פעולה שאינה כירורגית

בתחתית עמ' 15 של "ישראל היום" מביא איציק סבן, כתב העיתון לענייני משטרה, את סיפורו של אסיר סודאני לשעבר, שעבר מסע ארוך ומתיש עד שהגיע למדינת ישראל. "את המסע לארץ החל בעודו בן שנתיים, כשהוא על כתפי אמו", כותב סבן. בהמשך נעצר בגבול סודאן עם משפחתו והועבר לכלא, שם שהה עד גיל שבע. "כלאו אותנו במבנה בטון עם דלת ברזל, והיו לנו שעות מוגבלות שבהן יכולנו להסתובב בחוץ", הוא נזכר.

התיאור נורא, אבל הסוף טוב. האסיר הסודני הוא יהודי בשם אשר אייסה, שנולד באתיופיה ועלה לארץ אחרי שחרורו מהכלא. לפי הידיעה, ברבות השנים התגייס אייסה לסיירת מגלן וכיום הוא לומד בקורס שוטרים (התצלום הנלווה לידיעה מקבל את הקרדיט דוברות המשטרה). "בעבור אייסה, השבועות האחרונים אינם קלים", כותב סבן. "כמי שנחשב לאסיר ציון בסודאן, הוא יכול להבין את תחושותיהם של הזרים וער לכך שכשוטר הוא עשוי ליטול חלק בטיפול במעצרם ובגירושם מהארץ. 'למרות איך שהסודאנים התייחסו אלי ואל משפחתי, צריך להתייחס לכל אדם ואדם בכבוד', הדגיש".

לא רק עבור אייסה השבועות האחרונים אינם קלים, גם עבור עשרות אלפי הפליטים הסודאנים והאריתריאים שחיים במדינת ישראל. במיוחד ביומיים האחרונים, מאז החל מבצע גירוש הדרום-סודאנים. למרות ההמלצה של אייסה, ב"ישראל היום" כמעט לא מקדישים להם הבוקר תשומת לב ובקושי מתייחסים אליהם כבני-אדם. השלטון החליט לגרש, ושופר השלטון מתייצב מאחוריו בגאון, משתדל שלא להציף את השאלות המוסריות שכרוכות בפעולה כזו ואת רגש החמלה שעלול להתעורר בקרב כמה מהקוראים. עמוד אחד בלבד, עמ' 7, מוקדש הבוקר לענייני גירושם של אפריקאים.

בראש העמוד ציטוט מפי שר הפנים אלי ישי, שמבטיח ש"מטוס לדרום-סודאן ימריא כבר בשבוע הבא". מי שמסתפק בקריאת כותרת המשנה לומד כך: "מבצע 'חוזרים הביתה' לגירושם של אזרחי דרום-סודאן בעיצומו. עשרות כבר נעצרו. המסתננים ארזו את חפציהם והועברו לסהרונים: 'לקחתי איתי את כל מה שיכולתי'".

רק מי שמעיין בגוף הידיעה של יורי ילון, יהודה שלזינגר, רונית זילברשטיין וגדעון אלון נחשף לפן האנושי של המבצע. "הם דפקו לי על הדלת בשש בבוקר ואמרו שיש לי שעתיים לארוז הכל", מצוטטת מוניקה פאולו בון, אזרחית דרום-סודאן. "אמרתי להם שיש לי ארבעה ילדים קטנים, אבל זה לא עזר, אז התחלתי לארוז מה שיכולתי כדי לחזור הביתה" (איכשהו לכותרת המשנה השתרבב הציטוט "לקחתי איתי את כל מה שיכולתי" במקום "אמרו לי שיש לי שעתיים לארוז הכל"). בהמשך הידיעה השר ישי מסביר כך: "זה לא מבצע נגד המסתננים, אלא מבצע לשימור זהותה של המדינה היהודית-ציונית".

בתחתית העמוד, למי שמעדיף לקבל את מסרי שר הפנים בצורת טור פרשנות ולא ציטוט ישיר בידיעה חדשותית, מתפרסמת רשימה אישית מאת השר ישי תחת הכותרת "לא להתלהם, לשמור על הבית". השר, שצוטט אתמול בשער "ישראל היום" כאומר, "זה או אנחנו או הם", פונה הבוקר בכתבה לקוראי העיתון במלים: "מאוד חשוב שלא להתלהם, אלא פשוט לבצע את הפעילות הזו, שהיא שמירה על הבית. לא מדובר בפעולה כירורגית, אלא במבצע מתמשך עד שמסתננים נוספים יבינו שאין להם בשביל מה לבוא לפה".

בתצלום הנלווה לידיעה [טלי מאייר] נראים שלושה גברים אפריקאים אוחזים במזוודות, ולא, נניח, ילדים ונשים שפחד בעיניהם, שניות לאחר ששוטרים דפקו להם על הדלת בשש בבוקר ואמרו להם לארוז את חייהם בתוך שעתיים.

"ידיעות אחרונות" משלים את החסר. בראש שער העיתון תצלום [יאיר שגיא] של ילדה אחוזה בידי אמה, פונה למצלמה, עיניה מטושטשות. שתיהן בדרכן אל מחוץ לגבולות המדינה. "הגירוש", נכתב בגופן גדול על רקע התצלום.

הכפולה הפותחת בעיתון מציגה את חוויותיהם ביממה האחרונה של אפריקאים החיים בישראל. כותרת המשנה שמה דגש על הרגש ומספקת תמונת מצב שונה מאוד מזו שמוצגת ב"ישראל היום": "ההורים שחוששים שילדיהם יראו אותם באזיקים וחותמים על עזיבה מרצון. המשפחות המעורבות שנקרעות בין תקווה לייאוש. אלו שיורדים למחתרת מאימת הפקחים. ומי שלא יכול לחכות למטוס שייקח אותו הרחק מכאן".

כתבי העיתון [תלם יהב, ראובן וייס, מתי סיבר ואדוה כהן] יוצרים פסיפס של סיפורי מגורשים לעתיד, הדיווח המגוון ביותר שמציע הבוקר עיתון מודפס. שני טורי פרשנות, מאת רענן שקד ועינת פישביין, מציעים נימוקים "בעד" ו"נגד" הגירוש. כרגיל, לצד טור ה"בעד" איור של אגודל מונף כלפי מעלה. לצד טור ה"נגד" איור של אגודל מופנה מטה.

תחת הכותרת "קשה, אבל הכרחי" כותב שקד בהיתול: "ועכשיו כולנו נרגיש רע. ועכשיו כולנו נסתכל בצילומים מכמירי הלב – ילדים, הורים, אזיקים, מבטים נואשים, תקוות נכזבות – ונגיד לעצמנו: אין לנו לב? הבנט דה סודאני פיפל סאפרד אינף? [...] זה לא כל-כך נעים לראות עוד גן סגור, אבל זה עדיין נכון יותר מגן מוזנח שבו אנחנו מאפשרים את השפלתם והידרדרותם של מאות זרים שישראל היא עבורם שביל הבריחה לשום מקום. כרגיל, הסגנון שלנו ברוטלי שלא לצורך; המינימום שנוכל לעשות הוא להקדיש את הזמן כדי לברר מי ראוי למקלט ומי ייאלץ להבין שיש לו ארץ אחרת. אבל כן; הכותרת כאן היא 'ושבו בנים לגבולם'. והתמונות מתעדות, בסופו של יום, את רגע ה'עשה את הדבר הנכון'".

תחת הכותרת "תגובה היסטרית" כותבת פישביין: "שוב נשלחו ציידי אדם לרחובות. שוב חזרו עם כמה עשרות גולגלות, הפעם כנראה כאלה שאפשר יהיה לגרש. [...] לכל מדינה יש זכות לגרש מתוכה את מי שהחליטה שאינו אמור להיות בתחומה. אבל גירוש הדרום-סודאנים השבוע הוא לא דרך התמודדות עם הבעיה, אלא תגובה היסטרית ואלימה אליה. אין 'מדיניות גירוש' שאיננה חלק מ'מדיניות הגירה' [...] ישראל היא היחידה שבאופן גורף אינה בודקת ואינה נותנת מעמד פליט".

גם ב"מעריב" מוקדשים תצלום גדול בשער וכפולה פותחת ל"מבצע הגירוש". התצלום בשער [יהודה בן-יתח] הוא חלק מסדרת תצלומים שמתפרסמים לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, ובהם נראים פקחי יחידת עוז מתשאלים אפריקאיות שבהן נתקלו ברחוב ומורים להן ולבנותיהן לארוז את חפציהן לקראת גירוש. התצלום הדרמטי ביותר לכד את הרגע שבו שני הפקחים מצביעים יחדיו אל מקום שנמצא מחוץ לטווח הראייה של המתבונן. כאומרים: "החוצה".

יובל גורן ויהודית זילברשטיין חתומים על הדיווחים. "מתחם המבנים 'סינג סינג' בשכונה א' באילת התעורר אתמול לפנות בוקר בבעתה. פקחי רשות ההגירה פשטו על המתחם [...] הפקחים עברו דירה אחר דירה, מצוידים בצווים ובמידע מודיעיני שכיוון אותם לדירות שמתגוררים בהן הדרום-סודאנים. שכנים שמתגוררים בסמיכות סיפרו מאוחר יותר על פאניקה גדולה בקרב הזרים ועל אנשים שקפצו מהחלונות החוצה בניסיון להימלט מהמעצר הצפוי, אולם ברשות ההגירה דיווחו דווקא על 'פעילות ללא אירועים חריגים'".

בידיעה נפרדת מוסיפים השניים כי "מרבית המעצרים בוצעו בעיר אילת, שם פקחי עוז פשטו אתמול לא רק על בתי מגורים. גם גברים, נשים וילדים שהלכו לתומם ברחוב נדרשו להציג תעודות, ובהעדרן הועלו לכלי הרכב של הפקחים ונלקחו למשרדי היחידה. כך נעצרו בשעות הבוקר שתי נשים, האחת עם תינוקה והשנייה עם בנה בן השמונה. הנשים התנגדו להיכנס לרכב של הפקחים, צעקו ובכו עם ילדיהן, ולא מעט סקרנים שצפו בנעשה מחו דמעה מעיניהם. אך לאלה לא נותרה לבסוף ברירה אלא לשתף פעולה".

"הארץ", כהרגלו, נוקט קו יבש יחסית. "עיר המהגרים החדשה בלב הנגב: 20 אלף איש במכולות ובאוהלים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, מעל תצלום [אורן זיו] של "מהגרים במתקן רשות ההגירה בחולון". גברים, לא משפחות.

גילי כהן מדווחת על פני כל עמ' 5 על הקמת "עיר עמים", מתקן הכליאה למהגרים באזור קציעות. "לפי התכנון, בשלב הראשון ישהו ב'עיר עמים' כ-3,000 אנשים שיגורו במכולות שיוסבו למתקני מגורים", מדווחת כהן. "בהמשך יוקמו מקטעי מגורים נוספים, בהם ישוכנו בסך הכל כ-8,000 מהגרים [...] בקרוב ייפרסו בין הרי החול גם עשרות אוהלים שיהפכו לשתי ערים של ממש", היא מוסיפה. "עיר אחת תהיה באחריות צה"ל, על חורבות בסיס ישן ששימש בעבר את עוצבת סיני [...] עיר נוספת תוקם בסמוך למתקן הכליאה הקבוע".

בעמ' 4 מציע העיתון שלוש ידיעות בענייני הגירוש. דנה ויילר-פולק ויהונתן ליס מדווחים על פשיטת פקחי יחידת עוז על אזורי המגורים של האפריקאים באילת ובתל-אביב, ומספקים ציטוטים נרחבים יחסית של המשתתפים במבצע בעל-כורחם. עם זאת, מרבית הידיעה מוקדשת לשלל התבטאויות של חברי-כנסת, שהשתתפו אתמול בדיון בוועדת הפנים.

בידיעה נפרדת מדווחת ויילר-פולק כי 14 אתיופיות, בנות 19-18, שנאנסו בסיני, מוחזקות מחודש אפריל במתקן סהרונים בנגב משום שמקלט הנותן מחסה לנשים שעברו התעללות בתפוסה מלאה. "הנשים נחטפו לסיני מגבול סודאן ואתיופיה – לשם באו כדי לחפש עבודה, בכוונה לגבות דמי כופר בעבור שחרורן", מדווח. "כשהתברר למבריחים הבדואים שהחזיקו בהן כי משפחותיהן לא ישלמו את דמי הכופר, הן הובלו על-ידי חוטפיהן לישראל, אז נכלאו במתקן". בידיעה שלישית מביא אסף שטול-טראורינג את קולותיהם של האפריקאים המבקרים ברח' סלמה 53 בתל-אביב, "הבניין של קפקא" כינויו, שם ממוקמת יחידת המסתננים של משרד הפנים.

"נווה-שאנן היא פיסת נדל"ן מנצנצת מכדי לבזבז אותה על דירות רקובות ופליטים שלא יכולים לשלם שכר דירה מופרז", כותבת ג'וליה פרמנטו במדור הדעות של "הארץ". "במקום פתרון עירוני ראוי, שישלב גם את כבוד האדם בסדר העדיפויות הכלכלי, הלכו הפוליטיקאים והנדל"ניסטים על האופציה הנלוזה ביותר; חרחור ריב בין התושבים הישראלים לפליטים כטקטיקת כיסוי לשאיפה לנקות את האזור. [...] אם מישהו היה טורח לבקר בשכונה הוא היה רואה את הפיגומים ומכליות הבטון שהפוליטיקאים נמנעים מלהזכיר. בתור מי שגרה בנווה-שאנן אני יכולה להעיד שקשה מאוד לפספס את תנופת הבנייה.

"[...] מה שמניע את קדחת הפליטים בנווה-שאנן אינו סט הערכים ממיטב המסורת היהודית הבדלנית שרק רוצה לשמור על מאגר הגנים שלה, אלא רשרוש הכסף מתחת למדרכות. האג'נדה הלאומנית והאחווה היהודית מגויסות רק כדי להסיח את דעתם של התושבים הישראלים בשכונה. [...] למפלצת הנדל"ן יש לב מבטון ומטרה אחת: להעלות את ערך הנכס. וכדי לעשות זאת צריך לסלק את הפליטים, אך לא רק אותם. [...] לאחר ניקוי השכונה מפליטים יתחיל השלב השני בתהליך הטיהור הנדל"ני. התושבים הישראלים יסולקו כאחרוני הסודאנים ברגע שתונח הפלדלת האחרונה, ומחוץ לפלדלת הזאת תישאר גם האחווה היהודית המדומה שכולם מתבוססים בה עכשיו בהנאה".

גילוי נאות

בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר כי בכירים בבית-הלבן אמרו לכתב ריאן ליזה מהמגזין "ניו-יורקר" כי אם ברק אובמה ייבחר לנשיאות שנית, הוא "אמנם ייתן עדיפות [...] למאמצים לקדם מחדש את המשא-ומתן בין ישראל והפלסטינים, אולם הוא לא מתכוון להיות מעורב באופן אישי, כפי שהיו שני קודמיו – אלא אם יהיה בטוח שנתניהו רוצה הסכם". עוד נכתב ב"ניו-יורקר" כי בבית-הלבן מעריכים שראש ממשלת ישראל מייחל לנצחונו של המועמד הרפובליקאי מיט רומני.

לא צריך לקרוא את ה"ניו-יורקר" כדי להגיע למסקנה הזו, די לקרוא את "ישראל היום". או את האתר "פוליטיקו". באחרונה פירסם האתר כי שלדון אדלסון, איש העסקים והפילנתרופ שהקים בישראל את החינמון התומך בנתניהו, עתיד לתרום לפחות מיליון דולר לקמפיין הנשיאות של רומני. יומיים אחר-כך גדל הסכום ל-10 מיליון דולר.

לפני כמה חודשים, זמן רב לאחר שבני משפחת אדלסון תרמו מיליוני דולרים לקמפיין ניוט גינגריץ' למועמדות הרפובליקאית לנשיאות, התפרסמה באופן חד-פעמי הודעה מטעם העיתון תחת הכותרת "בני הזוג אדלסון תרמו 5 מיליון דולר כל אחד לקמפיין של גינגריץ'". הפעם יש לקוות שהעיתון לא ימתין חודשים עד שיגלה את דבר מעורבותו הישירה של המו"ל בבחירות בארה"ב. אם יש בדיווחים של "פוליטיקו" ממש, על קוראי "ישראל היום" לדעת זאת. על העיתון לספק לצד דיווחיו על המירוץ לנשיאות ארה"ב גילוי נאות באשר לתמיכתו הכספית של אדלסון במועמד הרפובליקאי.

גם אם גילוי נאות שכזה יתפרסם, גם אם הוא ילווה כל ידיעה וידיעה על המירוץ הארוך שעוד לפנינו, למי שמתעניין במירוץ לנשיאות ארה"ב מומלץ שלא לקרוא את הדיווחים ב"ישראל היום". קשה להעלות על הדעת כי עיתון שיוצא לאור על-ידי אחד התורמים הגדולים של מועמד לנשיאות יוכל לספק דיווח הוגן ומאוזן, כפי שהאתיקה העיתונאית וסיסמתו מחייבות.

בכל הקשור לסיקור המירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב, בולט לטובה דווקא העיתון הכלכלי "גלובס". לצד רשימותיו של הפרשן הרהוט ורחב האופקים יואב קרני, החל לאחרונה העיתון לפרסם רשימות בנושא גם מאת העיתונאי רון מיברג. השילוב בין קור הרוח של קרני לווירטואוזיות של מיברג הוא תענוג של ממש.

לקחי השואה

במקום להקדיש את מרבית השער והכפולה הפותחת לפליטים האפריקאים שמגורשים מישראל, כיתר הטבלואידים, הכותרת הראשית ("חילול הקודש") והכפולה הפותחת ב"ישראל היום" מוקדשות לכתובות גרפיטי שרוססו במוזיאון יד-ושם.

תחת הכותרת "שיא חדש של רוע לב" מדווחים יורי ילון ואפרת פורשר כי אלמונים ריססו אתמול, בין היתר, את המשפטים: "המנהיגות הציונית רצתה בשואה", "ציונים רודפים! אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי! אתם הבאתם את השואה", "תודה היטלר על השואה הנהדרת שסידרת לנו! רק בזכותך קיבלנו מדינה מהאו"ם! המאפיה הצינית העולמית", "מדינת ישראל – האושוויץ הרוחני של עדות המזרח", "אם היטלר לא היה הציונים היו ממצים (ממציאים) אותו" ו"ממשלת פולין הנכבדה די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים. היהדות החרדית העולמית". על-פי הדיווח, "במשטרה מעריכים שאלמונים, ככל הנראה חרדים קיצוניים, הם אלו שפרצו בלילה את הגדר המקיפה את המוזיאון וריססו את הכתובות".

"אין לדעת מי ריסס כתובות נאצה מחרידות על קירות יד-ושם, אבל הניסוח מצביע לעבר גורם חרדי קיצוני שחרג מעבר למוסכם בציבור לא-ציוני זה", כותב דן מרגלית, ובהמשך מתלונן על גזר הדין המקל שיינתן לאשמים. טור נוסף מביא את תגובתו של אבנר שלו, יו"ר יד-ושם.

בצד הכפולה הפותחת מוקדש המדור היומי "משאל עם" לשאלה "איזה עונש להטיל על מרססי הכתובת". אזרחי רחובות משיבים למיטל יסעור בית-אור ומגלים כי לקחי השואה הופנמו היטב. המשיבים מציעים להטיל על האשמים בריסוס גרפיטי מגוון עונשים, החל ב"עונש כבד", "מאסר", עבור ב"שנת מאסר" ו"לשלול את האזרחות" ועד לאדם האומר "הייתי תולה אותם בעמוד ליד". ליד הריסוס או ליד אייכמן? לא מפורט.

העיתונים האחרים אינם מסקרים בהבלטה כה רבה את כתובות הגרפיטי ביד-ושם. ב"מעריב" מוקדשים לנושא עמ' 8 [דליה מזורי, יוסי אלי וחיים גריידינגר] וטור פרשנות מאת שלום ירושלמי, ב"הארץ" מסתפקים בידיעת תצלום בעמוד השער, ואילו ב"ידיעות אחרונות" דוחקים את הסיפור לעמ' 20.

ב"מקור ראשון" מטיל אמנון לורד ספק בכיוון החקירה של משטרת ישראל. "חרדים קיצונים נהגו להאשים את הציונות כי שיתפה פעולה עם הנאצים", הוא כותב, "אך לא זכור שהאשימו את הציונות בכך שקיבלה את המדינה כמתנה כביכול מאדולף היטלר. לעומת זה, זהו מוטיב קבוע בשנים האחרונות בזרם הרדיקלי האנטי-ישראלי, שפרופ' נורמן פינקלשטיין הוא הדמות הידועה בו. [...] נראה שהמשטרה היתה קצת נמהרת בהגדרת כיוון החקירה שלה. צריך לקוות שהכרזות המשטרה [...] נעשו לצורך הטעיה".

בעיתוני הכלכלה

א. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר מנוסחת כך: "העמלות התמוהות ביותר של הבנקים". בכפולה הפותחת מונה סיון איזסקו כמה מהן: 90 שקל לכל הודעה מבנק מזרחי טפחות; 32 דולר להעברת מט"ח לחו"ל בבנק אוצר החייל; 24 שקל עמלת תשלום משכורת לעובד בבנק דיסקונט; 42 שקל על אישור קיומו של חשבון הבנק בבנק לאומי; ועוד כהנה וכהנה.

בטור פרשנות נלווה כותב סמי פרץ: "אל תנסו לחפש היגיון במחירי העמלות שגובים הבנקים. אין בינם לבין העלות האמיתית של השירותים שהבנקים מספקים דבר וחצי דבר.  [...] בנק ישראל מתכוון לפעול להוזלת חלק מעלויות השירות הבנקאי, אבל הוא צריך לכוון קצת יותר גבוה ולפעול להכנסת מתחרה שישבור את חוקי המשחק ויביא בשורה צרכנית אמיתית. ללא אחד כזה, הבנקים ימשיכו לשחק בחתול ועכבר עם בנק ישראל ויורידו מחירים של עמלה או שתיים, אבל במקביל ימציאו עמלות חדשות".

במדור הדעות של "מעריב" מתריע יהודה שרוני מפני רפורמה בבנקים. "אין כלכלה יציבה ללא בנקאות איתנה, ובשביל רפורמות בכל מחיר יש לפסוח על הבנקים", נכתב בכותרת המשנה לטורו. "המשק הישראלי משווע לבנקאות יציבה כדי להבטיח את צמיחת המשק ואת גורל כספי הפקדונות בהיקף 850 מיליארד שקל השוכבים בבנקים", מסביר שרוני. "[...] כל אלה אינם מונעים מ'חסידי הרפורמות' להמליץ בשם ה'ריכוזיות', 'הגדלת התחרותיות' ו'התייעלות המערכת' על ניסויי מעבדה הכוללים את פירוק הלגו הפיננסי והרכבתו המחודשת במתכונת מהפכנית. כשהניסוי ייכשל, אף אחד מהממליצים לא יהיה בסביבה כדי לשלם את המחיר".

ועוד ב"מעריב", בראש מדור "שוק ההון" שבמוסף "עסקים" מתנוססת הכותרת "אלדד תמיר: 'הרגולציה בשוק ההון מטורפת ופוגעת בתחרות".

ב. במסוף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציע גדעון עשת למי מבין הקוראים שיש לו קרן פנסיה, קופת גמל, קרן נאמנות או תיק השקעות בתאגיד כלל לשקול למשוך את הכסף ולהעבירו לגוף פיננסי אחר. לדבריו, מנכ"ל התאגיד, שי טלמון, הוא "אדם לא אחראי". מדוע? משום שטלמון שלח מכתבים לעובדיו שבהם טען כי לא "כדאי" להם להתארגן במסגרת ההסתדרות.

שי ניב דיווח אתמול ב"גלובס" כי גורמים בהסתדרות מתחו ביקורת על תגובת ראשי הארגון לנעשה בכלל-ביטוח. "בושה וחרפה מה שקרה פה", מצוטט אחד הגורמים, "ההנהלה מעבירה מסרים מאוד ברורים לעובדים, גם בדרכים גלויות וגם בדרכים מרומזות יותר, עשרות רבות של עובדים ביקשו לבטל בינתיים את ההצטרפות לארגון, וחוץ מכמה מכתבים מעורך-דין, ההסתדרות שותקת". עוד מדווח כי לדברי מקור בהסתדרות, "לאיגודים של ההסתדרות ולוועדים המאוגדים תחתיה יש התקשרויות בעשרות מיליוני שקלים עם קבוצת כלל, והיה מצופה שבהסתדרות ישתמשו בזה כשוט כלכלי".

ב"דה-מרקר" מדווח חיים ביאור כי ההסתדרות מתכננת הפגנות של עובדי חברת כלל-ביטוח במחאה על "נסיונות החברה להפעיל לחץ לא ראוי על עובדי החברה כדי להניאם מלהקים ועד מתוכם ולהתארגן בהסתדרות". במוסף "עסקים" של "מעריב", השייך, כמו כלל-ביטוח, לתאגיד אי.די.בי, לא מדווח על נסיון ההתארגנות של עובדי חברת הביטוח.

ג. בכל העיתונים מדווח הבוקר על זימונה של השופטת ורדה אלשיך לשיחה בלשכת נשיא בית-המשפט העליון. הכותרות לידיעות הללו הן כולן וריאציה כזו או אחרת על המשפט "גרוניס זימן את אלשיך לשיחה". רק ב"דה-מרקר" מנוסחת כותרת הידיעה כך: "יו"ר לשכת עורכי-הדין לשעבר ליו"ר המכהן: הלשון העילגת במכתבך מביישת". המשפט "נשיא העליון זימן את השופטת אלשיך לשיחה" נדחק לכותרת הגג.

נניח שהלשון במכתב יו"ר לשכת עורכי-הדין המכהן עילגת, ושהיא מעוררת בושה, וששונאיה של אלשיך חוגגים עכשיו את מפלתה, ושהם שונאים אותה רק משום שהיא הובילה בעבר עמדות אמיצות, ושכמה מהנפגעים ממנה היו בעלי הון וכוח מהכבירים ביותר שידע המשק הישראלי מעודו. נניח שכל זה נכון. עדיין אין די בכך כדי להצדיק את הסיקור המוטה ש"דה-מרקר" מעניק לפרשה, שבו, כרגיל בעיתון זה, מתערבבות העמדות שמופגנות בטורי הפרשנות עם החלטות העריכה הנוגעות לידיעות החדשותיות עד שלא ניתן להבדיל עוד בין השתיים.

בשולי החדשות

עורכי "הארץ" מדפיסים הבוקר בעמ' 7 של העיתון, זו מעל זו, שתי ידיעות. האחת תחת הכותרת "המשטרה זימנה פעילי מחאה לחקירה על התוכניות לקיץ", והאחרת מתפרסמת תחת הכותרת "משטרת מוסקבה פשטה על בתיהם של מתנגדי פוטין".

ב"ידיעות אחרונות" מדווח יוסי יהושוע כי צה"ל יוזם מבצע חדש למניעת "הפטפטת הבלתי מבוקרת" של חיילים ברכבת ישראל. המבצע יכלול סוכנים סמויים שיסתובבו בקרונות הרכבת כדי לפקח על המידע שנאמר על-ידי חיילים. "הסוכנים, מש"קים ממחלקת בטחון מידע, ייסעו ברכבת ללא מדים – וינסו למנוע את ההדלפות", נכתב. "הם יאתרו חיילים שמפטפטים על חומרים רגישים או פותחים מחשב אישי שעליו חומרים מסווגים, יפנו אליהם ויסבירו את חוקי בטחון המידע. במקרים חמורים ינקטו המש"קים צעדים נגד החיילים המפטפטים".

"הפרקליטות: ספק אם ניתן לבנות 300 דירות בבית-אל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", שמספק עמיחי אתאלי. ב"ידיעות אחרונות" מדווח ירון דורון כי צמיגיהם של שבעה כלי רכב נוקבו בשועפאט, ועל כלי הרכב רוססה המלה "האולפנה".

ענייני תקשורת

אלה לוי-וינרב דיווחה אמש ב"גלובס" כי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת הגישה תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד חברת JCS, בטענה כי הפלתה נשים ואמהות עובדות בשכר ובתנאי קבלתן לעבודה.

מאמר המערכת של "הארץ" קורא להסיר את צו איסור הפרסום ממסמכי חקירת פרשת הרפז.

מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי רשת, זכיינית ערוץ 2, שידרה פרסומות לחברת דו-איט, שבה הובטחו לצופים פרסים מטעם החברה, גם שבועיים לאחר קריסתה.

ב"הארץ" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי יועצי צמרת וסוכנויות יחסי-ציבור סייעו לנשיא סוריה ולמשפחתו, תמורת אלפי דולרים, להציג את עצמם בתקשורת המערבית כפתוחים ושוחרי קדמה. לפי הידיעה, בשנת 2006 פנתה אסמה אסד לחברת יחסי-הציבור הלונדונית בל-פוטינגר, ומאז הופיעו מאמרים חיוביים עליה ועל בעלה ב"פארי מאץ'", "אל", "הפינגטון פוסט" ו"ווג". ב"ידיעות אחרונות" כותבת אורלי אזולאי כי אנה וינטור, עורכת "ווג", אמרה השבוע כך: "קיווינו שהזוג אסד מוביל את סוריה לקדמה. מה שקורה שם עכשיו אינו תואם את הערכים שלנו, ואנו מביעים צער עמוק על פרסום הכתבה".

בפינה התחתונה של שער "ידיעות אחרונות" מתבשרים הקוראים כי "עקב הגידול בעלויות הייצור", יעלה מחיר גליון יום שישי ל-13.5 שקל.

במדור הספורט של "ישראל היום" לא מתפרסמת התנצלות בפני הקוראים על פרסום רשימת פרשנות מפוברקת.