שורה של עדים בעלי זוויות ראייה שונות ותפקידים מגוונים ציירו אתמול תמונה מטרידה ביותר של הדרכים שבהן מסוכל חופש הביטוי בישראל.
במסגרת ערב עיון שנערך באוניברסיטת בן-גוריון לרגל פרסום ספרו של עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, "The Secret War With Iran", התנהל רב-שיח על צנזורה וחופש מידע בישראל בהשתתפות ברגמן עצמו, עורך-הדין הוותיק מיבי מוזר, גנז המדינה לשעבר טוביה פרילינג והצנזורית הראשית סימה ואקנין. תחת הכותרת "אורך המספריים" נמסרו מעל הבימה באולם הסנאט של האוניברסיטה עדויות אישיות, הערכות ואנקדוטות ייצוגיות, שמסיכומן עולה המסקנה כי בעלי השררה בישראל עוקפים את החוק, ולחלופין מנצלים חלקים ממנו לרעה, כדי למנוע מהציבור גישה למידע אף שאין בפרסומו איום על בטחון המדינה במידה המצדיקה את גניזתו.
אם בפתח המושב המיוחד, כשהצנזורית הראשית טענה כי בישראל "חופש הביטוי נשמר לא למרות הצנזורה, אלא בגלל הצנזורה", היה מי מהצופים שחייך לעצמו, הרי שבסיומו התברר כי העמדה הזו מקובלת על כל המשתתפים, וכי נסיונות לעקוף את הצנזור מתבצעים בישראל לא רק כאמצעי לשחרור מידע עבור הציבור, אלא גם מהכיוון האחר – כניסיון להסתיר מידע שהצנזור אינו מתנגד שיובא לידיעת הציבור.
צילום: mollycakes רשיון CC
"הצנזור הראשי איננו צנזור ראשי", קבע עו"ד מוזר והסביר שבישראל יש "יותר מצנזור אחד". לדבריו, מאז שבג"ץ שניצר קבע כי לצנזורה רשות לפסול אך ורק חומרים שבהם "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה", נוצרה תנועת נגד שנועדה להביא לפסילת חומרים תוך עקיפת הצנזורה. "מישהו החליט שבג"ץ שניצר הוא רחב מדי", הסביר מוזר, ומשום כך "שלטונות הביטחון במדינת ישראל מצאו דרך איך עוקפים את הצנזור". זאת, אף שלצנזור הסמכות החוקית להחליט מה יפורסם ומה לא. לדבריו, שני הצנזורים האחרים, שפועלים במקביל לגוף שקיבל את הסמכות החוקית, הם בתי-המשפט וועדת השרים. מוזר תיאר את מהלך איסור הפרסום בשני הנתיבים הללו.
עו"ד מיבי מוזר: "כשהשופטים יוצאים מהלשכה נעלם העיקרון של חופש הביטוי"
בנתיב הראשון יוזמים "שלטונות הביטחון", כהגדרתו, פנייה לפרקליטות המדינה ומבקשים שתדרוש, בטענה של פגיעה בבטחון המדינה, צו איסור פרסום על מידע שאינם מעוניינים שיגיע לידיעת הציבור. הפרקליטות מבקשת מבית-המשפט, "בטון מאוד רציני ובצורה מאוד מרשימה", כלשונו, את הצו, ובקשה זו נענית בחיוב "לעתים קרובות בלי שהשופט ייכנס לעומק הדברים". מרגע זה ההחלטה על פרסום המידע הזה מופקעת למעשה מידיו של הגוף שהוסמך לכך על-ידי החוק. לדברי מוזר, כשעיתונים מגישים כתבות וידיעות לצנזורה טרם פרסומן, ידיה של זו כבר כבולות. בכל הנוגע לפרטים שלהם הוצא צו איסור פרסום, הצנזורה אינה מתערבת, ולמעשה אינה משיבה למבקשים, אלא מכפיפה את עצמה לצו איסור הפרסום.
במקרים אחדים, הסביר הפרקליט, נציגי "שלטונות הביטחון" מבקשים להיפגש עם השופטים בלשכתם, בפרטיות, ולהסביר להם את חומרת המידע. "כשהשופטים יוצאים משם, נעלם העיקרון של חופש הביטוי", אמר מוזר. "אני לא יודע מה אמרו בלשכה, אני לא יודע להיאבק בזה. אני לא יודע איך לשכנע שאולי היה מקום לכבד את חופש הביטוי דווקא".
הנתיב השני שבו נאסר פרסום באופן שעוקף את הצנזור הרשמי הוא ועדת השרים למתן היתר לפרסומים, שבידיה הסמכות להעניק ולמנוע פרסומים של עובדי הציבור ועובדי הציבור לשעבר. הוועדה פועלת במקביל לצנזורה ופוסלת לעתים גם פרסומים שעברו את מבחן הצנזורה. לדברי מוזר, זהו "הצנזור הכי קשה" משום ש"בוועדת השרים אנחנו לא יודעים את הקריטריונים לפי מה מחליטים לפרסם או לא לפרסם". לדבריו, במקרה אחד הוא הצליח לשים את האצבע על הסיבה למניעת פרסום. בספר ספציפי, שלא הותר לפרסום, "נכלל קטע שהתייחס לאחד מבעלי השררה או הכוח להשפיע על ועדת השרים". לאחר שהספר הוגש לוועדה ללא קטע זה, נעלמה גם התנגדות הוועדה לפרסומו. "ברור לי לחלוטין", הצהיר מוזר, "שזה היה בלתי ענייני, שזה היה אפילו לא פוליטי, אלא אישי לחלוטין. אותו איש רצה להסתיר את מבושיו".
הצנזורית הראשית סימה ואקנין: "כולנו צריכים לצאת נגד צווי איסור פרסום וועדת השרים"
בתגובה לדברים אלה אמרה הצנזורית הראשית, סימה ואקנין, כי היא "מסכימה כמעט לכל מלה" של עו"ד מוזר. "לא רק שיש לנו כמה מסלולים עוקפי צנזורה במדינת ישראל", הוסיפה, "אני יכולה להגיד שאני נאבקת בלא מעט מהם". לדבריה, "בסופו של דבר זה מאבק של כולנו. כולנו צריכים לצאת נגד צווי איסור פרסום וועדת השרים, שלפעמים מפעילה שיקולים זרים בתהליך קבלת ההחלטות". ואקנין ציינה כי מאבקה נושא פרי: במהלך כהונתה ירד שיעור צווי איסור הפרסום ב-70%.
עמדה דומה לזו של עו"ד מוזר הביע טוביה פרילינג, שהיה גנז המדינה בשנים 2001–2004. לדבריו, בתום כהונתו הגיע למסקנה כי חוק הארכיונים של מדינת ישראל, שבזמן חקיקתו היה חוק ראוי, הוא כיום "חוק מפגר, שאינו מציג איזונים כיאות לחברה דמוקרטית". פרילינג תיאר התנהלות בעייתית של שלל מערכות המשיקות ומקבילות לגנז המדינה הרשמי. לדבריו, "הגנז לא מייצג את הציבור בפני המדינה. אין לו סמכויות ממשיות שמאפשרות לו לפתוח את החומר בתום תקופות החיסיון". הכוח, הסביר פרילינג, נמצא בידי המשרדים המייצרים את המידע, ודעתו המקצועית כגנז מתבטלת בפני דעתו האישית של השר.
כדוגמה הביא פרילינג את מקרה התיעוד הגנוז של מלחמת יום הכיפורים, מקרה שהביא ל"שחיקה במעמד הגנז", כהגדרתו. לדבריו, לקראת מלאת שלושים שנה למלחמה, פנה מתוקף סמכותו כגנז למנהלת ארכיון צה"ל וביקש ממנה להתחיל בהליך של פתיחת תיקים, אך היא, שלפי החוק כפופה לגנז המדינה, הסבירה לו כי את הוראותיה היא מקבלת משר הביטחון. "אני לא חושב שארכיון צה"ל צריך להיות גוף עצמאי", קבע פרילינג כשהוא מזכיר שגם הצבא, המחזיק בארכיונו את דו"ח ועדת אגרנט, הוא בין הגופים המבוקרים בדו"ח.
פרילינג סיפר כי גם במקרה שחוקר ביקש תיעוד על ההקרנות שביצע משרד הבריאות בעולים החדשים בשנות החמישים לצורך מניעת גזזת, "המערכת עשתה ככל שיכלה כדי לא להעמיד לרשותו את החומר הזה". לדבריו, במשרד הבריאות ניצלו תקנה הקובעת שלמשרד ממשלתי יש רשות למשוך חזרה חומר ארכיוני מגנזך המדינה לצורכי עבודתו, כך שלפתע, בעקבות הבקשה לעיין במסמכים משנות החמישים, החליט משרד הבריאות שהוא זקוק להם לצורכי עבודה.
גנז המדינה לשעבר, טוביה פרילינג: "לא לשם זה קיים החוק"
לדברי הגנז לשעבר, חלק גדול מהחומר התיעודי שמשרדי הממשלה אמורים להעביר לגנזך המדינה אינו מועבר, ולעתים הוא מועבר מהסיבות הלא נכונות. "יש מתח בין חוק הארכיונים לחוק חופש המידע", הסביר פרילינג. יום אחד, סיפר, הגיע למשרדיו שליח עם מסמכים לגניזה ממשרד ממשלתי "שבמשך שנים התעקש לא להפקיד חומר בגנזך המדינה", למרות הפצרות הגנזים. מה הביא לפתע לשינוי המדיניות? בקשה מתוקף חוק חופש המידע לעיין בחומר שבידי המשרד. פרילינג הסביר כי ברגע שתיעוד ממשלתי מופקד בגנזך המדינה, הוא אוטומטית הופך חסוי לשנים רבות. "אלה דברים שהאזרחים והעיתונאים והפרופסורים וכל אדם שאכפת לו צריכים לקום ולומר, 'לא לשם זה קיים החוק'", אמר פרילינג, "ואני לא בטוח שהגנז הנוכחי והקודם נהנו מהגיבוי הציבורי ומההבנה הציבורית שיש כרסום בדבר הזה".
העיתונאי רונן ברגמן, שלכבוד ספרו נערך הרב-שיח, קבע כי "הבעיה קשה", וכי זכותם של העיתונאים לפרסם וזכותו של הציבור לדעת נפגמות כתוצאה מהמנגנונים עוקפי הצנזורה. לדבריו, את מרבית המחלוקות מול הצנזורה הרשמית העיתונאים מצליחים בסופו של דבר לפתור, אך זרועותיו של "התמנון המסומם", כפי שהוא מגדיר את מערכת הביטחון הישראלית, פועלות ללא תיאום וללא מדיניות אחידה.
ברגמן הזכיר אף הוא את הסירוב לפתוח לעיון מסמכים במלאות שלושים שנה למלחמת יום כיפור, וסיפר כיצד נמנעה ממנו הגישה לתיעוד ולמחקרים בתואנה כי פרסומם יגרום לנזק בלתי הפיך לבטחון המדינה. בסופו של דבר נאלצו בעיתונו להבריח מהארכיון מחקרים סודיים ומסמכי מודיעין "בדרך לא דרך". לדברי ברגמן, הפעולה התבצעה בעזרת שיתוף פעולה עם גורמים בתוך המערכת, שאף הם הגיעו למסקנה כי מניעת הפרסום של מסמכים אלה נובעת מלחצים שמפעילים גורמים פוליטיים ("בעיקר אריאל שרון", ציין ברגמן) מסיבות אישיות ולא מטעמי ביטחון. כהוכחה לצדקתו אמר ברגמן כי בטרם פרסום הכתבה שהתבססה על מסמכים אלה, הגיש העיתון לצנזורה עשרות אלפי מלים מתוך המסמכים הסודיים, ורק שתי מלים לא עברו את אישורה. "לא סוד, ולא כמוס ולא חשאי, אלא סיבות שאינן רלבנטיות", סיכם. "יש חוסר אחידות מוחלט, אך אחד לא קובע מה סודי ומה לא, ואף אחד לא עורך דיון עקרוני במה סודי ומה לא סודי".
מנחה הדיון, פרופ' יורם מיטל, סיכם בקביעה שהכותרת שניתנה לכנס, "אורכם של המספריים", התבררה כשגויה. "מה שעולה כאן", אמר, "הוא [שהבעיה היא] לאו דווקא אורכם של המספריים, אלא יותר מי אוחז בהם".