על רקע המאבק התקשורתי הנמרץ שמנהלים הנשיא משה קצב וח"כ חיים רמון במסגרת התמודדותם עם ההליכים הפליליים שנפתחו נגדם, ועל רקע המאמץ התדמיתי הנגדי שעושות הנשים המתלוננות והרשויות הממונות על אכיפת החוק – כדאי לזכור כי מעורבותם של יח"צנים בחקירות ובדיונים משפטיים אינה תופעה חדשה. אחד הראשונים לערב יועצי תדמית בהליך משפטי היה ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט. זה קרה בספטמבר 1996. אולמרט התבשר כי היועץ המשפטי לממשלה מתכוון להעמידו לדין בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד. בעקבות ההודעה ניהל אולמרט שתי שיחות טלפון. הראשונה היתה לעורך־הדין יגאל ארנון, שממנו ביקש לייצג אותו משפטית. הטלפון השני היה ליועץ התקשורת רוני רימון.
"הוא הסביר לי את המצב וביקש ממני ללוות אותו לאורך המשפט", נזכר רימון. "נפגשתי עם עורכי־הדין שלו כדי ללמוד את הקייס, ומיד אחר־כך התחלנו לעבוד. לקראת הדיון הראשון הלכתי לעשות סיור מקדים בבית־המשפט. ידעתי מהניסיון שהתמונה הכי גרועה שיכולה להצטלם עם פתיחת משפט של איש ציבור היא של האיש מגיע מתנשף לבית־המשפט כשהעיתונאים רצים סביבו. זה ישר נותן תחושה של אשם. לפיכך, ערב הדיון הודעתי לכל כלי התקשורת שהם לא צריכים לרדוף אחריו: בדיוק בשעה תשע בבוקר הוא ימתין להם ליד אולם המשפט ויאמר כמה מלים". במקביל סיכם רימון עם אולמרט עצמו, שיעמוד לפני קיר זכוכית שדרכו נשקפו עצים, כדי להצטלם על רקע ירוק ומרגיע.
דבר נוסף שמזיק לנאשמים רבים הוא הצילום המביש על ספסל הנאשמים. גם את זה ביקש רימון למנוע. הפתרון שמצא היה פשוט: אולמרט פשוט עמד, והתיישב רק לאחר שאחרון הצלמים יצא מהאולם והדיון החל בפועל. התוצאה היתה שעד היום אין בארכיונים של כלי התקשורת תמונות שלו על ספסל הנאשמים. "לזכותו של אולמרט ייאמר שהוא שיתף פעולה", אומר רימון. "היתה לו דעה על כל דבר, אבל בסוף הוא גם היה פתוח לקבל עצות. לקוח קלאסי זה אדם ששומע, מקשיב, מתווכח אם צריך אבל בסוף כולם מתיישרים לפי הקו שנקבע".
אולמרט, שזוכה לבסוף מכל אשמה ועשר שנים אחר־כך נבחר לראשות הממשלה, היה איש הציבור הראשון שהחליט לשכור ייעוץ תקשורתי צמוד משנקלע לתסבוכת משפטית. אז זה היה חדשני; היום מדובר בעניין כמעט מובן מאליו. ואולם השתלטות היח"צנים על השדה המשפטי־תקשורתי היא רק דוגמה אחת למהפכה שלמה שהתרחשה בשנים האחרונות בתחום הסיקור המשפטי. התחרות העצומה בין כלי התקשורת, התחזקות האינטרנט, שכלול מערך הדוברות של בתי־המשפט והרחבת גבולותיהם של יועצי התקשורת - כל אלו שינו את כללי המשחק לבלי הכר והפכו את תחום סיקור המערכת המשפטית למורכב ופרוע. אם בעבר היו בעיותיהם העיקריות של כתבי המשפט להבין פסקי־דין מורכבים ולנבור בארכיונים, היום הם נאלצים להתמודד עם ספינים תקשורתיים שלא היו מביישים את סביבת העבודה של כתבי הכנסת. עיתונות המשפט מעולם לא היה פחות תמימה.
פוליטיקאים שהסתבכו, אנשי עסקים שהוגשו נגדם תביעות ענק, אנשי ציבור החשודים בפלילים - כולם נעזרים ביועצים צמודים שיסייעו להם לעבור את התקופה הקשה. בענף הייעוץ התקשורתי קיימות מחלקות שלמות לכך, הנקראות "ניהול משברים". דוגמאות מהתקופה האחרונה: הרב הראשי יונה מצגר שהסתבך בפרשת המלון, זאב רוזנשטיין שעתר לבג"ץ נגד הסגרתו לארה"ב, עמרי שרון, גלעד שרון - מאחורי כל אחד מהם הסתתר יועץ צללים, שהחליט למענם מתי והיכן להתראיין, יזם מסיבות עיתונאים והתקשר לכתבים כדי לשכנע אותם בצדקת לקוחו. הנוהג הזה יוצר פתח לספינים מסוכנים על עיתונאים, שלעתים נגררים לדיווחים חד־צדדיים.
ברוך קרא, הכתב המשפטי של ערוץ 10 שחשף בזמנו את פרשת סיריל קרן, זוכר היטב את מאמציהם של יועצי התקשורת שניסו להטיל רבב בסיפורו. "יום אחרי הפרסום, אייל ארד עשה מסיבת עיתונאים ופשוט הציף את כל הכתבים באינפורמציה לא רלבנטית, ונתפס לדברים קטנים", נזכר קרא. "חלק מהעיתונאים הצליחו להוציא את העיקר מהטפל, וחלק נחלו כישלון חרוץ. אני חושב שעיתונאי שמבין את מלאכתו צריך לדעת מתי מידע שמועבר לו נועד לטשטש את האמת ולהסיט מהנושא המרכזי. זו לא מלה גסה להשתמש ביח"צנים, אבל צריך לדעת להשתמש בהם נכון".
בשנים האחרונות נכנסו לפעולה גם יועצי תקשורת מסוג חדש: יח"צנים של עורכי־דין. בניגוד לחבריהם המלווים משברים נקודתיים, יועצים אלה נשכרים על־ידי משרדי פרקליטים כדי ללוות את המשרד באופן קבוע. הם מתקשרים לעיתונאים, מציעים להם סיפורים לפרסום ולא שוכחים לדרוש את שרבוב שמו של עורך־הדין לכתבה. המטרה: לייצר נוכחות קבועה בכלי התקשורת, ובכך להאדיר את שם המשרד ואת יוקרתו. גם מדורי הרכילות כבר אינם מחוץ לתחום בדרך לשיווק פרקליט צעיר ומבטיח.
"כשעורכת־דין פנתה אלי לראשונה די הופתעתי, אבל מהר מאוד הבנתי שבכוחי לעשות המון לטובתו של כל עורך־דין, בגלל הקשרים שיש לי ובגלל ההיכרות העמוקה שלי עם התפר שבין אמצעי התקשורת לעולם המשפט", אומרת יועצת התקשורת אתי אשד, לשעבר דוברת משרד המשפטים ובתי־המשפט, שהיתה בין הראשונים בישראל שפתחו משרד יחסי־ציבור לעורכי־דין. אחד מלקוחותיה הוא עו"ד אביתר קנולר, ממשרד גילת־קנולר־גראוס. "כמו בכל תחום, רמת החשיפה שלך לציבור נעשית באמצעות התקשורת", מסביר קנולר. "עורכי־דין לא שונים מכל אנשי מקצוע אחרים. בוא ניקח לדוגמה רופאים. כשיש מחלה של מישהו מפורסם, ולא מזמן היינו עדים לזה, אז כל רופא אזוטרי, שיכול היה להופיע בתור מומחה ברדיו או בטלוויזיה, עשה את זה. לצערי, הרבה יותר קל להכניס רכילות משפטית מאשר מקרים רציניים, וכבר ראינו עורכי־דין שהגיעו לגיא פינס".
מי שאינם מרוצים מהסידור החדש הם כתבי המשפט, שעד לא מכבר היו רגילים לקיים קשר בלתי אמצעי עם עורכי־הדין, וכעת נאלצים לעבור את מסננת היח"צן. לטענת תמר פול־כהן, יח"צנית עורכי־דין ממשרד "יורו תל־אביב" ששימשה עד השנה שעברה דוברת בתי־המשפט, השיטה החדשה דווקא אמורה להשתלם לעיתונאים. "החוכמה היא לדעת איך לעבוד עם יח"צנים", היא אומרת. "הם מביאים לך כמעט על בסיס יומי מגש של סיפורים. אז או שאתה הולך לנבור בתיקים בבתי־המשפט כל היום, או שאתה מקבל טלפון מיח"צן שנותן לך סיפור פיצוץ וסוגר לך את היום. זה מקצר תהליכים ועושה לכתבים עבודה הרבה יותר קלה". ומה מקבל עורך־הדין בתמורה? את פרסום תמונתו כמובן, שהיא מעין תמורה לאספקת סיפורים וראיונות בלעדיים עם נאשמים נחשקים. "במשרדים שלי יש תמונות של כל עורכי־הדין, וכשאני שולחת ידיעות אני מצרפת תמונה", היא מגלה. "אני לא דורשת אלא תמיד מבקשת. זה קוד שלא צריך לדבר עליו. אם שלחתי ידיעה עם תמונה אז לא צריך להגיד. אם זה נורא חשוב ללקוח אז אני גם אבקש מפורשות. יש כאלה שזה חשוב להם".
אז מה בעצם הבעיה? "אין לי שום דבר נגד יח"צנים כשלעצמם, אבל כשיח"צן מתמצת לקומוניקט עתירה שעורך־הדין שהוא מייצג הגיש, אז אני באופן עקרוני לא סומך על אנשים אחרים שיעשו בשבילי את העבודה", אומר יובל יועז, הכתב המשפטי של "הארץ". "אני לא מוכן לקנות את קיצורי הדרך שמנסים למכור לי".
ריבוי היח"צנים וכלי התקשורת השפיע במהלך השנים גם על מערכת בתי־המשפט עצמה. אם בעבר היה רק דובר אחד לכל בתי־המשפט, היום מתהדר כל מחוז בדובר משלו, והדוברים תורמים באופן פעיל לזרם המידע שמגיע לעיתונאים: הם מדווחים, יוזמים סיקור, מפעילים כתבים ומודיעים מראש על לוח הזמנים של כל אירוע משפטי. גם אתר האינטרנט מספק לעיתונאים בזמן אמת את כל המידע שהם זקוקים לו. התוצאה היא שהמערכת שקופה הרבה יותר מבעבר. "אם בעבר עיתונאים לא היו מורשים להיכנס לדיונים סודיים וחסויים, בשנים האחרונות אנחנו חשופים הרבה יותר לדיונים כאלה", מספרת מיכל גולדברג, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני בית־המשפט העליון. "במשפט של המרגל מרקוס קלינברג, למשל, התירו לעיתונאים להיות נוכחים כשראש השב"כ לשעבר יעקב פרי הגיע להעיד, וכולנו שפשפנו את העיניים כי עד לפני עשר שנים, זה לא היה קורה".
שירות נוסף שמעניקים דוברי בתי־המשפט הוא שיחות רקע לכתבים לפני מתן פסקי־דין חשובים. "זה התחיל בשנים האחרונות", מספרת סיון רהב־מאיר, כתבת לענייני דתות ומשפט בחדשות ערוץ 2. "אנחנו יושבים עם העוזרים המשפטיים, ובלי לגלות לנו את פסק־הדין הדרמטי שיינתן בעוד כמה דקות, אנחנו מבינים את שאלות היסוד והסוגיות המשפטיות המרכזיות שיעלו מפסק־הדין. ככתבת בגלי צה"ל - וזאת בניגוד לעבודה של כתב טלוויזיה - הייתי צריכה לדווח לציבור במהירות שיא על החלטות שיפוטיות. זה מדהים; אתה מקבל ליד את פסק־הדין ואמור לספר לאומה תוך שלושים שניות מה דעת המיעוט, מה דעת הרוב ומה המשמעות של ההחלטה. לכן, אגב, אהרון ברק נוהג לפעמים, כשמחלקים באולם פסקי־דין חשובים במיוחד, לפנות אל יציע התקשורת ולומר בחיוך: 'אני מבקש שתקראו את פסק־הדין'. התדרוך המקדים עוזר לנו מאוד".
הצפת המידע וזמינות החומרים הפכה את התחרות בין כלי התקשורת לשלוחת רסן יותר מתמיד. "בשנות השבעים והשמונים עבדתי בסוכנות עתי"ם והייתי הכתב היחיד במשרה מלאה בבית־המשפט העליון", נזכר שמואל מיטלמן, כתב בתי־המשפט של "מעריב" בירושלים. "היום עובדים בבית־המשפט העליון לא פחות מ־13 כתבים קבועים, בלי להזכיר מקומונים. התחרות בין כולנו היא עצומה".
אחד התוצרים הישירים של התחרות הוא הפיכת הסיקור לצהוב יותר. "הדיווח המשפטי הרציני נדחק הצדה", מודה מיטלמן. "דיווחים משפטיים רציניים על פסקי־דין ודיונים, שבעבר היו ממלאים עמודים בעיתונות, מושלכים היום לסל ומקוצצים. העיתונים מחפשים יותר מתמיד סיפורים אנושיים ופיקנטריה. הדגשים השתנו". גם בקרב השופטים שוררת תמימות דעים שהתקשורת צהובה מדי. "זה מין קונסנזוס אצל שופטים שהסיקור הוא נמוך ולא ברמה מספיקה", אומרת פול־כהן. "הרבה פעמים זה מגיע מתוך חוסר הבנה שלהם את התקשורת. הם לא מבינים שאי־אפשר להכניס בידיעה את כל התיק המשפטי, ושהכתבים צריכים לתמצת את העיקר. תמיד זה נראה להם מעוות ויוצא מהקשרו".
שכלול מערך הדוברות של בתי־המשפט פתח פתח גם להשפעת השופטים על הסיקור עצמו. פול־כהן, שפרשה מתפקיד הדוברת בנובמבר האחרון, מספרת שהיתה מקבלת לא מעט שיחות טלפון משופטים שביקשו להגיב על ביקורת ציבורית שהוטחה נגדם או שביקשו לדאוג לפרסם החלטה שנתנו. "היו כאלה שאמרו לי מפורשות, אבל לרוב הם שולחים את זה במייל, ולפי הסגנון אתה יכול לדעת, כי הם כותבים שזה 'חשוב', 'תקדימי' וכדומה. במקרים של ביקורת ציבורית או טעויות בדיווח, הייתי מקבלת כמעט מדי יום פניות בסגנון, 'כתבו עלי במקומון ככה וככה'. היו גם מקרים ששופטים שאלו אותי למה מתחת לתמונה שלהם כתוב שמם בלי תואר 'השופט' לפני, או שהתמונה שלהם לא מוצלחת".
אתי אשד, שכבר לפני שנים עזבה את דוברות משרד המשפטים, מקבלת עד היום פניות משופטים מכהנים שמבקשים ייעוץ. "קיבלתי פעם טלפון בעשר וחצי בלילה משופט בית־משפט שלום, שהיתה לו בעיה חריפה וחוזרת עם המקומון בעיר שלו. רדפו אותו וכל הזמן כתבו עליו ברכילות שהוא אכל כאן והיה שם. הוא לא ידע איך לפתור את זה. נתתי לו ייעוץ וזה עזר. גם הרבה מאוד שופטים שנמצאים ברשימת הקידום של הוועדה לבחירת שופטים פונים אלי כדי להתייעץ איך לעשות לובינג בוועדה. בינתיים זה בהתנדבות, אבל אני מרגישה שהיום שבו שופטים ישכרו בעצמם יח"צנים אינו רחוק. אני עצמי עוד לא מרגישה בשלה לעשות את זה. יש לי יותר מדי סנטימנטים לעולם המשפט".
גיליון 65, נובמבר 2006