התקשורת הישראלית לסוגיה מרבה לעסוק באישים פוליטיים. הדרך שבה היא עושה זאת טעונה ניתוח, הבנה, ביקורת ושיפור, אולם אין לנו ספק, כי בבואה לעסוק באישיות פוליטית מסוימת הולכת התקשורת בדרך כבושה ומוכרת.

התקשורת עוסקת לעתים קרובות בעבריינים פליליים. גם הדרך שבה היא עושה זאת ראויה לתחקיר, לשם הפקת לקחים, כדי להשתכלל. וגם כאן, אין לנו ספק כי בבואה לעסוק בפושע, בנאשם שנחרץ דינו, הולכת התקשורת בדרך סלולה וידועה.

העיסוק באישיות פוליטית מעלה את העיתונאי על דרך הסיקור הפוליטי. העיסוק בפושע פלילי מעלה את העיתונאי על דרך הסיקור הפלילי. העיסוק באריה דרעי מעלה שאלה טבעית: העיסוק באדם שהוא גם בגדר אישיות פוליטית וגם בגדר פושע פלילי, האם מן הראוי שיעלה את העיתונאי על דרך הסיקור הפוליטי, כאילו אין המדובר בפושע פלילי, או אולי על דרך הסיקור הפלילי, כאילו אין המדובר באישיות פוליטית? ראיון עיתונאי עומד בסימנה של דרך הסיקור הפוליטי הרבה יותר מאשר בסימנה של דרך הסיקור הפלילי. פרסום של ראיון כזה עשוי להתפרש כהכרעה אתית, להעדפה של דרך הסיקור הפוליטי במחיר סטייה ניכרת מדרך הסיקור הפלילי, למרות שמדובר באדם שהוא גם אישיות פוליטית וגם פושע פלילי. האם זוהי הכרעה נכונה, מוצדקת?

התשובה אינה פשוטה, בוודאי לא מובנת מאליה. כדי להגיע אליה דרושות שתי הקדמות כלליות. הללו אמורות לשמש אותנו לפתרון כל בעיה אתית בתחומי התקשורת, במיוחד כשהצפנים האתיים השונים, בישראל ומחוצה לה, אינם מספקים לנו תשובה מן המוכן.

ההקדמה הראשונה נוגעת לכל אתיקה מקצועית, לאו דווקא בתחום התקשורת. האתיקה של כל מקצוע, ארגון או עיסוק משקפת לא רק את התפיסה "הפנימית" של אנשי המקצוע, הארגון או העיסוק, אלא גם את התפיסה "החיצונית" של המעטפת החברתית שבמסגרתה הם פעילים. כך, לדוגמה, הרופא רשאי לטפל בחולה, שלא בתנאי חירום, רק אם החולה נתן לו מראש הסכמה מדעת. הדרישה לקבל מראש הסכמה של ממש אינה נעוצה בתפיסה "הפנימית", בדבר מסירות הרופא להגנה על חייו של החולה ועל בריאותו, אלא בתפיסה "החיצונית" של הדמוקרטיה, המגינה על זכויות האזרח מפני התערבות בלתי רצויה בחייו.

כך בעולם הרפואה, כך בעולם התקשורת. כשם שבעולם האתיקה הרפואית נמצאות נורמות שמקורן בעקרונות המוסריים של הדמוקרטיה, כך גם בעולם האתיקה העיתונאית (במובן הרחב של אתיקה תקשורתית) יש נורמות המשקפות את רוח המשטר הדמוקרטי. האתיקה העיתונאית מבטאת את ההבחנה בין אזרחים חפים מפשע לבין פושעים פליליים, שהיא הבחנה חשובה ומעשית, המתחייבת מן האופי המוסרי של הדמוקרטיה. לפיכך, תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות דורש ש"עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין" (סעיף 13(א)), מצד אחד. וכיוצא בזה, לא עולה על דעתו של איש להחיל על פרסום הכרעת דין, שבה נמצא אדם אשם בעבירה פלילית, את העיקרון שפרסום "דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב" של אדם "והעלול לפגוע בו מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו" (סעיף 8), מצד שני. האתיקה העיתונאית אוסרת לטשטש את ההבדל בין החף מפשע לבין הפושע, לא בדיווח על כתב-האישום לפני המשפט, לא בדיווח על פסק-הדין המרשיע בתום המשפט, ולא בראיון עם הפושע כשהוא מרצה את עונשו בבית-הכלא.

ההקדמה השנייה נוגעת לאתיקה העיתונאית כשלעצמה. הייחוד המקצועי של התקשורת אינו בא לידי ביטוי בשום קלישאה רווחת, בנוסח "כלב השמירה של הדמוקרטיה", שאינו הולם את מה שמתרחש בתקשורת. ניתוח רציני יותר של הזהות המקצועית של התקשורת יוביל אותנו לארבעה רעיונות מפתח:

1. זכות האזרח לדעת
2. חופש הביטוי
3. שירותי פרשנות מקצועית
4. חופש העיסוק (הכלכלי) הבא לתהות, מהי הדרך הנכונה לעיסוק תקשורתי באדם שהוא גם פושע פלילי וגם אישיות פוליטית, חייב לעגן את הטיעונים שלו בנורמות האתיות המבטאות כל אחד מרעיונות המפתח הללו.

צילום: יעקב רונן מורד

▪ ▪ ▪

זכות האזרח לדעת: התקשורת עוזרת לאזרח לממש את זכותו לדעת מה מתרחש סביבו, כדי לכלכל את מעשיו על-פי טעמו וכדי לגבש לעצמו עמדה משלו בדבר כל סוגיה ציבורית שיש לו בה עניין (הביטוי הרווח "זכות הציבור לדעת" אינו מוצלח, ככל שהמדובר בזכותו של האזרח, כשהוא לעצמו ולא כמי שנמנה עם "הציבור"). ראוי להדגיש כי המדובר בזכות, בהצדקה לדרישה בנוסח "מגיע לי", רק כשהמדובר במידע "בעל עניין ציבורי", להבדיל ממידע "בעל עניין לציבור", הווה אומר, כשהמדובר במה שהאזרח זקוק לו כאזרח, הרשאי לכלכל את מעשיו לפי טעמו ולגבש לעצמו עמדה משלו, ולא במה שהאזרח היה רוצה לדעת, מפני שהוא סקרן או מציצן.

לאזרח אין זכות לדעת מה הן דעותיו של פושע פלילי המרצה את עונשו, בדבר העם, האדם או העולם. בשולי התמונה, יש לאזרח זכות לדעת אם שירות בתי-הסוהר, כמוסד ממלכתי, מתנהל כראוי מנקודת מבט מקצועית, אתית או משפטית, אולם זכות זו לא מתממשת בעזרת ראיון עיתונאי עם פושע בכלא, אלא באמצעות דו"ח של ביקורת המדינה או תחקיר עיתונאי ראוי לשמו.

לאזרח יש זכות לדעת מה הן דעותיו של אדם המועמד לראשות הממשלה או לחברות בכנסת או לתפקיד רשמי אחר, כשם שיש לו זכות לדעת מה הן עמדותיו של אדם המכהן כשליח הציבור או כנאמן הציבור בתחום מסוים. זכות זו מתממשת בדרכים שונות: פוליטיקאים נואמים ומתראיינים, שופטים כותבים פסקי-דין ומרצים, קצינים מתבטאים בפומבי בהתאם לכללי הצבא בדבר התבטאות פומבית. בשום מקרה אין שחר לטענה כי הדרך היחידה לממש את זכות האזרח לדעת היא על-ידי קיום ראיון ופרסומו או שידורו כמות שהוא.

כאשר אדם הוא פושע פלילי, שעבר על החוק, ואפילו באופן שיש עמו קלון, ושהיה חבר-כנסת, שר או מנהיג תנועה פוליטית, מדובר באדם שגם האתיקה של הפעילות הפוליטית, גם המוסר, וכרגע גם החוק, כולם פוסלים אותו לכהונה פוליטית בעתיד הנראה לעין. אשר על כן, אין לאזרח זכות לדעת מה הן דעותיו של אדם כזה בשאלה מן השאלות, בכוח המעמד שלו בעולם הפוליטי. במדינה מתוקנת, האזרחים, רובם ככולם, יתייחסו אל אדם כזה כראוי ולא יעניקו לו מעמד שיש בו השפעה בעולם הפוליטי. בחברה קלוקלת, מן הסוג המוכר לנו, אזרחים רבים עלולים להוסיף ולהעניק לאדם כזה מעמד פוליטי משפיע, ואולי אף מכריע. התקשורת לא אמורה לסייע לרוח קלוקלת כזו, אלא להפריע לה, אבל בה בעת היא לא רשאית להתעלם מן התופעה ומביטוייה המעשיים. אם אותו אדם ממשיך להיות פעיל העולם הפוליטי, חרף שבתו בכלא, מעשיו ראויים לסיקור תקשורתי. ועם זאת לא יהיה שחר לטענה, כי הדרך היחידה לסקר את מעשיו הפוליטיים של הפושע היא להפיק ולפרסם ראיון אתו.

מנקודת המבט של זכות האזרח לדעת אין אפוא הצדקה לטשטש את ההבדל בין חף מפשע לבין פושע פלילי על-ידי קיום ראיון ופרסומו, במתכונת הרגילה של ראיון פוליטי, אם כי יש מקום לסיקור ענייני, ללא ראיון, של כל פעילות פוליטית משמעותית של פושע פלילי בכלא.

▪ ▪ ▪

חופש הביטוי: בדרך-כלל שמורה לאזרח הזכות להביע את דעתו באוזני זולתו. ככל זכות, גם זו אינה מוחלטת אלא מוגבלת כראוי, כשהיא מתנגשת בזכות אחרת. כך, לדוגמה, אין לאדם זכות להסית לרצח הזולת, אין לרופא זכות לגלות ברבים את פרטי מצבו הרפואי של מטופל ואין לשום לובש מדים זכות לבטא בפומבי את השקפתו הפוליטית. גם חופש הביטוי של פושע פלילי מוגבל באופן משמעותי, כחלק מהותי של העונש שבית-המשפט משית עליו.

מובן מאליו כי אין לשום פושע פלילי היושב בכלא זכות להתראיין כדי לממש את חופש הביטוי שלו. וגם אם נתעלם מן ההבדל בין מדינה מתוקנת, שבה לא יכול להיות לו מעמד פוליטי משמעותי, לבין חברה קלוקלת, שבה הוא יכול לזכות אפילו למעמד של מנהיג, עדיין אין לו זכות להתראיין כדי לבטא את דעותיו והוא יכול לעשות זאת בשיחות עם באי הכלא או במכתבים עם שוחריו מבחוץ, בלי שהתקשורת תמצא את עצמה מטשטשת, בגללו ובשירותו, את ההבחנה בין חף מפשע לבין פושע פלילי.

שירותי פרשנות מקצועית: התקשורת מספקת לאזרח שירותים מגוונים של פרשנות מקצועית. הפרשן המשפטי, לדוגמה, מסביר את משמעותו של צעד משפטי העומד על הפרק, בין אם מדובר בחוק ובין אם מדובר בפסק-דין. מטיבה של פרשנות מקצועית שהיא מעוגנת בהכרה נאותה של הדברים, באופן מלא ומדויק ככל האפשר, אולם תפקידה העיקרי הוא להציג ניתוח מקצועי של התמונה ולהסיק מתוכו מסקנות בעלות חשיבות. ראיון עיתונאי עם אדם, שהוא פושע פלילי הנהנה ממעמד פוליטי, אינו דרוש לשם הצגה הולמת של המשמעות הפוליטית של דעותיו של אותו אדם או של מעשיו.

חופש העיסוק (הכלכלי): מנהג העולם הוא, כי עיתון יכול להיות רכושו הפרטי של אדם. במקומותינו, לכל אחד מן העיתונים הגדולים יש מו"ל פרטי. המו"ל של עיתון רשאי לראות בו מוקד של ביטוי מובהק של חופש העיסוק שלו, הווה אומר, להתעניין בעיתון גם כמקור הכנסה או אף בעיקר כמקור הכנסה. כמובן שמימוש חופש העיסוק בעולם העיתונות אינו פוטר את המו"ל משום מגבלה אתית החלה על הפעילות העיתונאית, ממש כשם שמרכז רפואי פרטי אינו פטור משום מגבלה אתית החלה על הפעילות הרפואית.

דרך רווחת לשילוב הממד העסקי בתוך העשייה התקשורתית היא לשקוד על כוח המשיכה של התוצרים התקשורתיים. כתבה אמורה להיות לא רק בעלת עניין ציבורי, אלא גם בעלת עניין לציבור, לא רק אמיתית בתוכנה אלא גם מעניינת בצורתה. מנקודת המבט של חופש העיסוק, העיתון מצטייר, במינון הולך וגדל, במונחים של תעשיית הבידור.

אדם שהוא גם פושע פלילי וגם אישיות פוליטית יכול לעורר עניין רב, בדעותיו או במעשיו, בקבוצה לא מבוטלת של קוראים, מאזינים או צופים. מנקודת המבט של חופש העיסוק, יש לעיתון או לערוץ רדיו או טלוויזיה עניין לספק דרישה רווחת לחשוף את דעותיו של אדם כזה או את מעשיו, לא רק בשורות הצנועות של כתבה יבשה, אלא גם במראות ובקולות של ראיון צבעוני.

אלא שגם חופש העיסוק מוגבל, ככל חופש אחר. חופש העיסוק מוגבל על-ידי האתיקה העיתונאית, ככל שהמדובר בחופש להוציא לאור עיתון ולנהל אותו מתוך שיקולים עסקיים. כיוון שהאתיקה העיתונאית מחייבת שלא לטשטש את ההבדל בין חף מפשע לבין פושע פלילי, גם חופש העיסוק של המו"ל מוגבל על-ידי החובה שלא לטשטש את ההבדל הזה, גם אם יש בו תועלת בידורית רבה, שהיא בעלת ערך כלכלי מובהק.

▪ ▪ ▪

אף אחד מן היסודות המכוננים את הזהות המקצועית של התקשורת אינו מצדיק אפוא פרסום ראיון עם אדם שהוא פושע פלילי הנהנה ממעמד פוליטי, במתכונת הרגילה של ראיון ופרסומו. בתחום זה ראוי לפעול על-פי שלושה כללים:

1. ההבחנה היסודית בין אדם חף מפשע לבין אדם שהוא פושע פלילי המרצה את עונשו ראויה להתבטא בכל כתבה בדבר אדם בכלא. כל פעילות עיתונאית העוזרת לטשטש את ההבחנה הזאת היא פסולה באופן אתי.
2. אדם שיש לו מעמד והשפעה פוליטית, מן הראוי שתהיה לציבור גישה אל דעותיו ואל מעשיו, בתחום שבו הוא נהנה מהשפעה.
3. סיקור פוליטי של פושע פלילי המרצה את עונשו, מן הראוי שייעשה בדיווח "יבש" וענייני, שיביא את החדשות וידגיש את העובדה שמדובר בפושע הנמצא בכלא, ולא בכתבה צבעונית או בראיון, העוזרים מעצם טבעם לטשטש את ההבחנה היסודית בין שומרי החוק החופשיים לבין הפושעים הכלואים.

פרופ' אסא כשר הוא מופקד הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 30, ינואר 2001