תחשבו מהר: על מה כל המשבר במחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה? תודו שהותקלתם. הרי ראיתם את התמונות של הילדים חולי הסרטן, שמעתם על התפטרות הרופאים ושביתת הרעב של ההורים, קראתם על ליצמן ורוטשטיין והמנכ"ל היריב בשערי-צדק. אבל מה הנושא עצמו, עד כמה הוא משמעותי ומה ניתן לעשות כדי לפתור אותו?
אל תרגישו רע אם אין לכם את כל התשובות. אני עוקב אחרי החדשות למחייתי וגם אני לא יכול לפענח הכל. הסיבה לכך היא ששוב העיתונות הישראלית כשלה בביצוע משימתה העיקרית - ליידע את הציבור ולעזור לו להבין את העולם בו הוא חי. פעם אחר פעם התקשורת הישראלית נעה אל האמוציות, הסנסציות והרכילות, הרחק מהעובדות והניתוח. היא מניחה שאנחנו כבר מכירים את ההקשר או שלא אכפת לנו מספיק כדי להבין אותו.
נדמה שהמטרה היא למשוך במיתרי ליבנו או להצית את זעמנו, גם אם אין לנו את המידע המספיק כדי להחליט בעצמנו אם להתרגש או לכעוס. וחמור מכל, נראה שהתקשורת בישראל נוטה לקחת צד במקום לספק לנו מידע בלתי משוחד. זה אולי מקדם את השיח הציבורי (ואת הרייטינג), אבל זו לא עיתונות טובה.
בשמונה שנותי כמרצה לעיתונות הייתי מדקלם לתלמידי, כמו מנטרה, את ההגדרה הטובה ביותר שיכולתי למצוא למושג "חדשות": "מידע חדש שמעניין אותנו ומשפיע עלינו". אבל הקולגות המקומיים שלי לפעמים שוכחים שהסדר חשוב - המידע החדש חייב להגיע לפני שאנחנו מבינים כיצד הוא מעניין אותנו ומשפיע עלינו. במילים אחרות: אנחנו צריכים לדעת מה קרה לפני שאנחנו מתרגשים מכל הסיפור.
"כניסה לגברים", רחבת הכותל המערבי (צילום: דודי כהן)
תחשבו על כל סאגת הגישה לכותל המערבי שמסעירה את התקשורת בימים האחרונים. שמענו על כל הלהט הנובע מהחלטת הממשלה המקפיאה את הסכם הפשרה עם יהודי התפוצות הליברלים, אך לא הרבה על ההסכם המבוטל עצמו. האם ידעתם בכלל שיש כבר איזור מצומצם לתפילה מעורבת? כמה עיתונאים שדיברתי איתם לא ידעו. מה עם כל סוגיית החקירה נגד שאול אלוביץ'? מישהו יכול להסביר בבירור מה החשדות ומה היקפן?
כשעיתונאים לא יודעים את כל הפרטים הם מסתמכים על הניסוחים הטכניים שהוגשו להם. מה שאנחנו צריכים זה יותר עיתונות מסבירה ומבארת. "דה מרקר" ו"כאן" הם מאלו שעושים זאת לאחרונה, אבל צריך הרבה יותר כדי שזה יחלחל לרמת האזרח הפשוט. הישראלים לא צריכים את אותה רמת רקע בכתבות כמו שצריך הקהל הבינלאומי, אבל הם כן צריכים משהו בשביל לגבש נקודת מבט יותר מאוזנת.
איני חושד שמדובר בזדוניות. לא נדמה שיש כאן שיטה, אלא תוצאה של עצלות או דחף טבעי. ישראל היא מדינה אמוציונלית ולאזרחיה נטייה טבעית להתרגש ולהתקומם, אפילו אם רק לתקופת זמן שנמשכת לאורך כמה מהדורות חדשות. התקשורת הישראלית משקפת מגמה זו. אך כעיתונאים תפקידנו לשמור על מרחק מסויים כדי לנוכל לשים דגש על העובדות במקום להלהיט סאגות, להכתיר גיבורים ונבלים ולעורר את הזעם (הלפעמים מוטעה) של צופינו, מאזינינו וקוראינו בשל אי-צדק כזה או אחר.
לעיתים קרובות אני מתכווץ באי נוחות כשאני צופה בשדרנים מסכמים כתבה עצובה באנחות מודגשות ומבטי כאב מזוייפים. הכי נוראיות הן מילות הסיכום הריקניות בנוסח "כמה הסיפור עצוב" ואיך "לאף אחד לא אכפת". אני מעביר תחנה כשאני שומע את מגיש תוכנית הבוקר ברדיו מקדיש קטע שלם לראיון דומע וכל שאלותיו הן גרסאות שונות לתהייה כיצד המרואיין מרגיש - ולא לשאלה "מה בעצם קרה". ברור שכל מוות או אסון אחר הוא טרגי, אבל אנחנו לא צריכים מישהו שיצווה עלינו להתרגש. תנו לאנשים להחליט לבד עד כמה זה עצוב ומקומם.
ענבל אור מגיעה לדיון בפירוק חברת הנדל"ן שלה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 5.4.16 (צילום: פלאש 90)
בהרבה מן המחזות והסקנדלים המיוצרים בתקשורת יש שכבה נוספת להשמטת אלמנט "מהו החדשות?", שכבת "מדוע זה חדשות?". בחברה כל כך אינטימית, הרבה חדשות מיוצרות משיחות פה לאוזן וקבוצות וואטס-אפ של כתבים. כל תקשורת מקומית נוטה להיות פרובינציאלית. בכל זאת, אני עדיין מוצא את עצמי צופה בחדשות הערב ותוהה כיצד סוגיות כל כך נקודתיות מוצאות את דרכן לראש מהדורת החדשות הלאומית.
זוכרים את ענבל אור? מה היה היקף החדשות שם? איזו השפעה הייתה למעשיה על ציבור רוכשי הדירות בישראל? ומה עם פרשת הרפז? מישהו יכול להסביר מה בעצם קרה שם, מי רקם מה נגד מי ולמה הישראלי הממוצא צריך להתרגש מזה?
זה אפילו יותר גרוע כשהתקשורת מדווחת על עצמה. בתוך כל הדיבורים הנרגשים על מותה של הדמוקרטיה סביב רפורמת רשות השידור, הכרונולוגיה הלכה לאיבוד. שבוע לאחר שמגישים ותיקים פרצו בבכי בשידור אחרון שדמה ללוויה, אותם מגישים בדיוק נצפו בתאגיד השידור החדש. מה בעצם השתנה והאם הציבור בכלל הבין את השינוי?
אנחנו חיים בעולם מסובך ובמדינה אפילו יותר מסובכת וקשה מאוד לסכם ולהעביר את הנושאים המורכבים הללו בצורה ברורה. אבל זאת עבודתה של התקשורת. אם הכתב איננו מבין את הסיפור אין סיכוי שהקהל שלו יבין. כולנו טעינו בזיהוי מגמות, בנפילה בספינים ובשיפוט לא מדוייק של סיפורים. אבל העיתונות חייבת לחזור למקורות ולזכור את היעד העיקרי שלנו - לסכם מה חשוב ומדוע הוא משמעותי עבור הציבור.
מה שמביא אותי חזרה להדסה. אין ספק שיש כאן סיפור. ילדים סובלים הם סיפור תקשורתי מנצח, ונראה שיש לנו כאן מקרה של ילדים חולי סרטן שהטיפול בהם נפגע בגלל פוליטיקה קטנה בתוככי בית חולים. אולם בעקבות שיחות עם פקידי בית החולים וכתבי בריאות, להלן פיסקה שלדעתי היתה חסרה בסיקור היום-יומי:
כמה עשרות ילדים נאלצו להחליף רופאים או לעבור לבתי חולים מרוחקים אחרי שבחודש מרץ שישה רופאים ושלושה מתמחים של המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה התפטרו, בעקבות מהלך של מנהל בית החולים זאב רוטשטיין לקצץ הוצאות על-ידי איחוד מחלקת השתלת מח העצם לילדים עם זו של המבוגרים. הרופאים, בגיבוי הורי הילדים, טוענים שהמחלוקת מקצועית ושלא ניתן לטפל כראוי בילדים בתנאים אלו. הדסה, בגיבוי משרד הבריאות, אומרת שזה אישי והרופאים ניסו לשפר את תנאי עבודתם על-ידי מעבר לבית החולים שערי צדק ומשתמשים בילדים כמנוף לחץ. הצדדים עדיין מסוכסכים, אפילו לאחר בקשתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסדר והוראת בית המשפט על גישור".
זהו, 98 מילים של קונטקסט כדי שנהיה מעודכנים במהלך סיפור שמתפתח במהירות. זה לא סקסי, זה לא מרגש במיוחד, אבל אנחנו צריכים את המידע הזה כדי להבין מה קורה ולמה הילדים הללו בוכים בטלוויזיה. רק אז נוכל באמת לבטא את הדעות והרגשות שלנו ביחס לנושא.
אהרון הלר הוא הכתב של סוכנות החדשות אי.פי בירושלים ומרצה לשעבר לעיתונות במרכז הבינתחומי הרצליה