כל עיתונאי ששלח ידו בכתיבה על מה שנקרא "תרבות" מכיר את הרגע שבו מופיע על צג הסלולרי שלו מספר לא מוכר ובעקבותיו בוקע קול זר שמיד מתברר כקולו של אחד ממושאי הסיקור האחרונים. אחרי כמה שיחות כאלה מגיעים לתובנה הפשוטה שלא משנה מה אופי הטקסט (חיובי, שלילי, ניטרלי) או איכות המידע שהובא בו, שיעור מסוים מהיוצרים ינסה תמיד לפלס דרכו אל המבקר ולהחמיא לו על הכתיבה הרהוטה, או להעמיד אותו על שגיאותיו העובדתיות, ואולי לקבוע במפגיע שלא עלה בידו לרדת לעומקה של היצירה, שכן אחרת לא היה חורץ דינה לשבט.

עד כאן, ובעיקר בהתחשב בהזניה שפשתה בשנים האחרונות בתחום הכתיבה על תרבות, קשה לבוא בטענות ליוצרים, שלעתים קרובות נאלצים לספוג נורמות עיתונאיות בעייתיות שעדיין לא חילחלו לגמרי לתחומיה האחרים של העיתונות. אך מה קורה כאשר אחד ממושאי הסיקור מחליט ללכת צעד אחד הלאה ולדרוש שיאפשרו לו לעיין בתכנים העוסקים בו לפני פרסומם ואף לשלוט בתוצאה הסופית? הסיפור הקטן הבא, שאירע בסצינה הזעירה של השירה בישראל, ממחיש שלא כל מה שברור מאליו באמת ברור מאליו, ושלא תמיד דרושה התערבות של יחצן או מחלקה מסחרית כדי לנסות לכופף את ידי המבקרים.

לגאול מתהום הנשייה

"עמדה" הוא כתב-עת ספרותי ותיק יחסית, שהחל לראות אור לפני כ-15 שנה, ב-1994. לפני כמה חודשים ראה אור גליונו ה-19. לרגל גיליון מס' 20 החליטו העורכים, עמוס אדלהייט ואריק א' (קיצור של אייזנברג), לשלוח יד ארוכה לתהום הנשייה ולשלוף משם משוררת מוערכת אך נשכחת שלטעמם לא זכתה לתהילה הראויה לה, ולהשיב אותה בכוח אל אור הזרקורים.

שמה של המשוררת שבה בחרו אנשי "עמדה" הוא דליה הרץ, ילידת 1942. בנערותה, בשנת 1961, הוציאה הרץ ספר ביכורים בשם "מרגוט". חוקרי ספרות, וביניהם אנשי "עמדה", גורסים כי שירתה של הרץ הקדימה את יונה וולך, אך נשכחה בשל מיעוט פרסומים.

יותר משנתיים נמשכה העבודה על הגיליון המיוחד, עד שבחודש שעבר סיימו העורכים לאסוף את כל החומר. העורך אריק א' מספר כי הכל כבר מוכן לדפוס וכי הגיליון יראה אור בחודש יוני, לקראת שבוע הספר, בהשתתפותם של הכותבים רפי וייכרט, רועי ארד, אלי אשד, יהודה ויזן, גלעד מאירי ואחרים. עד כאן הכל שגור ותקין – חבורה של חובבי שירה צעירים (פחות או יותר) המעוניינים לגאול, כמיטב המסורת ההוליוודית, פיגורה אגדית שנעלמה מעל פני השטח.

אלא שבדיוק כמו בסרטים, גיבורת הסיפור אינה רוצה לחזור לזירה, ו"תעשה הכל", כמאמר הטריילר, כדי לחזור לפינתה. ואכן, סמוך לסיום העבודה על הגיליון הגיע שמעו לאוזניה של הרץ, שיצרה קשר עם עורכי "עמדה" ודרשה מהם לגנוז אותו. מאוחר יותר הסכימה המשוררת לתת אישור עקרוני, אך התנתה זאת בכך שהגיליון ייערך לפי הבנתה ובפיקוחה – כך על-פי אלי אשד. עורכי "עמדה" סירבו.

לחזור לעבר

"יש כאן באמת סיפור דרמטי – סופרת שמסרבת לכאורה שיפרסמו אותה", אומר אשד, שתרם לגיליון מאמר וביבליוגרפיה מקיפה על עבודתה של הרץ. "בדרך-כלל המצב הוא בדיוק הפוך: סופרים מתחננים שיפרסמו אותם". אשד כה הופתע מתגובתה של הרץ עד שהחליט לפרסם בבלוג שלו, תחת הכותרת "זכות היוצר למחוק את זכר יצירותיו", תמליל של שיחת טלפון בינו לבין המשוררת, ללא ציון שמה או שם כתב-העת (אם כי לאחר זמן מה החליט לחשוף את הפרטים הללו).

בשיחת הטלפון המצוטטת בבלוג חוזרת הרץ ודורשת מאשד ומחבריו לגנוז את הגיליון בטענה שאינה מזדהה יותר עם ספר ביכוריה ואף מספרת כי בעבר מנעה מהוצאת הספרים לפרסם מהדורה חדשה שלו. "אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת לעבר ומבטלת את פרסומו", מצטט אותה אשד.

בתשובה לשאלה מדוע ציטט את המשוררת ללא ידיעתה, אומר אשד: "היא צוטטה מאחר שלא נאסר עלי בעת השיחה לצטט ממנה, אלא להפך – התבקשתי לעשות הכל כדי שהחוברת הנ"ל לא תצא לאור, כולל פרסום טענותיה, אף שאינני מסכים עימן".

לדברי הרץ, שעימה שוחחתי ארוכות לצורך כתבה זו, אשד ציטט את השיחה עימה באופן שגוי. יותר מכך היא מסרבת לומר לציטוט. גם את הכתבה הזאת ביקשה לגנוז.

עמדה רפה

לכאורה אין כאן בכלל שאלה. יוצר מתחום כלשהו שידרוש מכתב-עת או מאחד ממוספי התרבות לעיין בביקורת שנכתבה עליו לפני פרסומה ייתקל בדרך-כלל בסירוב מוחלט. אלא שיש עיתונאים הסבורים שעל העורכים לנהוג אחרת.

אסתי סגל, כתבת תרבות ב"גלובס" ובלוגרית, התרעמה על מעשהו של אשד והחליטה להגיב על כך בבלוג שלה. "אני חושבת שזו בקשה מאוד לגיטימית", היא אומרת בשיחה עם "העין השביעית". "זה לא דומה למקרה שבו עמוס עוז, למשל, ירים אלי טלפון ויבקש שאני לא אכתוב ביקורת על הספר שלו". לדבריה, כשגוף עיתונאי מתכנן להקדיש גיליון מיוחד לכבוד יוצר מסוים, נהוג לבקש את רשותו. "הרי בלי הבן-אדם שיצר את היצירה לא היתה נוצרת היצירה", היא מסבירה, ומוסיפה כי מדובר במעשה לא תרבותי. בבלוג שלה כינתה זאת "התעללות".

מה עם הטיעון שעורכי כתב-העת רוצים להציף את העבודה שלה מחדש למען הקוראים שלא זכו להכיר אותה בזמן אמת?

סגל: "אחרי שהיא תמות – נראה. כבר הרבה מאוד זמן יש מין טרנד כזה, שהאינטרנט העצים אותו כמובן, שבחסות סו-קולד 'חופש הדיבור' או 'זכות הציבור לדעת' מכשירים כל מיני שרצים של הכפשות, הוצאת דיבה ורצח אופי".

רועי (צ'יקי) ארד, מעורכי כתב-העת הספרותי "מעיין" ועד לאחרונה מעורכי המוסף "פירמה" של "גלובס", תרם גם הוא מאמר לגיליון המיוחד של "עמדה". ארד מסכים עם דבריה של סגל: "אני מניח שאם המקרה הזה היה קורה ב'מעיין', הייתי מתייעץ עם חברי המערכת ובסופו של דבר היינו יורדים מהעניין, כי אנחנו טיפוסים רכי לב", הוא אומר. "ויתרנו על דברים דומים, אף שלא היה מקרה חריג כזה. לפני כמה שנים ב'פירמה' קרה מקרה דומה, וכמובן ויתרנו כדי לא לגרום נזק.

"ההחלטה הזאת קשורה להשקפה שלך, כעורך וכאדם, על המציאות. החברים ב'עמדה' מעריכים יותר את הספרות, ואילו אנחנו מעריכים יותר את החיים ואת מצב רוחנו. 'עמדה' רואה את העולם דרך הדף והמלים, אנחנו רואים את הדף והמלים בתוך העולם. זו נקודת פתיחה אחרת. לאנשים שונים סגנונות שונים, וגם הסגנון הרפה שלנו וגם זה של 'עמדה' אפשריים. אני מאמין במשפט 'דרך ארץ קדמה לתורה'. זה גם קשור לטרחה – יכול להיות שאם היינו מקבלים בהתחלה טלפון ממנה, זה היה פשוט סוף פסוק, אבל אחרי מאמץ גדול כל-כך – אני מניח שהם טרחו מאוד, והטריחו אנשים ובטח מרוצים מאוד – עצוב לזרוק הכל לפח. זו אבידה לספרות ואכזבה גדולה, ויש גם המאמץ הפיזי שדורש איזשהו תגמול".

"אי-אפשר להטיל צנזורה על הדיון"

העורך אריק א' עומד על כך שלהרץ אין סיבה לחשוש מאופיים של המאמרים. "בסך-הכל הדיון והגיליון הם עם אוריינטציה חיובית, חיובית מאוד אפילו. לא כולו, אבל עיקרו", הוא אומר, ומספר כי הוא ושותפיו לכתב-העת הסכימו להעביר לעיונה של המשוררת שני מאמרים ואת ההקדמה לגיליון, כדי שתתרשם מכוונותיהם החיוביות, אך ללא הועיל. ברמיזה הוא מוסיף כי ייתכן שהתנגדותה של הרץ קשורה לגילם הצעיר של הכותבים, או לעובדה שהיא אינה מכירה אותם.

"אנחנו ב'עמדה' תמיד הערכנו מאוד את השירה של הרץ, ואני בעיקר חושב שזו השירה המקורית, המתקדמת ביותר, שנכתבה כאן מימי קום המדינה", אומר אריק א'. "בלי הפואטיקה המודרנית של דליה הרץ אי-אפשר לתאר את שירתה של יונה וולך. היא לא רק הקדימה את וולך, אלא גם השפיעה עליה באופן מאוד דרמטי. אני גם סבור שכמשוררת, הרץ הרבה יותר טובה מוולך, אבל זה כבר סיפור אחר".
לדבריו, דרישתה של הרץ לגנוז את הגיליון היא דרישה בלתי סבירה בעליל. "ברמה העקרונית, כשמקיימים דיון ביצירה של משורר או אמן, הדיון הזה יכול להתקיים אך ורק מתוך חוסר כניעה לדרישות מוקדמות כגון איך ועל מה הוא יתקיים", הוא מסביר. "אי-אפשר להטיל צנזורה על הדיון, גם אם היה נאמר בו שלא מדובר בשירה גדולה. האפשרות הזאת פשוט לא ריאלית". לדבריו, העובדה ש"עמדה" הוא כתב-עת עצמאי ולא מסחרי משחררת אותו מקונפליקטים ממין זה.

כלל ראשון כששוקעים בבצה, יודע כל פריק קולנוע זוטר, הוא לא לזוז. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, דינה העמקת השקיעה. בדיעבד, ייתכן שזו האסטרטגיה שהיה על הרץ לנקוט. "בגדול, אם היה כאן עניין מעשי, הדבר הטוב שדליה יכלה לעשות הוא פשוט להניח לחוברת לצאת", מסכם ארד. "חוברות שירה אינן נוטות לעשות גלים גבוהים מדי וההפצה שלהן גרועה. 'עמדה' הוא גם עיתון אליטיסטי ובזמן הארוך שהוא קיים מעולם לא עורר עניין רכילותי כזה, אולי רק ברגע יציאתו, כך שאין לה מה לדאוג לשמה הטוב שייפגע או שלא ייפגע".