עיתונות האינטרנט, על קלות ומהירות הפרסום שהיא מאפשרת, יוצרת ומעודדת עיתונות אינסטנט - להוציא מהשקית ולהגיש, לא צריך אפילו לחמם, גם אם מדובר בשאריות, כלומר ציטוט מכלי תקשורת אחרים. כתבים לא נדרשים לוודא את המידע שהם מביאים, עורכים לא מתעקשים לקבל תגובות על מידע שהם מפרסמים, וכולם ממהרים לעשות פולו־אפ לסיפור שהופיע אצל המתחרים, גם אם אין שום אינדיקציה לכך שהוא אמיתי, לבד מאחת: הוא היה כתוב בעיתון.

אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של "עיתונאות" הם אתרי הסקופים למיניהם, אתרים כמו "רוטר.נט" שמשגשגים בימי אסון ותקופות מלחמה וכמו "תיק דבקה", שהצליח לעצור את התנועה בגשר ברוקלין בחודש שעבר. האינפורמציה המובאת באתרים כאלה אינה נבדקת, מוצלבת או מאומתת, ולצד מידע אמיתי מובאות שם בדותות גמורות. גם אם אף עיתון במדינת ישראל לא מחזיק מחלקה של "בודקי עובדות", כשם שנהוג בעיתונים גדולים בניכר, הרי שעדיין מקפידים אצלם בדרך־כלל על כללים בסיסיים, אלמנטריים, של עיתונות: למשל, לברר את אמיתותו של מידע פוגעני, ולבקש את תגובתו של מי שנפגע ממנו - לפני הפרסום.

אלא שהנורמות של אתרי הסקופים הפרועים מחלחלות גם לאתרי העיתונים הגדולים, ומעשה שהיה כך היה: ב־7.8 התפרסם באתר "nrg מעריב" ראיון עם ישעיהו רוטר, הבעלים והרוח החיה מאחורי אתר הסקופים הוותיק "רוטר.נט", שנקלע לא פעם לעימותים עם הצנזורה ותביעות משפטיות של דיבה והפרת זכויות יוצרים בשל פרסומים שהופיעו בו. במסגרת הראיון סיפר רוטר לכתב ירעם נתניהו כי בעבר בדק ומצא שעיתונים מצטטים מאתרו מידע ולא נותנים לו קרדיט. לכן, לאחר מקרה שבו נכשל נסיון פיגוע בצומת מגידו, והמחבל הפצוע נאסף לבית־החולים, שתל רוטר באתרו ידיעה שקרית ולפיה המחבל היה חולה איידס. למחרת, טען רוטר, הופיעה הידיעה ב"ידיעות אחרונות", "בפירוט פרטני מפורט", כשהיא חתומה על־ידי הפרשן הוותיק אלכס פישמן. כבר למחרת פרסמה העורכת הנכנסת של אתר "תפוז", דבורית שרגל, בבלוג ביקורת התקשורת שלה באתר הבלוגים של "דה מרקר" פוסט שבו ציטטה את טענתו של רוטר תחת הכותרת "כן, שיקרתי - עורך 'רוטר.נט' מספר איך תעתע בעיתונאים, ואלו בלעו את הפתיון".

אלא שעיון בארכיון "ידיעות אחרונות" לא מעלה שום ידיעה כזו שנכתבה על־ידי אלכס פישמן או על ידי כתב אחר. לפרשיה כזו אין זכר. פישמן עצמו מכחיש כי אי פעם כתב כזו ידיעה, או ששמע על האתר "רוטר.נט". פישמן טוען גם שאף אחד לא פנה אליו לקבלת תגובה, לא הכתב ירעם נתניהו, לא עורכת הערוץ ב"nrg", ולא מבקרת התקשורת דבורית שרגל. מדוע לא טרחו באתר של "מעריב" או בבלוג של "דה מרקר" לבצע בדיקה פשוטה כזו לפני שפרסמו כי עיתונאי מתחרה הוא שקרן ופלגיאט? לא מעצלנות, מסתבר, אלו פשוט הנהלים: "אנחנו לא נוהגים לבקש תגובות במדור שלי", אומר הכתב נתניהו. "לא ראיתי את הכתבה שרוטר טען שהתפרסמה ב'ידיעות'", הוא מודה, "הוא אמר שזה קרה והאמנתי לו". לא שב"nrg" אדישים לסבל ולנזק שעלולים להיגרם מפרסומים לא נכונים: "אם מישהו רוצה להגיב על משהו שנכתב", מבטיח נתניהו, "הוא מוזמן להעביר תגובה אחרי שהדברים מתפרסמים".

גם שרגל מודה שלא ראתה את הכתבה שרוטר טען שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות", ואף לא פנתה לקבלת תגובה מפישמן בנושא. היא לא חשבה שצריך להשיג תגובה, משום שהיתה לדעתה אינדיקציה ברורה שהמידע נכון: "לא חשבתי שצריך לקחת תגובה מפישמן במקרה הזה. חשבתי שאם זה היה לא נכון, 'ידיעות אחרונות' כבר היו עושים משהו בנדון". במלים אחרות, לפי כללי העיתונות החדשה, קבלת תגובה אינה חובת העיתונאי אלא זכות של הנפגע, והעיתוי שלה השתנה: לא לפני הפרסום הפוגע, אלא לאחריו. רוטר עצמו מתעקש: "האירוע התרחש גם התרחש ואני עומד על כך שמי שהיה חתום על הידיעה היה אלכס פישמן", אבל לא מסוגל להציג ראיה כלשהי לדבריו, לבד מהבטחון בו הם נאמרים.

תומר גנון הוא עיתונאי ב"גלובס"

גיליון 69, ספטמבר 2007