עיון בגליונות "העין השביעית" מהשנה האחרונה מגלה כי משהו רוחש - איזשהו צל - בצמרות העיתונות הישראלית: הבעלים של חברת הטלוויזיה החזקה במדינה מצהיר כי הוא מתנגד לשידורן של תוכניות תחקירים ואקטואליה קשה; לעורך העיתון הנפוץ במדינה נבחרת דמות האמונה על עיתונאות פופוליסטית; עורך המוסף המוביל של אותו עיתון מאשים את מעבידיו בעיכוב תחקירים הפוגעים באנשי שלומם - פוליטיקאים ואנשי הון; עורך העיתון לאנשים חושבים פורש בשל חילוקי דעות עם המו"ל; שרת התקשורת מואשמת בכיפוף החוק לטובתם של בעלי אינטרסים; מנהל גוף התקשורת הציבורי מואשם בשחיתות ומודח.
בעוד שרחש האירועים הללו בא מלמעלה, מלמטה מהדהד קול עמום, מתמשך, של שינוי. לאו דווקא שינוי לטובה. במערכות העיתונים, היכן שהמלה "קיצוץ" הפכה מזמן לבת־בית, התאוששותו הנוכחית של המשק אינה מורגשת: המשכורות הולכות ויורדות, ועובדים ותיקים מפוטרים כדי לפנות מקום לכוח־אדם זול יותר. גם בתקשורת האלקטרונית המצב אינו שפיר. עובדים זוטרים, תחקירנים ואנשי מערכת, מתלוננים על תנאי עבודה מחפירים, וספקי התוכן - מפיקים ויוצרים - מתלוננים על מוסר תשלומים ירוד ועל קיפוח זכויותיהם.
המקום שבו הקול הזה, המגמה הזאת, ברורים ומובחנים, הוא בדרגי העריכה בכלי התקשורת. ברדיו, למשל, מעברן של תוכניות אקטואליה לפורמט של שידור חי מייתר את הצורך בעורכים. בעיתונות, משרות העריכה - עורכי מדורים ועמודים, משכתבים ועורכים לשוניים - הולכות ומצטמצמות. עריכה הופכת למטלה נוספת של בעלי תפקידים אחרים (כתבים ואפילו צלמים), והדרישות לכישורים מקצועיים, או לניסיון מעשי במלאכה זו, הולכות ויורדות. בעיתונות המקומית הדבר בולט ביותר, אך התופעה קיימת גם בעיתונות הארצית.
כך, למשל, בכמה ממקומוני רשת "זמן מעריב" ויתרו כליל על שירותיהם של עורכי משנה, ובחלק מהם גם על שירותיו של עורך ראשי, כשהעיתונים עוברים לעריכה בסינדיקציה. מגמה דומה קיימת גם ברשת מקומוני שוקן. כך, לדוגמה, ב"כל העיר", המקומון הירושלמי של הרשת, הצטמצמו מספר משרות העריכה לחצי, העריכה הלשונית לשליש והשכתוב לרבע. בעיתון "הארץ" ויתרו על שירותיהם של רוב העורכים הלשוניים. "אם תיקח למשל עיתון כמו 'מעריב', כשבא רון לשם היתה שם מגמה מובהקת של הצערה של כל צוות העורכים והעיתונאים", אומר טוביה בסקינד, בעבר עורך ברשת שוקן ובדסק החדשות של "מעריב". "אני בהחלט זוכר אנשים בתוך 'מעריב', אחרי שהושלם המהלך הזה, שהתגאו בכך שיש להם דסק חדשות צעיר יותר וזול יותר. עריכה היתה פעם מקצוע שהיו בו פחות אנשים צעירים, היית צריך איזשהו זמן על הכביש בעיתונות לפני שהגעת לערוך. אני חושב שבאופן כללי יש ירידה - לא בכישרון אלא ירידה בדרישה למיומנות. פעם, לפני שהיית נכנס לתפקיד עריכה, היית עובר סדרה של בחינות שהיום לא קיימות. ברשת שוקן עשו פעם עיתונות לתפארת, למרות הביטוי הפלצני, עיתונים מדהימים, ובאיזשהו שלב, כשהדברים לא התיישרו בקטע הכלכלי, חלה לאט לאט נסיגה שחלחלה הלאה, לעיתונות הארצית. יש בזה חלק לכל המו"לים. זה כמו התנהגות של כיבוש בשטחים. אם נורמות מסוימות קיימות שם, הן לא יכולות שלא לחלחל הלאה".
בעיתוני האינטרנט המצב לא יותר טוב, ואולי אף גרוע יותר, כיוון שהטכנולוגיה והנגישות מאפשרות לכתבים להעלות ידיעות ישירות אל הרשת, ללא מגע יד עורך. גדי שמשון היה עורך ברשת "ידיעות תקשורת" והיה העורך הראשון של אתרי האינטרנט "וואלה" ו"נענע": "דרגי ביניים של עורכים שקיימים בעיתונות המודפסת לא תמיד קיימים בעיתונות האינטרנט. לרוב יש כתב וישר מעליו נמצא עורך הערוץ. לפעמים הכתב הוא בעצמו העורך, ולפעמים אותו עורך מטפל ב־17 ערוצים ובעוד 12 פרויקטים במקביל, ומלמעלה יש אולי עוד שני אנשים שלא מתעסקים בתפקוד השוטף. אנשים מנוסים יותר במערכת יכולים לא רק לשכתב טקסט שיהיה קריא, אלא לנסות להוציא מהסיפור הקשרים רחבים יותר. זו פונקציה שבדרך־כלל עורכים בדרגי ביניים ובדרגים הגבוהים מספקים, וזאת איזושהי שכבת ביניים שכמעט לא קיימת באינטרנט".
מדוע ויתרו גופי התקשורת על אנשי העריכה שלהם? נראה שאי־אפשר להאשים בכך רק את "עליית מחירי הנייר". ההתעצמות הטכנולוגית - קרי: הטלוויזיה הרב־ערוצית, האינטרנט, וגם ההתפתחות של אמצעי הדפוס שהקלו על הוצאה לאור עצמאית - שינתה את שוק התקשורת, שהפך מבוזר כפי שלא היה מעולם. כלי התקשורת המסורתיים נאלצו להתחלק בקהל הלקוחות שלהם - קוראים, צופים ובעיקר מפרסמים - עם המון כלי תקשורת חדשים, כמו גם עם עיתונאים מזן חדש־ישן, עצמאיים, שצצו ברשת האינטרנט בבלוגים או באתרי "חדשות גולשים" (ראו מסגרת). המציאות הכלכלית החדשה הכתיבה למו"לים הוותיקים הסתגלות לרמות רווח נמוכות בהרבה. אולם במקום להדק חגורות בעצמם, הידקו את חגורות עיתוניהם, פיטרו עובדים וצמצמו עלויות. חלק גדול מכלי התקשורת החדשים, אלו ששינו את המפה, יישרו קו עם הסטנדרטים הנמוכים המעודכנים שקבעו המו"לים הוותיקים.
את התוצאות ניתן לראות בבירור: מטעויות דפוס ועד ויתור על אימות מידע העומד להתפרסם. "אין מי שילמד כתבים חדשים מה הן חדשות ומה לא", אומר יוסף כהן, עורך "כל העיר" בשנים 1996-2002, שפרש לטובת הקמת הוצאת הספרים "עברית". "אין מי שיזכור ש'אייטם מאאאמם!!!!' פורסם כבר לפני שבע שנים. אין מי שירמוז לכותב מהו טקסט רהוט ומה על הפנים. אין מי שיהפוך את המוכשרים שבין החדשים הללו לעיתונאים טובים יותר, אולי עורכי העתיד".
לכאורה, בעידן של "הלם המידע", כשהאינפורמציה פורצת ללא הרף מכל עבר, "עורך" הוא אלמנט חיוני שאי־אפשר לוותר עליו. לא רק עורך המטפל בטקסטים, אלא עורך תוכן, זה שמסנן את המידע, מפריד עיקר מטפל ומגיש אותו בצורה יעילה ומובנת; מישהו שיחשוף את האינטרסים העומדים מאחורי ספקי המידע, שיגביר את ערך האמת הגלום במידע המתפרסם. אלא שדווקא בעת הזאת, ננטש התפקיד המסורתי של העורך. את העורך האנושי מחליף עורך אלקטרוני: אלגוריתמים כמו זה של "גוגל ניוז" מסננים תוכן לפי מדדים כמו פופולריות, או - מאחר שמדובר בסופו של דבר בנוסחה מתימטית - בפשטנות הטקסט. תחליף אחר הוא היח"צן ההופך לעורך. החלל שנוצר כתוצאה מהיחלשותו של דרג העריכה מוביל לכך שההודעות לעיתונות, ששולחים משרדים ליחסי־ציבור ובעלי עניין אחרים, מוצאות את דרכן, לעתים ללא שינוי כלשהו, אל עמודי העיתון. המחיצות בין תוכן שיווקי ומערכתי נשברות, ושיקולי דעת עריכתיים נדחים - או שמוותרים עליהם לגמרי - מפני שיקוליים מסחריים.
שמשון: "תוכן עיתונאי הוא הדבר הכי יקר לייצור באינטרנט. כל סוג תוכן אחר, בין אם הוא מבוסס גולשים ובין אם זה תכנים בסינדיקציות, עלותו יחסית זולה. אני חושב שגם בעיתונות המודפסת, בחלקים גדולים ממנה, מה שנחשב היום לתוכן עיתונאי ברמה נאותה לא היה נחשב כך בתחילת שנות התשעים. אם אני מסתכל, הניסיון שלי הוא מ־89' כעיתונאי, אז אני חושב שדברים שהיום עוברים בחלקי החדשות של היומונים - אני לא מבפנים, אבל לפחות כשאני פותח עיתון וקורא - נראה לי שפעם לא היו נותנים להם לעבור. אני מתכוון לרמות פשוטות של הגהה ולתחושה שמעבר לכתב יש מישהו שעבר על הסיפור וידע להוציא עיקר מטפל".
כהן: "בין הצד המסחרי של העיתונות לצדה הערכי ולשליחותה הציבורית קיים מתח מובנה, לעתים מפרה. אלא שבתחילת העשור הנוכחי האיזון הופר. קו פרשת המים של תהליך הטיהור מצוי בחודשים הראשונים לפרוץ אנתיפאדת אלאקצא והמיתון העמוק שבא בעקבותיה, שהביא לירידה דרסטית בנפחי הפרסום. בנקודת הזמן ההיא, קיצוצים מסיביים בתקציבי העיתונים נראו כמהלך מוצדק של הישרדות. אבל כל אקולוג יודע שהמשאב הנדיר הוא המשאב החשוב. וכך קרה שבסיטואציה זו הפכו המנהלים המסחריים של העיתונים לדמויות הדומיננטיות, והשפעתם על בחירת עורכים, בעיתונות הארצית והמקומית כאחת, הגיעה לרמה שלא נודעה קודם. הם מיהרו, בחשיבה קצרת טווח ישראלית אופיינית, למנות לכל תפקיד עריכה שהתפנה את המועמדים עם האיכויות - והדרישות הכספיות - הנמוכות יותר. תנאי הכרחי נוסף היה הסכמה לחיתוך התקציב הכולל של העיתון. והיה גם תנאי בלתי כתוב - אוזן קשבת לדרישות מחלקת המודעות, נציגיהם של המפרסמים, שהם גם המסוקרים. עורכים עם ערכים קלטו אט־אט שמצפים מהם למשהו אחר. התהליך הוביל לשחיקה מהירה ולתחלופה גבוהה, מה שבתורו הופך את העיתונות לפחות ופחות מקצועית".
על התגברותה של מוטיבציית הרווח על זו של השליחות הערכית של העיתונות כותב החוקר האמריקאי פיליפ מאייר בספרו "The Vanishing Newspaper". מאייר טוען כי בעלי העיתונים שגו כשבנסיונם לשמור על שולי הרווח הגבוהים, קיצצו במצבת כוח־האדם של העיתון ורידדו את תכניו, משום שנכסיו הפיזיים של העיתון הם רק חלק קטן משוויו, שרובו נקבע על־ידי כוח ההשפעה שמייחסים לו הקוראים והמפרסמים, כלומר, המוניטין שלו. כהן: "ההתנהלות של המו"לים הביאה, מטבע הדברים, לצניחת איכות. הקוראים לא טיפשים - לוקח אמנם זמן עד שהם מצביעים ברגליים, אבל זה בלתי נמנע. ואז יורדים אחוזי החשיפה של העיתון בסקרים, ויורד המחיר שניתן לגבות על מודעת עמוד. בתחרות מול הטלוויזיה והאינטרנט, העיתונות הכתובה הכניסה גול עצמי".
שמשון: "הכל נובע ממחסור באמצעים, והאמצעים הם יותר עיתונאים שיכסו ועורכים שיעבדו, ועורכים שגם יוכלו להתפרנס ויהיו מיומנים. חוסכים איפה שאפשר, מקצצים איפה שאפשר, ורק שיקולים כלכליים מובילים את זה. אני לא חושב שזאת תופעה חדשה, העיתון שלכם מסקר אותה לא מהיום. המגמה הזאת באיזשהו שלב תיעצר, כי אנשים כן ירצו לקרוא חדשות אמיתיות, וכן ירצו לדעת מה קורה מסביבם, ולא משנה כמה בידור ישווק להם מכל הכיוונים. אני כן חושב שיש לזה מקום, ואני כן חושב שיש לזה בסופו של דבר הצדקה כלכלית".
נראה כי בעלי גופי התקשורת ויתרו על ה"עריכה" במובן העמוק יותר שלה: הם ויתרו על אג'נדה. ב־15 השנים האחרונות נעלמה לגמרי העיתונות המפלגתית ממפת התקשורת. מגמה זו לוותה באנחת הקלה על שחרורו של המידע מעולה של הדעה המוטה ושל המוטיבציות הפוליטיות. אולם את מקומה של העסקנות כמחוללת תקשורת לא תפסה שאיפה לאמת, רדיפת צדק ומאמץ לשיפור חברתי. שתי סיסמאות פרסומת של שני עיתונים מסכמות את המצב היטב: למי יש זמן לקרוא עיתון כשהכל כסף?
איור: בתיה קולטון
העורך מת ופתח בלוג
יש גם צד חיובי, או לפחות אחר, ל"מותו של העורך". ההתעצמות הטכנולוגית שיצרה זירות תקשורתיות חדשות - התעצמות שגרמה למו"לים לוותר על העורכים שלהם ועל האג'נדה - הניבה תופעה של כותבים בלי עורכים, עיתונאים עצמאיים. "העיתונות האזרחית" החדשה התגשמה בדמותם של אתרי חדשות המבוססים על חדשות גולשים, כמו "Ohmynews" הקוריאני, רשת "אינדימדיה" העולמית או "סקופ" הישראלי, ובדמותם של בלוגים פרטיים העוסקים באקטואליה - מפוליטיקה ועד סקירת גאדג'טים - מהם שצברו כוח השפעה לא מבוטל. אל כל אלה מתווספים אתרי פלטפורמה כמו "בלוגר" האמריקאי או "ישראבלוג" המקומי, ורשתות חברתיות כמו "Myspace", שמאפשרים לכל מי שידו מקלדת להוציא את דברו לאור.
העורך מת, אולם בעוד שבכלי התקשורת המסחריים החליף אותו היח"צן, כלי התקשורת העצמאיים אפשרו לו לחזור בדלת האחורית. התוצאה: יש עורך, אבל לא אחד, או שניים, אלא מאות ואלפים; כל אחד הוא המו"ל והכתב והמעצב - וגם העורך - של עצמו. ומכל השפע הזה של בלוגים ורשתות חברתיות ומה לא, עולה שוב, אולי ביותר תוקף, הצורך בעורך.
איתמר ב"ז הוא כתב תרבות בעיתון "העיר"; שוקי טאוסיג היה עורך התרבות ב"כל העיר"
גיליון 63, יולי 2006