קשר שתיקה

העיתונים הישראלים עוסקים בפרשת הארווי ויינשטיין, המפיק ההוליוודי המשפיע שה"ניו-יורק טיימס" וה"ניו-יורקר" חשפו כי במשך עשורים הטריד מינית ואף אנס שחקניות. "הארווי-גייט – קופת השרצים המינית של מפיק העל מטלטלת את הוליווד", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". "חקירה נגד המפיק הארווי וינשטיין: 30 נשים התלוננו", נכתב על שער "הארץ". ב"ישראל היום" כותב דודי כספי על אחת מהן, השחקנית אשלי ג'אד, שמספרת כיצד סירובה להצעה מינית של המפיק עלתה לה בחבלה בקריירה שלה.

התלות של שחקניות מוטרדות ושחקנים שותקים במפיק הדומיננטי היא אחת הסיבות שנותנים העיתונים האמריקאים לכך שבמשך שנים רבות כל-כך יכול היה וינשטיין להמשיך במעלליו מבלי שייחשף. סיבה אחרת היא שורת העיתונאים שהיו תלויים בו, שעבדו עבורו או חילטרו עבורו. גם ב"ידיעות אחרונות" כותבים על קשר השתיקה. "כמו במקרים של טראמפ ואוריילי וכמובן ביל קוסבי, הסיפורים על ויינשטיין היו שם עשרות שנים. קשר השתיקה המביש של הוליווד שיתק שחקניות מותקפות שהיו זקוקות לוויינשטיין כדי לעבוד, שיתק עיתונאים שלא הרימו את התחקיר המתבקש, ושיתק את גברי התעשייה, כי גם הם צריכים לעבוד ואולי הם בכלל הבאים בתור", נכתב במוסף הבידור של העיתון.

תמיד כשנחשפת פרשה כזו, של אדם בכיר ומפורסם שהתנהל בצורה עבריינית לאורך הקריירה שלו, השאלה העקרונית שעולה היא כיצד עלה בידו להתמיד בכך – והעיתונות מחדדת ותוהה על שתיקת העיתונאים. לסיבות הנכונות והנכוחות של תלות מקצועית וסימביוזה עם עיתונאים אפשר להוסיף אחת נוספת, שמלכדת את כל הסיבות האחרות יחדיו: העיתונות עצמה סובלת פעמים רבות מאותה בעיה בדיוק, של דמויות עיתונאיות בכירות המתנהלות בצורה עבריינית לאורך הקריירה שלהן. כשהמו"ל מושחת, קשה הרבה יותר לדווח על שחיתות.

מוזס: "בהנחה שאנחנו מסכמים את הדברים אתה חייב לשחרר מישהו שידבר עם רון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') את מי שאתה רוצה. אתה חודשים לא נותן את זה" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

מוזס: "בהנחה שאנחנו מסכמים את הדברים אתה חייב לשחרר מישהו שידבר עם רון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') את מי שאתה רוצה. אתה חודשים לא נותן את זה" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

לא מזמן נחשף באופן הכי בוטה ומהדהד שאפשר להעלות על הדעת כיצד מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, מתנהל באופן מושחת ודן באופן שבו ירתום את העיתון שלו ואת העיתונאים העובדים בו לטובת האינטרסים של הפוליטיקאי הבכיר במדינה – תמורת בצע כסף ואינטרס מסחרי מובהק. "ידיעות אחרונות", שמוזס מזכיר בפירוש את העורך הראשי שלו, רון ירון, כמי שיהיה ציר מרכזי בעסקה המושחתת, לא מספק תחקירים, כתבות מגזין, ידיעות חדשותיות או מאמרי פרשנויות על הפרשה, המכונה "תיק 2000". מילא. אבל גם העיתונים האחרים, למעט הבלחות ב"הארץ" ו"דה-מרקר", לא קוראים להקיא מקרבם את המו"ל שנתפס כשידו בתוך החצאית, לא יוצאים מגדרם כדי לחשוף פרטים חדשים על הפרשה ולמעשה פועלים בדיוק להפך – ממעיטים בחומרתה וקובעים כי לא מדובר בעניין פלילי, אם בכלל.

כשמוזס יוקע לבסוף אל קיר הקלון של ההיסטוריה באופן ברור ומוחלט, יתפרסמו בעיתונים שיהיו קיימים אז מאמרים דלוחים בסגנון איפה טעינו ואיפה היינו. ניתן לשער שבאף אחד מהם לא יספק הפובליציסט התורן את ההסבר והעובדות האמיתיים לכך שמוזס פעל וממשיך לפעול כמו"ל לגיטימי במדינה דמוקרטית. אף עיתונאי לא יכתוב – שתקנו כי שילמו לנו. שתקנו כי אנסו גם אותנו. שתקנו כי גם אנחנו היינו אנסים.

פייסבוק

גם ב"דה-מרקר" כותבים על קשר שתיקה אמריקאי לגבי סכנה לציבור: "בעמק הסיליקון, בענף ההון סיכון, בעולם היזמות, רוב חברות המדיה והמפרסמים הגדולים התחילו להבין לעומק בשנים האחרונות איך עובדת פייסבוק ומה הסכנות שמביאה הדומיננטיות שלה. אלא שרוב השחקנים האלה שותקים: כולם צריכים את פייסבוק לעסקים שלהם. ריכוז הכוח בידיים של צוקרברג והבוסים של חמש הפלטפורמות האינטרנטיות הגדולות שצמחו בעשור האחרון הוא חסר תקדים בהיסטוריה של התאגידים המודרניים".

את הדברים כותב גיא רולניק בטורו השבועי, בהמשך לטור מהשבוע שעבר שעסק במחלוקת המשפטית בין עיתונאי הטלוויזיה גיא לרר לבין חברת החדשות של ערוץ 10 בנוגע לבעלות על דף הפייסבוק הפופולרי של "הצינור", התוכנית שלרר הגיש בערוץ 10 וכעת יעבור להגיש בחברת הטלוויזיה רשת (תחת השם "הצנרת"). לרר והחברה הגיעו לפשרה שלפיה הדף ישוכפל, כפי שנעשה בעבר במחלוקת בין קשת ורשת על דף הפייסבוק הפופולרי של תוכנית הבידור "האח הגדול". רולניק כתב כי הבעלים האמיתיים של הדף אינם לא לרר ולא ערוץ 10, אלא פייסבוק עצמה – שהרימה לו להנחתת טור נוסף כשהודיעה שאינה מוכנה לשכפל את הדף וכי תבטל גם את שכפול הדף של "האח הגדול".

מארק צוקרברג (צילום מסך)

מארק צוקרברג (צילום מסך)

"במלים אחרות", כותב היום רולניק, "פייסבוק נאלצה להודות במובן מאליו: היא אינה פלטפורמה ניטרלית ופתוחה, אלא רגולטורית של חלק אדיר מהפעילות באינטרנט. היא רגולטורית ששיקוליה אינם שקופים וכללי המשחק שלה, כמו בכל מונופול, עשויים להתנגש לעתים קרובות עם התועלת של הצרכנים והציבור הרחב.[...] ההחלטה שהתקבלה לפני כחודשיים – לפצל את העמוד של 'האח הגדול' – וההחלטה שהתקבלה השבוע – לא לפצל את העמוד של 'הצינור' — שתיהן שרירותיות לחלוטין. לפייסבוק לא היתה ברירה: היא חייבת להמשיך לשמור על הסיפור שהיא חברה ש'מחברת אנשים' ושיש לה כללים ברורים ושקופים להפעלת העמודים. מישהו עוד עלול להשתכנע בנכונות הנרטיב החלופי שהצענו כאן לעסק המדהים שבנה מארק צוקרברג: פלטפורמה מונופוליסטית לפרסום, לא שקופה אלא ממכרת, ולא במקרה אלא כתוצאה מתכנון מדויק, שמוכרת את פרטי המשתמשים שלה למפרסמים בצורות גלויות וסמויות כדי למקסם את רווחיה ואת מעמדה המונופוליסטי".

גם ב"ידיעות אחרונות" כותבים על פייסבוק: רענן שקד כותב בטור הקבוע שלו בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כי הרשת החברתית היא "פרנקנשטיין שטורף את כל האינטרנט [...] זורע הרס, שעמום, קנאה ושטנה בעולם". הטור מקושקש, במסורת מלחמת ההתשה של מוספי החגים, אבל שקד לפחות יכול להגיד שהוא שנא את פייסבוק (ובלוגים, ואינטרנט ומה לא בעצם) לפני כולם.

שקד גם מצטט משפט שכתב עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של העיתון, בקשר לפייסבוק: "ההתעוררות המוסרית של צוקרברג היא לא יותר ממסחטת לייקים". בעמוד העוקב מספק שיף תובנה ממצה יותר על הרשת החברתית, כשהוא כותב על סדרת טלוויזיה אמריקאית בשם "החיים עצמם" ושואל מדוע היא זוכה להצלחה. תמצית התשובה שהוא נותן היא שהתסריט שם בפיהן של הדמויות, העסוקות ב"נבירה בדילמות יומיומיות", נאומים, "ולא סתם נאומים, אלא פוסטים בפייסבוק לפי כל כללי הטקס: חושפנות אישית כמעט מביכה, פיתולי עלילה מפתיעים ולבסוף מסר מעצים ומזכך. ואת הלייקים מחליפות דמעות. 'החיים עצמם', עוד יותר מאמה הרוחנית 'פרנטהוד', היא מכונת בכי משומנת, כדי לעמוד בפניה יש לעבור כריתת לב".

עניינים ברומו של עולם

שני הסכמים נמצאים היום במרכז כותרות העיתונים: הסכם הפיוס של חמאס ופתח והסכם הגרעין הבינלאומי עם איראן. אליהם בכותרות הראשיות מצטרף העיסוק ביחסים בין ארצות-הברית וישראל לבין אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם. פעולותיהם של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ עומדות גם במרכז העיסוק בשני ההסכמים המוזכרים.

"בעקבות ארה"ב: ישראל נערכת לפרישה מאונסק"ו", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "מתנתקים מאונסק"ו" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (אחת משתיים; השנייה, "קרב ימי", עוסקת בפרשת הצוללות, או "פרשת כלי השיט", כפי שמקפידים לקרוא לה בעיתון, ועל כך בהמשך). בשער "הארץ" כותרת קטנה מעל הקפל קוראת "ארה"ב פורשת מאונסק"ו בשל 'האפליה המתמשכת נגד ישראל'". כותרת זעירה עוד יותר בשער "מעריב" מוסרת כי "בעקבות ארה"ב: גם ישראל נערכת לפרישה מאונסק"ו". בשער "ידיעות אחרונות" מפרטים מהי אותה אפליה מתמשכת: "אחרי שארגון החינוך והתרבות של האו"ם הכחיש את הקשר בין היהודים להר הבית והכריז על חברון כאתר מורשת פלסטיני".

בעוד הידיעה של שלמה צזנה ב"ישראל היום" מדגישה את צבעי השחור (ארגון בינלאומי שונא ישראל) והלבן (נשיא אמריקאי הנלחם את מלחמתה של ישראל) ומתופפת בתופי מלחמה, ב"הארץ" מוסיפים אמיר תיבון וברק רביד צבעי אפור: ההתרחקות של ארצות-הברית מהארגון החלה עוד בימי אובמה, שהפסיק את התמיכה הכספית בו (שהיתה רבע מתקציבו) בשל צירופה של הרשות הפלסטינית כחברה; התגובה של ישראל היתה זהירה יחסית, ו"פקיד בכיר הסביר שנתניהו משאיר את הדלת פתוחה בפני הישארות ישראלית" משום שתהליך העזיבה אורך זמן רב ועד אז ייתכן שטראמפ יתחרט או שהנהלת הארגון תשתנה; ההתנתקות של טראמפ באה גם על רקע חוסר שביעות רצון אמריקאית כללית מהארגון ומהמשאבים שהוא דורש.

בתוך טור הפרשנות של פרופ' אברהם בן-צבי ב"ישראל היום" ניתן למצוא עוד מידע העוזר לשרטט תמונה מורכבת יותר מזו שמציגים עורכי הטבלואידים בכותרות ובידיעות החדשותיות: "למרות זיקתה הישראלית המיידית של ההחלטה, אין המדובר בהקשר הבלעדי. שכן, היא משקפת גם את הסתייגותו העמוקה של הבית הלבן ממסגרות פוליטיות וכלכליות בינלאומיות לא מעטות שארה"ב מהווה חלק מהן, שסדר היום שלהן סותר לשיטתו יעדים ואינטרסים אמריקניים מובהקים. מבחינה זו, החלטתו האחרונה של טראמפ בקשר לאונסק"ו אינה שונה מהותית מגישתו הבסיסית כלפי ארגון האו"ם בכלל, או כלפי נאט"ו ונפט"ה".

בנימין נתניהו נושא את נאומו על הגרעין האיראני במליאת האו"ם, 27.9.12 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

בנימין נתניהו נושא את נאומו על הגרעין האיראני במליאת האו"ם, 27.9.12 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"הארץ" בוחר בהסכם הפנים-פלסטיני לכותרת הראשית: "פתח וחמאס חתמו על הסכם פיוס: הרשות תשלוט שוב בעזה אחרי עשור"; "חמאס יוכל לפעול בגדה, הרשות תפעיל את מעבר רפיח. פירוק הזרוע הצבאית אינו עומד על הפרק". הנושא האחרון עומד במרכז כותרותיהם של העיתונים האחרים על ההסכם: "ההסכם שנחתם אתמול בין חמאס לפתח מחזיר לידי הרשות הפלסטינית את האחריות השלטונית והמינהלית על עזה, אבל הצדדים עדיין לא דנו בסוגיה הקריטית ביותר: פירוק חמאס מנשקו", טוענת מנגד הכותרת בשער "ידיעות אחרונות". "בישראל מתעקשים: לפרוק את חמאס מנשקו", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

בשער "ישראל היום" מעדיפים להדגיש מאמר פרשני של דניאל סיריוטי, הטוען כי ההסכם הוא רק "מול המצלמות" וכי "גורמים בכירים בפתח" אמרו לו שלעולם לא יסלחו לחמאס על הטבח שערך באנשיהם כשהשתלט על הרצועה לפני עשור. כמו בסיקור הפרישה האמריקאית מאונסק"ו, גם בסיקור הסכם הפיוס "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מציגים קו דומה, נצי. "פיוס מלא חורים" היא כותרת הכתבה של אליאור לוי וסמדר פרי בעמוד הפותח של העיתון. "הסכם חסר סיכוי" היא הכותרת של מאמר הפרשנות של אלכס פישמן, הנדפס באותו עמוד.

ב"הארץ" מסבים את תשומת הלב לכך שהתגובה הרשמית של ישראל, מלשכת נתניהו, היתה הפעם דווקא מתונה ודיפלומטית. ברק רביד וג'קי חורי מסבירים מדוע ההסכם, אחרי הכל, הוא אינטרס ישראלי – הן בשל המשבר ההומניטרי ברצועה והן בשל מעורבותה של מצרים. ב"ישראל היום" מציין גם יואב לימור ש"ישראל הגיבה באיפוק יחסי". סך הכל, גם "ישראל היום".

"הבית הלבן: טראמפ יודיע בנאומו היום על אסטרטגיה חדשה בנוגע לאיראן", נכתב בכותרת ידיעה של אמיר תיבון על שער "הארץ". תיבון מוסר כי היועץ לביטחון לאומי האמריקאי מקמאסטר מתדרך כתבים כי "טראמפ אמנם יתקוף במלים קשות את הסכם הגרעין ויכריז שאיראן הפרה את רוחו, אך לא יודיע בשלב זה על השבת הסנקציות נגד איראן שהוסרו בהסכם" – הודעה שבכל מקרה טעונה אישור של הקונגרס. בשער "ישראל היום" כותרת זעירה ברוח אחרת, לוחמנית, בהתאם לקו העקבי של העיתון ושל לשכת נתניהו: "היום: טראמפ צפוי להודיע שאיראן לא עמדה בהסכם ולהעביר את ההכרעה לקונגרס".

המספר הנוסף

כל אחד מהעיתונים מוסיף נושא רביעי שהוא מבליט: ב"ידיעות אחרונות" מדובר, באופן לא שכיח, בתוספת לעבודה העיתונאית הקשורה ל"חקירות נתניהו": שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון ממשיך את האאוטינג שלו כמקור לפרשת הצוללות ("תיק 3000") וטוען כי נתניהו "דרש ממנו לבטל את המכרז על הספינות" (שנועדו להגנה על אסדות הגז) כדי לעשות את העסקה עם החברה הגרמנית. נתניהו מוסר בתגובה כי הוא אינו חשוד בפרשה וכי גורמי החקירה מאשרים זאת. ברגמן עצמו מחזק את הדברים במידע שהוא מביא ממקורותיו, ולפיו השחיתות בפרשה לא הגיעה לדרג המדיני. למרות זאת, ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים את תמונתו של נתניהו בצמוד לכותרת הראשית ובכתבה עצמה (כשהוא עומד על צוללת).

מי שכן נראה כמסתבך והולך בתיק 3000 הוא מקורבו ופרקליטו של נתניהו, עו"ד דוד שמרון, שלפי התחקיר עסק גם במשא-ומתן סביב רכישת כלי השיט ולא רק ייצג את המתווך מיקי גנור, שהפך לעד מדינה בפרשה. שמרון מכחיש כי הוא מושחת. את הכתבה מביא רונן ברגמן, המשתף פעולה עם העיתון הגרמני "די צייט" (הולגר שטארק), מה שמאפשר לו לצטט מידע הקשור ליכולת הגרעינית של ישראל. לפי ברגמן ושטארק, "ישראל ביקשה צוללות ארוכות יותר, הגרמנים העריכו שהדבר נועד לאפשר שיגור נשק גרעיני משופר".

תעמולה של נתניהו ב"ישראל היום" – תגובה לתחקיר ב"ידיעות אחרונות"

תעמולה של נתניהו ב"ישראל היום" – תגובה לתחקיר ב"ידיעות אחרונות"

עבור מי שהספידו בטרם עת את זהות האינטרסים בין לשכת נתניהו לבין לשכת העורך ב"ישראל היום" מביא "כתב 'ישראל היום'" ידיעה בלעדית בעמוד 7 – כל כולה תגובה לכתבה של ברגמן ושטארק ב"ידיעות אחרונות". קוראים של "ישראל היום" שאינם קונים במקביל גם גיליון של "ידיעות אחרונות" לא יוכלו להבין במה מדובר. לכאורה, תקלה עיתונאית מביכה. למעשה – ניצחון תעמולתי.

בשער "ישראל היום" הנושא הבולט הנוסף הוא רה-ביליטציה למנהיג ימין גרמני, או בלשונו של העורך בחינמון: ניסיון "להרגיע את הישראלים". אלכסנדר גאולנד, העומד בראש מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", מוסר לאלדד בק כי הוא ואנשיו אינם אנטישמים או מכחישי שואה. בניגוד לארומת ה"בלעדי" שב"ישראל היום" דואגים להזליף סביב הראיון, הפוליטיקאי הגרמני כבר דאג "להרגיע את הישראלים" בראיונות קודמים. למעשה, סביר להניח שדעותיו של גאולנד עליהם לא באמת מאוד מעסיקות את הישראלים, שכמו כל אזרח בעולם עסוקים יותר במה שקורה במדינה שלהם עצמם. הישראלים גם אינם הקהל של גאולנד, שכמו כל פוליטיקאי בעולם עסוק במי שיכול לבחור בו.

האמת היא כמובן שראיון כמו זה שגאולנד מעניק לבק ב"ישראל היום" לא נועד לעיניהם של הישראלים, אלא לאלו של הגרמנים, שייחשפו אליו כשיצוטט בשפתם בעיתונות הגרמנית. באופן אירוני, בדומה לאופן שבו עיתונאי ישראלי כמו רונן ברגמן משתמש בעיתון גרמני כדי לצטט ממנו מה שאינו יכול לכתוב בשם עצמו בעיתון ישראלי, פוליטיקאי גרמני החשוד באנטישמיות זקוק לגושפנקה של עיתון ישראלי שיהדהד את המסרים שייתקלו בספקנות בעיתונות הגרמנית. לא רק גרמני כמובן: גאולנד הוא רק אורח בעיתון. טראמפ, לעומת זאת, ולפניו פוליטיקאים אמריקאים אחרים, הוא דייר של קבע, שזוכה מדי שבוע לעיתונות מלטפת – גם מול האשמות באנטישמיות.

ב"הארץ" הנושא הבולט הנוסף הוא המסחר הסודי בנכסי נדל"ן כנסייתיים בירושלים, והאופי הזועק של שחיתות ענק שהוא לובש. ניר חסון ממשיך את העיסוק העיתונאי באופן שבו פועלת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, בעלת נכסי נדל"ן אדירים בעיר הבירה של ישראל ("נחשבת בעלת הקרקעות השנייה בגודלה בישראל"): לפי הכותרת, "הכנסייה נפטרת מאדמותיה בעסקאות מעוררות תמיהה". "במחירים נמוכים במיוחד והרחק מעיני הציבור מתפרקת הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית מנכסיה בישראל לטובת חברות עלומות במקלטי מס – ומסרבת לספק הסברים, גם לחברי קהילתה שלה".

ב"מעריב" מקדישים מסגרת בשער לתאונות דרכים.

מוזיקה

אבי שושן, דובר בית-החולים איכילוב ומבקר מוזיקה מזרחית, כותב ב"7 לילות" על זמר הפופ קובי פרץ, לרגל כניסתו לכלא בגין עבירות מס: "הטענה הגדולה נגד פרץ וחבריו לז'אנר המזרחי היתה איכות הטקסטים והלחנים שהקליטו. 'זבל שלא ברא השטן', מישהו אף הגדיר זאת בזמנו. לצערו, ופרץ מבין את זה היום, הוא הדוגמה לכך שחלק מהביקורת היתה מוצדקת ועניינית ולאו דווקא נבעה מטעמים גזעניים. פרץ ואחרים רדפו אחר הלהיט הגדול הבא, השלאגר התורן שיהפוך את המדינה. בדיעבד, חלק גדול גם ממה שהצליח בזמנו, כבר לא בר האזנה היום".

לפי שושן, יוצאים מן הכלל הם השירים "כמה אהבה", "בלבלי אותו" ו"תודה על הכל". שושן לא מספק הסבר מפורט לכך ששלושת השירים הללו הם היחידים ש"שרדו" מ-11 האלבומים שהעמיד פרץ, ומדוע "איכות הלחנים והטקסטים" שלהם שונה משל שאר שיריו של פרץ ("בלבלי אותו אל תעשי לו חשבון / בלבלי אותו עד שלא יוכל לישון / בלבלי אותו כמו שבלבלת אותי / בלבלי אותו בלבלי"). הרמז שהוא מספק לייחודם של השירים הוא שהם היחידים ש"עדיין עושים חשק ללחוץ פליי".

בשולי החדשות

ב"ידיעות אחרונות" חושפים כי מאחורי התלבושות הפרובוקטיביות והתסרוקות המנופחות של זמרת הפופ המצליחה ליידי גאגא, מסתתרת אשה חסרת ביטחון.

לפי עיתונאי "ידיעות אחרונות" רענן שקד, טיול בישראל הפך זה מכבר לסיוט.

ענייני תקשורת

חגים. "הארץ" מגיש לנו עוד תוכנית לקט, הפעם במוסף שישי. ב"7 לילות" מגישים מדור לקט ("פינג-פונג"). "ידיעות בת-ים" בגיליון נושא: שיאים (דוגמאות: בית-הכנסת הכי קטן, אוסף בובות הבאטמן הכי גדול).