עכשיו, כשכותרת ראשית ב"ישראל היום" ממצבת את בנימין נתניהו ואת התנהלותו בהר הבית כ"רופסת, שפלת רוח, מבוהלת ואפסית", עולה השאלה לאן פניו של החינמון. במשך עשר שנות קיומו עבד "ישראל היום" בנאמנות נרצעת את נתניהו ומילא בכך את ייעודו – להעניק למנהיג הליכוד את מלוא הגיבוי התקשורתי האפשרי. עתה, מששינה העיתון את טעמו, יש לתת את הדעת לסיבת קיומו ולתפקידו במפת התקשורת הישראלית.
"ישראל היום" קם כדי לשרת את צרכיו התדמיתיים והפוליטיים של נתניהו. זו לא היתה אג'נדה סמויה, אלא הצהרת כוונות גלויה: שלדון אדלסון הצהיר במו פיו (בראיון שהעניק ל"ישראל היום" ב-9 במאי 2014, בעת המאבק נגד הצעת החוק שנועדה להצר את צעדיו של החינמון) כי הקים את המיזם התקשורתי הזה כדי להיאבק בנוני מוזס שמנהל, באמצעות "ידיעות אחרונות", מסע עקבי נגד נתניהו.
אדלסון אמנם דחה את תיוגו של החינמון כ"ביביתון", דהיינו ביטאון של נתניהו, ושיווה לעיתונו דימוי של כלי תקשורת לגיטימי שנועד לגוון את המפה התקשורתית בישראל, אך גם מגרסתו השתמע בבירור ש"ישראל היום" קם כדי להציג לציבור הישראלי דימוי חיובי של נתניהו – הפוך מזה שבו (לשיטתו של אדלסון) הוא מצטייר בכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות".
מטרת המייסד הושגה במלואה: "ישראל היום", על שלל כתביו, פרשניו ועורכיו, אכן העניק עד כה גיבוי מתמשך, חסר עכבות, לנתניהו (ולרעייתו). ההתנהלות העיתונאית המחפירה הזו תועדה באתר הזה באינספור המחשות.
"מפגן חוסר האונים של נתניהו", כותרת בשער "ישראל היום", 26.7.17
עתה מסתמנת תפנית: החינמון נראה כמי שמתחיל להפנות גב לראש הממשלה. זה קורה לאחר שהעורך הקודם, עמוס רגב, פרש, ואת מקומו תפס בועז ביסמוט (בברכתו של אדלסון). הביטוי הציורי ביותר, עד כה, לתמורה המתפתחת ביחסו של "ישראל היום" לנתניהו הוא טור הפרשנות שפירסם אתמול (26 ביולי) הכתב הפוליטי מתי טוכפלד על הדרך הרופסת שבה התמודד ראש הממשלה עם המשבר בהר הבית.
אילו היה מאמרו של טוכפלד מתפרסם בעיתון אחר, לגיטימי, הוא לא היה מעורר תשומת לב מיוחדת. הטור היה נקרא כטקסט ענייני שבו הכותב מאיר נתונים מסקרי דעת קהל עדכניים, המצביעים על כרסום חמור באהדת הציבור הימני לנתניהו בגלל תפקודו מול הווקף. אלא שהאבחנות הללו ראו אור ב"ישראל היום", שמעולם עד כה לא מיתג את התנהלותו של נתניהו באופן כה ביקורתי, והם נכתבו על-ידי עיתונאי שהרגיל את קוראיו לראות בראש הממשלה מנהיג משכמו ומעלה, שהביקורת שמותחים עליו עיתונאים אחרים חסרת בסיס והיא פרי מזימה שמיועדת להפילו מהשלטון.
מתי טוכפלד (צילום מסך)
זה אכן מופע יוצא דופן: טוכפלד, שהרחיק לכת בלקקנותו לנתניהו עד כדי אימוץ טענתו שיד נעלמה בתקשורת פועלת כדי להדיחו; שתמך בדרישת ראש הממשלה להגביר את הפיקוח הממשלתי על תאגיד השידור; שאימץ את קביעת נתניהו שהתחקיר שפרסמה אילנה דיין על המתרחש בלשכתו הוא הכרזת מלחמה שנועדה להפיל את הממשלה; שדקלם ללא סייג את מסריה של לשכת ראש הממשלה – מוצא פתאום פגם בהתנהלותו של נתניהו במשבר בהר הבית ובוחר במילות תואר בוטות כדי להציג אותה לקוראיו.
מוטב לא להתפתות לפליאתו המיתממת של העורך הנכנס ביסמוט על האיוושה שחלפה בתקשורת למקרא דבריו של טוכפלד. זה בהחלט חידוש, והוא מוביל בהכרח לתהייה: לאן פניו של החינמון, עתה משהוא נראה כמי שמסיר את השריון הדביק שבו עטף עד כה את נתניהו. למען מה הפסיד שלדון אדלסון למעלה מ-730 מיליון שקל בשבע שנים? מה היגיון קיומו של העיתון מעתה והלאה?
אפשרות אחת: הסנקציה נגד נתניהו היא זמנית, ואולי רק טקטית, בהתחשב בחקירת תיק 2000. ראש הממשלה ימצא דרך ליישר את ההדורים עם אדלסון, שכנראה נפגע ממנו כאשר התבררה לו העסקה שראש הממשלה ניסה לקשור, מאחורי גבו, עם נוני מוזס. אפשרות שנייה: תם עידן החנופה לנתניהו ב"ישראל היום". מעתה יתנהל החינמון כעיתון אידיאולוגי החותר, בראש וראשונה, להפיץ את תפיסת עולמו הימנית-קיצונית של המו"ל.
אדלסון הוא מי שהמליץ על שימוש בנשק גרעיני כדי לסלק את האיום הגרעיני האיראני על ישראל; הוא תומך בביסוס והרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים; הוא אינו מאמין בפתרון שתי המדינות, ומגלה חשדנות כלפי מהלכים דיפלומטיים שמתיימרים לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר זו תפיסת עולמו של בעליו של "ישראל היום", מטרידה האפשרות שהעיתון הזה ישמש כלי בידיו להשפיע על דעת הקהל בישראל ועל הנהגת המדינה.
חרף אהבתו הגדולה לישראל ופועלו הפילנתרופי הנרחב למענה, יש לזכור כי אדלסון הוא אזרח זר. אין זה מובן מאליו שמי שמבקש להטיף למען תפיסה מדינית-בטחונית נוקשה לא צפוי לשאת בעצמו בהשלכותיה החמורות, אם יהיו כאלו. כך גם כאשר העיתון העומד לרשותו מייצג את עמדותיו בתחומים אחרים הנוגעים למדינה ולאיכות החיים של אזרחיה. נכון אמנם שבעלות בינלאומית על כלי תקשורת היא חיזיון רווח בעידן הנוכחי, אבל התופעה הזו מתקיימת על בסיס ההנחה שהמערכות העיתונאיות מתפקדות באופן ענייני ושהאינטרס של המו"לים הוא לא לפגוע באופן בוטה בעצמאותן ובשיקוליהן המקצועיים.
עד כמה ההנחה הזו תהיה תקפה מעתה והלאה ב"ישראל היום" – ימים יגידו. עד כה סיפקו עיתונאי החינמון סיבות מוצדקות לפקפק בכך.