוצאה היא פגיעה חמורה ודה-לגיטימציה של האחרים הערבים.

לרוב מביאים מרואיינים ערבים לדבר על הערבים, או על נושאים הקשורים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מוכרחים כבר להבין שדוברים ערבים יכולים לספק התייחסות מקצועית ואישית בכל תחום ללא קשר להיותם ערבים. מדוע שלא נוכל לדבר על ספורט ומזג האוויר? למה שהבן שלי, שמגיע מעולם הקמעונאות, לא ידבר על הרגלי צרכנות? למה שהבת שלי לא תדבר על המדעים הביו-רפואיים שבהם היא עוסקת?

ישנו פוטנציאל וישנה כמות אדירה של מרואיינים בציבור הערבי שיש להם מה להגיד על מוזיקה, זוגיות, גידול ילדים, הצלחה או כישלון בחיים, על פוליטיקה ועל יחסים בינלאומיים. אני אישית מופיע בתדירות גבוהה מאוד בתקשורת המזרח-תיכונית, מבקשים לשמוע את זווית הראייה שלי על מעשיו של ראש הממשלה, על תעלולי המפלגות בבניית קואליציה, על סיכויי הקדמת הבחירות ועל מנהיגות השמאל.

למה זווית ראייה זו איננה רלבנטית בתקשורת הישראלית? העברית שלי אינה נופלת מהערבית שלי, וגם האנגלית שלי עדיפה על האנגלית של הרוב המוחץ של הישראלים. אבל בשביל התקשורת הישראלית אני ערבי, וכך הם שופטים אותי. לא על-פי יכולתי לתרום תוכן, אלא על-פי הזהות הלאומית שלי.

פעם אמרו לי שנוכחותו של ערבי על המסך מורידה את הרייטינג, ולכן ממעטים להזמין מרואיינים ערבים. יכול להיות שזה נכון כשמביאים חבר-כנסת מרגיז, שמשחק את המשחק של הערבי הכואב או הכועס, שתואם את הסטריאוטיפ הקיים בעיני הציבור היהודי. אבל אנחנו לא רק נושא פוליטי-בטחוני, והמרואיינים מצד החברה הערבית יכולים להגיע עם חיוך מאוזן עד אוזן בשיחה על משחק כדורגל, תבשיל, גידול ילדים, חוויית ביקור תיירותי או תחביב מעניין.

אני מקווה שבשנה הבאה יבינו זאת, ונראה עלייה משמעותית בשילוב וייצוג של הערבים בתקשורת. אין ספק שנוכל לעשות זאת, כפי שהגדלנו את הייצוג במקומות אחרים, שכן בעשור האחרון ראינו צמיחה גדולה שהגיעה עד לשילוב של כ-17% מהסטודנטים באוניברסיטאות בישראל, וצמיחה של אחוז העובדים הערבים בנציבות שירות המדינה לכ-10%.

מוחמד דראוושה הוא מנהל תחום תכנון, שוויון וחיים במשותפים בגבעת-חביבה, המרכז לקידום חברה משותפת