זה סיפור קשה לעיכול. במרכזו אדם אחד, גדול ממדים ומפחיד למראה, שהצליח לזרוע בלבול ותמיהה, שהתגלגלו לאנטגוניזם וכעס, אצל כרישי העולם העסקי; רובין הוד מטעם עצמו ולמען עצמו, נלחם בטייקוני הבורסה מדירת אמו שביד־אליהו, עד שניצח – אבל גם טיפוס כוחני שנקט שיטות שנויות במחלוקת והורשע על־פי הודאתו באיומים והטרדה בגלגולים קודמים של אותה פרשה עצמה. ואיכשהו, כל העיסה רווית הממון הזאת הפכה לעוד סיפור פיננסי מקצועי ליודעי ח"ן בלבד, שנקבר במדורי הכלכלה והעסקים. עד שחברת ההשקעות כלל־פיננסים שלחה מדובבת מקצועית שהקליטה את השופט יעקב מלץ מודה שאלי ארוך איים עליו.
"מלכתחילה משך אותנו הצד הרומנטי של הפרשה", מספר ירון לונדון, צרכן אדוק של תקשורת כלכלית, שמרבה לדלות ממנה נושאים ל"לונדון את קירשנבאום". "מה שקיבלנו היה בעיקר דיוקן של איש מאוד מוזר, ומאוד חביב אגב, למרות עונשי המאסר שריצה. עניין אותנו דיוקנו של איש שנלחם בעקשנות, במשך שנים, בגוף כל־כך גדול, ולבסוף הצליח לנצח אותו. לא הצלחנו לרדת לחקר העניין הסבוך עד תום", הוא מודה, "אבל בתוכנית יומית כמו שלנו צריך הרבה פעמים לוותר על העמקת יתר".
כשלונדון מדבר על העמקת יתר, הוא מתכוון בעיקר לצדדים הטכניים של הפרשה: איך ייתכן שדג רקק עסקי כמו ארוך הצליח להכות את הבורסה ולהרוויח עשרות מיליוני שקלים בימים ספורים? האם אפשר להאמין לו שפיתח "נוסחה סודית" שפיצחה את התנהלותו של השוק הסבוך מכולם, שוק המעו"ף? מי נתן את ההוראה (לחסום את מהלכיו של ארוך)?
"בלטה בעיני העובדה שאיש לא הצליח להסביר את תהליך צבירת הממון של ארוך", אומר לונדון. "העיתונות הכלכלית התייחסה לקוראים כאילו כולם מבינים מה הן אופציות מעו"ף, בעוד שגם אדם כמוני, שמרבה לקרוא עיתונות כלכלית, לא מבין עד הסוף את המהלכים הפיננסיים בפרשה".
"יש בזה משהו", מודה סמי פרץ, עורך "דה־מרקר", "הארץ". "אני לא משוכנע שליבנו את כל הפרטים. אפשר עוד לחפור ולהיכנס לעומק הצד הפיננסי. יש מקום לתחקיר שיברר אם הרווחים הללו אפשריים, באילו תנאים וכו'. הפרשה מורכבת בהרבה – יש בה אלמנטים מקצועיים של שוק ההון שאכן היה אפשר להבהיר בצורה טובה יותר. זה בטח עוד יקרה בהמשך".
ובכל זאת היו כמה נסיונות פיצוח: בדיקה שערכו ב"גלובס", למשל, הובילה למסקנה שטענותיו של ארוך משולות ל"זכייה בטוטו אחרי שאתה משקיע אלפי שקלים, אבל בלי לשלם על הטפסים", וקראו לזה "זכייה וירטואלית" ("יותר מזל משכל"; 23.2). ב"גלובס" עקבו אחרי הפרשה מרגע לידתה בפסק הבוררות הנפיץ של מלץ. "גלובס" ו"דה־מרקר" העניקו לפרשה טיפול רציף, מקיף וביקורתי, כי ידעו להעריך את מידת ההלם שהיא גרמה לשוק ההון ולקהילת המשפטנים; הם הבינו שרבים מלקוחותיהם, כמו הקורא ירון לונדון, מגרדים במרץ את הפדחת בניסיון להבין מי פה השרלטן. שני העיתונים הכלכליים ניסו לפזר עבורם את הערפל הפיננסי; הצלחתם היתה חלקית.
בכלי התקשורת האחרים, ובכלל זה במדוריהם הכלכליים, בחרו שלא להיכנס לעובי הקורה. אצלם סיפור הבוררות היה לקוריוז, סכום דמיוני שנפל לחיקו של אלמוני בנסיבות משונות. האזכורים לפרשה הופיעו בקצב הטפטופים שדלפו מהמעורבים בה: מסיבת עיתונאים תוקפנית שכינסה כלל, ידיעה על שכר הטרחה האסטרונומי של עורכי־הדין; כמעט שלא היו התייחסויות יזומות לסימני השאלה שהלכו והתרבו.
בדיעבד, היה להתעמקות בפרטים הטכניים ערך מוסף, בלתי צפוי, לשני העיתונים הכלכליים. הואיל והם הרגישו מחויבים לתת סיקור נרחב על הפן הפיננסי־משפטי של הסכסוך, הם היו ערוכים טוב יותר לפרק הבא, השערורייתי, של הפרשה. המעקב הרציף חיסן אותם (חלקית) מפני נגע הספינים שליווה את זליגת הסיפור אל מהדורות החדשות והעמודים הראשיים בעיתונים היומיים, בבוקר שאחרי פרסום ההקלטה.
"יחצנות המשפט הוא תחום חדש יחסית, שהתפתח בשנים האחרונות ונעשה בו שימוש רב, כחלק מהניסיון להשפיע על מקרים שנדונים בבתי־המשפט; פרשת מלץ היא עוד מקרה מובהק כזה", טוען משה נגבי, הפרשן המשפטי של רשות השידור. "עבודתם של היחצנים לגיטימית לחלוטין ומוצלחת, אבל התקשורת נכשלת שוב ושוב בעצלות כשהיא נדרשת לבדוק את החומרים שמגיעים אליה דרכם".
אם בדרך־כלל היחצנים עובדים כדי להשפיע על תוצאות הפסיקה בהתהוותה, במקרה הנדון התעוררו אנשי כלל רק בדיעבד, בעקבות מהלומת פטיש במשקל מאה מיליון שקל. האסטרטגיה של כלל היתה לערער את מעמדו של הפוסק, ובמשתמע את תוקף הפסיקה. הטקטיקה היתה הדרגתית: קודם כל הופצה הטענה שמלץ לא מתמצא בנבכי האופציות על מדד המעו"ף. אלא ששני הצדדים הסכימו מראש על הבורר, ואם כלל חששה שהיא קונה בורר בשק, יכולה היתה לפסול אותו לפני שהחל ההליך.
ובכל זאת, שקוף ככל שיהיה, הספין נקלט.
"לחומר גלם עיתונאי יש להתייחס כאל נקודת מוצא לבדיקה, ולא כאל מוצר עיתונאי סופי", אומר נגבי. "אתה לא לוקח מה שנותנים לך – בין אם זו הודעת דובר או יחצן ובין אם זו הקלטה – ומכניס את זה כמות שזה לעיתון. היום קורה הרבה שחומרים עוברים היישר מהביפר לכותרת, ופרשת מלץ היא מקרה מובהק שבו נשכחו הצעדים הבסיסיים של בדיקה עיתונאית. שני הצדדים הסכימו לבוררות בלתי מנומקת, וזה צעד שיש בו בעייתיות כיוון שאין בו מראית עין של צדק", הוא מסביר. "הדבר נכון באופן כללי לגבי השימוש הנרחב במוסד הבוררות. העומס הרב על בתי־המשפט מוביל לריבוי מקרי גישור ובוררויות במשפט האזרחי, כמו גם, אגב, לאינפלציה של עסקאות טיעון במישור הפלילי. בשני המקרים לא נעשה צדק בצורה האולטימטיבית, כפי שהיינו רוצים שייעשה. התקשורת היתה צריכה לקחת את המקרה הזה כעוד דוגמה לכך שזו מגמה מסוכנת, ושאת בעיית העומס בבתי־המשפט צריך לפתור בדרכים אחרות, ולא על־ידי העברת הסכסוכים לגופים ופרוצדורות בעייתיות. הבעיה היא, שוב, שהתקשורת מתעניינת רק בצד הצהוב והצעקני של המקרה הקונקרטי, ולא מסיקה את המסקנות העקרוניות והעמוקות יותר".
הבעייתיות של הליך הבוררות קשורה בהיותו הליך סגור: קשה מאוד להביא לביטול פסיקה שהתקבלה. פקפוק בכישוריו המקצועיים של הבורר אינו צפוי לעשות את העבודה, ובכלל הבינו זאת היטב. הם ידעו שהם צריכים תותח כבד יותר, ולקראת הגשת הערעור שלהם, הם שלפו אותו. הפעם הם גם דאגו לחמם את האווירה מראש. "על־פי ההבטחות שפיזרו אנשי אי.די.בי (בעלי השליטה בכלל־פיננסים; י"ל) בימים האחרונים, מדובר בפצצה אמיתית", דיווח רותם שטרקמן ב"דה־מרקר" ערב הגשת הערעור של כלל ("חמש הערות על פרשת אלי ארוך"; 15.3). "מחר יהיו העיתונים מלאים בפרטים חדשים ועסיסיים על הפרשה", התנבא־קבע. אבל מי שמזדעזע מהאפשרות ששופט עליון בדימוס פסק בהשפעת איומים ולא ביקש את הגנת המשטרה כי הוא "לא סומך עליה", לא היה צריך לחכות לקלטת המביכה, שבה נאמרו (או לא) הדברים. חשדות דומים כבר נשמעו חודש לפני כן, כשמהפרוטוקולים דלפה תשובתו של מלץ לאחד העדים שהתלונן על איומים: "אולי זה ינחם אותך שגם אני מרגיש מאוים", אמר לו אז מלץ. "אז מה אני יכול לעשות? מה אפשר לעשות?".
בזמנו, רק "מעריב" נדרש להערת מלץ ופרסם את חילופי הדברים התמוהים מפרוטוקול הדיונים. חודש עבר, ואותם החומרים ממש הגיעו על גבי קלטת: מלץ נעתר למדובבת של כלל, ומשיחתם עולה חשד שאלי ארוך איים עליו. הפעם הסתערו על הממצא כל כלי התקשורת. האפקט הדרמטי עשה את שלו. "כעיתון כלכלי, אנחנו נכנסים לתמונה כשאנחנו מזהים סוגיה כלכלית", מסביר סמי פרץ. "מרגע שנקבעה הפסיקה, נכנסנו לכל הצדדים".
"התייחסנו לנושא האיומים במידת מה, אולי לא במידה מספקת", מודה גם ירון לונדון. "גם בגלל קוצר הזמן וגם מפני שלא החשבנו אותו מספיק, כי נשבינו בסיפור הרומנטי. אחר־כך מצאנו לנחוץ להתעמק בזה יותר".
החשדות הפליליים שעולים מההקלטה לא התבררו במשטרה. כלל־פיננסים העדיפה לקחת את הקלטת לעיתונות ולנהל משפט שדה תקשורתי.
"העיתונות נגררת אחרי גימיקים חיצוניים במקום אחרי המהות", קובע נגבי. "מה שחשוב הוא תוכן ההקלטה; נכון שהקלטה נשמעת טוב בשידור, אבל זו לא סיבה מספיק טובה. לא עניין ההקלטה הופך את זה לסיפור, אלא האפשרות של האיומים".
התקשורת היתה צריכה להגביל את השימוש בה?
"הקלטה היא חומר עיתונאי לגיטימי. זה שכלל לא פעלה כשורה בכך שהקליטה אותו לא אומר שהעיתונות לא צריכה לעשות שימוש בהקלטה. אבל השימוש היה מאוד שטחי. מההקלטה לא עולה בצורה חד־משמעית שהושמעו נגד מלץ איומים. היא יכולה להתפרש לכאן ולכאן. הוקצנו פה דברים שלא בהכרח קיימים. היה צריך לכתוב דברים בסגנון: 'תמליל ההקלטה מעלה אפשרות של איום', ולא מיד להיגרר אחרי הספין ולקבוע שמלץ מאשר שאיימו עליו. זה לא נובע מההקלטה, והוא גם הרי הכחיש זאת".
ואכן, רוב הכתבים הכלכליים לא השתכנעו שבהקלטה מודה מלץ בבירור שאיימו עליו; יש בה הרבה אנחות ומלמולים, הרבה "כן" שיכול להתפרש כאישור או סתם כהבעת קוצר רוח, ורושם כללי של אדם שמנסה לנער מעליו טרדנית. הכתבים המסקרים את הנושא יודעים גם לספר שהשיטות האלה אינן חדשות: כיוון שקשה מאוד לבטל פסיקת בוררות, לא מעט חוקרים פרטיים מופעלים בניסיון להבטיח מראש את תוצאותיה. אלא שבמקרה זה הניסיון להטיל ספק בצלילותו של הבורר עשה כותרות: כלל־פיננסים הגיעה עד למנהלת משק הבית הפיליפינית של מלץ, אשה בשם וירג'יניה, בניסיון (כושל) להראות שהוא עשוי להתבלבל בין עשרה שקלים, אלף שקל ו־100 מיליון שקל.
"צעד לחלוטין לא לגיטימי", פוסק נגבי. "אם האיש היה מכהן כשופט בבית־המשפט, זה היה עיסוק לגיטימי. שופט פועל מטעם המדינה וקובע את אורחות החיים של כל אחד מאיתנו בפסיקות שלו, בין אם במקרים ספציפיים ובין אם בנורמות התופסות לגבי החברה כולה. אבל בורר הוא אדם ששני אנשים בחרו שיחליט ביניהם; הם יכלו באותה המידה להסכים שילד בן שנתיים יפסוק בעניינם, או שהטלת מטבע תכריע. זה עניינם ולא עניין הציבור".
מרגע שטענות כאלה הופכות מהודעת דובר לידיעה בעיתון, קשה עד בלתי אפשרי לבטל את הנזק למוניטין של האיש. החשד, גם אם אין לו על מה שיתבסס, נהפך לתהייה מוצדקת. יכול להיות שהתקשורת סייעה להפריח בלוני ניסוי אינטרסנטיים?
"קשה לי לשפוט", אומר לונדון. "מה שבטוח הוא שהתקשורת נטתה לתת את הגרסה של בעלי ההון והכוח, בעלי מנגנון יחסי־הציבור המשומן. אנחנו לא היינו בטוחים שזו הגרסה הנכונה. ברגע שהם הפקידו את הבוררות בידי אדם נשוא פנים כמלץ ולא חייבו אותו לנמק את פסיקתו, בזה נגמר העניין לגבי דידי, ואין מקום לטענותיהם. כששופט עליון בדימוס, שהיה מבקר מדינה, אדם שאינו עושה רושם שהכרתו מעורפלת, נותן עדות שהוא לא אוים – לדעתי, זה עד אמין. נשמע מופרך בעיני ששופט עליון לשעבר לא יפנה למשטרה כשמאיימים עליו".
איור: גיא מורד
"זה כנראה שיחק תפקיד", אומר סמי פרץ בהתייחס לעוצמתה של כלל, חברה הנשלטת על־ידי איש העסקים עתיר ההשפעה והממון נוחי דנקנר. "אבל כוחה של כלל־ביטוח (חברת האם של כלל־פיננסים; י"ל) לא בהכרח פעל לטובתה: אפשר לשאול גם איך זה שחברה בסדר גודל כזה הסתבכה בכזו פרשייה, התנהלה בשלומיאליות כזו, ואחר־כך עוד מערערת בדרכים מפוקפקות על הלגיטימיות של בורר שהיא עצמה הסכימה לו".
יאיר לוי הוא עיתונאי
מההשקעה ועד פסק הבוררות
פרשת אלי ארוך, שהתגלגלה לפרשת מלץ, החלה בשלהי 1999. באותה שנה פתח ארוך, אז סוחר מניות מתחיל, חשבון בבית־ההשקעות אילנות־בטוחה, שנרכש ברבות הימים על־ידי קבוצת אי.די.בי והפך לכלל־פיננסים.
באמצעות החשבון שפתח הזרים ארוך פקודות רבות לקנייה ומכירה של אופציות מעו"ף, מדד המורכב מ־25 המניות הגדולות בבורסה. תחום אופציות המעו"ף נחשב לאחד הסבוכים ביותר והתנודתיים ביותר בשוק ההון - יש בו פוטנציאל לרווחיות גבוהה, אך גם סכנה לספיגת הפסדים כבדים. כיוון שכך, בתי־ההשקעות דורשים מהלקוחות להעמיד בטחונות משמעותיים כנגד הפעולות שהם מבצעים בו.
ארוך טוען שפיתח נוסחה מתמטית שמנטרלת את הסיכונים ולמעשה מבטיחה גריפת רווח בשוק המעו"ף. הוראות הביצוע שהעביר דרך כלל־פיננסים היו אמורות להצמיח לו רווח של 85 מיליון שקל; אלא שהחברה הפסיקה, לטענתו, לבצע אותן בשל תקלה במערכת המחשוב, ובכך נגזלו ממנו הסכומים שהרוויח בדין. מנגד טענה כלל שארוך לא העמיד את הבטחונות הדרושים, ולכן לא בוצעו הוראותיו. שני הצדדים הסכימו שהנושא יועבר להכרעת בורר - מבקר המדינה לשעבר ושופט עליון בדימוס יעקב מלץ.
בפברואר השנה פסק מלץ לטובתו של אלי ארוך, וקבע שעל כלל־פיננסים לפצותו ב־94.8 מיליון שקל. פסק הבוררות של מלץ ניתן על גבי שני עמודים בלבד, ללא נימוקים, כפי שסוכם מראש בין הצדדים.
במקביל להליך הבוררות הנפתל הועמד ארוך לדין פלילי, שבסופו נדון ל־22 חודשי מאסר על תנאי, מתוכם עשרה בפועל, לאחר שהודה בעבירות של איומים והטרדה של מנכ"ל כלל־פיננסים, עדים בפרשה ובני משפחותיהם.
בעקבות פסק הבוררות החריג של מלץ החלה כלל לנקוט צעדים שיכינו את הקרקע לערעור על הפסיקה. בין השאר הושמעו טענות על היותו של מלץ חסר הבנה מקצועית בתחום ולא צלול בדעתו. אנשי כלל אף טענו שארוך איים על מלץ, וגיבו את טענתם בקלטת שבה חוקרת פרטית, שהתחזתה למדריכת נוער בסיכון, נשמעת מחלצת ממלץ הודאה לכאורה על כך שהיה נתון לאיומים מצד ארוך. במרץ האחרון הגישה כלל לבית־המשפט כתב ערעור על פסק הבוררות.
גיליון 62, מאי 2006