מהומת סוף השבוע התורנית ברשתות החברתיות, שגם הקפיצה את קבוצת הדוברים הקבועה מטעם משפחת נתניהו אל המסכים והמקלטים, נסובה סביב ראיון עם שופטת. יותר נכון, סביב ה"שערורייה" בכך ששופטת שפסקה זה לא מכבר בשני תיקים שעסקו בתנאי ההעסקה במעון ראש הממשלה תתראיין ותחווה את דעתה על רשמיה מאותם תיקים, כמו גם על התביעה החדשה באותו נושא, של שירה רבן.

האם מי שיוצאים נגד הראיון שהעניקה נשיאת בית-הדין לעבודה בירושלים בדימוס, השופטת דיתה פרוז'ינין, לתמר אלמוג ב"כאן", צודקים בביקורת שהם מותחים, גם אם נולדה מתוך מניע פוליטי מובהק? כללי האתיקה של השופטים והגישה המקובלת בנוגע לשופטים מכהנים מחייבים איפוק מקסימלי במפגש בינם לתקשורת. כלל 39 אף קובע במפורש ששופטים אינם מתראיינים, ודאי שללא אישור נשיא העליון, ואינם מעבירים מסרים לתקשורת שלא באמצעות הדוברות. ואילו כלל 29 קובע כי בנוגע להרצאות "ינהג שופט במידת הזהירות הראויה המתחייבת ממעמדו, תוך שמירה על גישה מאוזנת והימנעות מנימה פולמוסית או מהבעת דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית".

בכללים האלה עסקתי בהרחבה בפעם הקודמת בעניינו של השופט דוד רוזן, שלפני כשלוש שנים, בדברים שאמר בכנס פומבי, נטל לעצמו את החופש להוסיף הסברים והתייחסויות לפסק הדין שנתן רק זמן קצר קודם לכן בפרשת הולילנד. השופט רוזן ספג בשל כך שיחת נזיפה מנשיא בית-המשפט העליון דאז, השופט אשר גרוניס, שלפי הדיווחים גם טרח לכתוב מכתב ובו הדגיש כי "הגם שלדעתי הדברים מובנים מאליהם, אשוב ואבהיר כי שופט אמור לדבר בפסק דינו ולא על פסק דינו" (גם אז, אגב, היתה מנחת הפאנל תמר אלמוג).

רוזן היה שופט מכהן, אך מה לגבי שופטים בדימוס, כמו השופטת פרוז'ינין? כאן הכללים חופשיים יותר. סעיף 10 לכללי האתיקה של השופטים קובע כי הם "אינם מחייבים שופטים בדימוס". "יש לזכור עם זאת", ממשיך הכלל, "כי סביבתו הקרובה והרחוקה של שופט הורגלה להתייחס אליו כהתייחס אל שופט, וכי יחס זה נמשך והולך גם לאחר תום הכהונה. ראוי לו אפוא לשופט בדימוס כי ישווה נגד עיניו את רוחם ואת מגמתם של הכללים וכי יכוון התנהגותו ואורחותיו על-פיהם".

ואכן שופטים בדימוס מרשים לעצמם חופש רב יותר בהתבטאויותיהם הציבוריות והמשפטיות. לא פעם שמעתי במו אוזני את הנשיא בדימוס גרוניס, כמו גם נשיאים ושופטים אחרים של בתי-משפט בערכאות שונות, מתייחסים לפסקי דין שנתנו, ולא רק בהיבט העקרוני אלא תוך התייחסות עובדתית למקרה שבו דנו. שופטים בדימוס גם מופיעים תדיר באולפנים ומספקים פרשנות משפטית אקטואלית – גם תוך התייחסות והפניות לתיקים שבהם ישבו בעצמם כשופטים.

השופט המחוזי (בדימוס) שלי טימן, נשיאת בתי-משפט השלום (בדימוס) עדנה בקנשטיין, השופטת המחוזית (בדימוס) ורדה אלשיך ושופטים רבים אחרים, מערכאות שונות, נהגו, נוהגים וככל הנראה גם ינהגו כך בעתיד. עם זאת – סמיכות הראיון של פרוז'ינין למועד פרישתה, כמו גם העובדה שתיק נוסף בסדרת תביעות עובדי מעון ראש הממשלה תלוי ועומד, מעניקים לסיטואציה מימד חריף של אי-נוחות ציבורית.

נכון כי בית-המשפט ריסן עד לכדי ביטול כמעט מוחלט את עבירת הסוביודיצה, אך עדיין נושבת ממנו רוח המעדיפה את ניהול הדיון רק בין דלתי האולם ולא קבל עם, עולם ואולפן. בנוסף, שופטים אינם מבינים תמיד את האקלים התקשורתי העכשווי, ודווקא בשל כך על העיתונאים ועל קברניטי כלי התקשורת עצמם לנקוט משנה זהירות וריסון עצמי, ולו כדי שיד חיצונית לא תרסן אותם באופן שעולה על המידה הרצויה.

התחרות בין כלי התקשורת על הכותרת הצעקנית הבאה וקיומם של דיונים הבאים להחליף במידה רבה את בית-המשפט של המדינה בבית-המשפט של אולפן הטלוויזיה – מיידי, רדוד ועמוס אינטרסים מוסווים של המשתתפים בדיון – עלולים להביא בסופו של דבר למיאוס שיפוטי בתקשורת ומיאוס ציבורי בשופטים ובבתי-המשפט. באווירה הציבורית הנוכחית, נדרשת שבעתיים זהירות מלהידרדר למקום זה.