פרשות דרעי

כל העיתונים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לחקירתו באזהרה של אריה דרעי, שר הפנים והשר לפיתוח הנגב והגליל של מדינת ישראל. דרעי, יקירם של עיתונאים רבים, אינו מצליח הבוקר לגייס את התקשורת לטובתו וזוכה ליחס שלא כל פוליטיקאי מושחת זוכה לו: החשדות בעניינו מפורטים בכותרות הראשיות, בלי טוויסטים וספינים מהסוג שהוליד כותרות ידועות לשמצה כמו "הזיכוי" של "ידיעות אחרונות" למחרת הרשעתו של אולמרט בפלילים (וזיכויו מחלק מהסעיפים שבהם הואשם), ותמונותיו כאדם טרוד נדפסות בגדול.

"בין החשדות נגד השר דרעי: גניבה", חורצת הכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת המשנה מובהר כי השר ויו"ר ש"ס חשוד גם ב"הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב, עבירות מס וגניבה בידי מורשה".

ב"הארץ", שביום שישי האחרון פרסם תחקיר על כספים שהעבירו אנשי עסקים וחברות גדולות לעמותות הקשורות למשפחת דרעי, דוחקים את סעיפי העבירות לכותרת המשנה ומתרכזים בהקשר שבתוכו על-פי החשד בוצעו: "דרעי נחקר בחשד שהעמותה של אשתו שימשה צינור להעברת כספים למשפחתו", מדווח כתב הפלילים יניב קובוביץ, שפרסם את התחקיר עם גידי וייץ. בטור נלווה מנצל וייץ את ההזדמנות כדי לעמוד על הפער בין הטיפול בחשדות נגד דרעי לטיפול בפרשות נתניהו.

"מההתפתחויות בחקירה היום עולה חשד חדש בעניינו של דרעי, ולפיו בעלי התפקידים במשרד לפיתוח הנגב והגליל אישרו העברת כספים לעמותות שקשורות לכאורה למשפחת דרעי, שבראש אחת מהן עמדה רעייתו יפה", דיווח אתמול חן מענית ב"גלובס". "באחד המקרים שחוקרת המשטרה אישר המשרד העברה של כחצי מיליון שקל לעמותה שבניהול יפה דרעי. בסופו של דבר, ההעברה לא יצאה אל הפועל בעקבות התערבות של גורמים משפטיים שמנעו אותה". אחד הנחקרים, מדווחים כל העיתונים, הוא מנכ"ל המשרד (ואיש התקשורת לשעבר) אריאל משעל.

"המשרד לפיתוח הנגב והגליל היה לאורך זמן רב רחוק מהרדאר התקשורתי והמשטרתי, אבל המצב הזה השתנה מאז שדרעי הגיע אליו ב-2015", אומר לחן מענית גורם אנונימי במשרד הממשלתי. "הממשלה הפכה את המשרד ל'משרד לפריפריה חברתית', והנגב והגליל איבדו את הבכורה. דרעי הסיט את ההתמקדות של עבודת המשרד מהנגב ומהגליל לפריפריה החברתית, שבפועל זה שם מכובס ליישובים ולשכונות חרדיות שהמשרד ודרעי אחראים עליהם, וכל תשומת הלב שלהם ממוקדת בהם".

גורם אחד שקיבל מהמשרד האפרורי תקציב לא קטן הוא קבוצת "ידיעות אחרונות". בשנה שעברה נחשף כאן כי קבוצת התקשורת של נוני מוזס קיבלה חמישה מיליון שקלים תמורת מינויים לשירות שיעורים מקוונים שבשליטתה, עם אופציה להכפלת הסכום (לפי דיווח של "דה-מרקר"). עם חתימת העסקה זכה דרעי מ"ידיעות אחרונות" לידיעה חגיגית שבה שולבה תמונה שלו עם שלום אסייג (בעל מניות מיעוט במיזם) תוקע בשופר.

"ידיעות אחרונות", שבו נחשפו לראשונה המעשים שהניבו לדרעי הרשעה בפלילים ומאסר בפועל, היה בשנים האחרונות אחד העיתונים הנוחים ביותר עבור העבריין שחזר לפוליטיקה אחרי סיבוב מכניס במגזר העסקי. את משה ליאון, מקורבו של דרעי ואחד הנחקרים, הריצו עיתונאי "ידיעות אחרונות" לראשות עיריית ירושלים רק לפני שנים אחדות. הבוקר, חרף הקִרבה ועסקת השיעורים המקוונים, בעיתון של מוזס (שעורכו הראשי, אגב, נמצא בחופשה) לא עושים לדרעי הנחות.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" נותנת לעובדות לדבר בעד עצמן – כמתבקש מעיתון, אך לא דבר מובן מאליו במקרה של "ידיעות". "החשד נגד דרעי: גניבה, מרמה והלבנת הון", נכתב שם בגדול. "15 שנה אחרי שיצא מהכלא: שר הפנים שוב מסתבך", מחדדת כותרת הגג. מימין נדפסת תמונתו של דרעי בארשת לחוצה כשבידו ספר. "אחרי 11 שעות בחקירה", נכתב לצדה. מצד שמאל נדפס תצלום של רעייתו יפה מבעד לסורגי בניין המטה של יחידת להב 433. תגובתו של דרעי ("עניתי על הכל, אמשיך בעשייה") נדפסת רק בסוף כותרת המשנה.

הסיקור עצמו נפרש על פני שני עמודי סדין – יותר מבכל עיתון אחר – וכולל אפילו טור דעה הקובע כי דרעי פסול מלשמש נבחר ציבור גם אם יתברר שלא עשה דבר מהמעשים המיוחסים לו כעת על-ידי חוקריו. "פוליטיקה היא לא מקום לעבריינים מורשעים", כותב שם הפובליציסט בן-דרור ימיני. "זה לא שהם לא יכולים לחזור למוטב. זה לא שאין מקום למחילה ולכפרה. אבל שיעשו את זה במקום אחר. לא בפוליטיקה. לא בהנהגה".

גם ל"ישראל היום" יש טור פרשנות. מרדכי גילת, שחשף את פרשות דרעי ב"ידיעות אחרונות" (וכעבור שנים חיבר על כך ספר), מספר לקוראים כיצד לפני שנים אחדות פנו אליו שליחים מטעם דרעי וניסו לקבוע לו פגישה עם השר לשעבר כדי לקנות את לבו לקראת חזרתו לפוליטיקה. "שמעתי וויתרתי מיד על התענוג. שמעתי ודחיתי באדיבות את ההצעות. כאשר נשאלתי מדוע – השבתי בערך כך: דרעי לא השתנה. הוא לא מסוגל לתקן את דרכיו. גם אם הוא רוצה, ואני לא בטוח שהוא רוצה, זה פשוט חזק ממנו", כותב גילת.

"ואכן, החשוד אריה דרעי מהפרשה הנוכחית הוא אותו אריה דרעי מהפרשה ההיא, שהובילה אותו להרשעה מהדהדת בקבלת שוחד. כך גם אשתו ששיקרה למענו; כך גם אחיו, עו"ד שלמה דרעי, שעל-פי פסק הדין בתיק ההוא עסק בבידוי ראיות ובהחתמת עדים על תצהירי שקר. שלושת חשודי הפרשה החדשה הם אפוא שלושת גיבורי התיק ההוא, ואת מה שכתבו השופטים על כל אחד מהם – לא ניתן למחוק מהזיכרון".

גידי וייץ, ב"הארץ", מזכיר גם הוא נשכחות. "עיכובם לחקירה אתמול של 14 חשודים, בני משפחה ומקורבים שרובם מעורבים בפעילות העמותה, רמז לכך כי החשד הוא שהעמותה שהקימה [יפה] דרעי בשנת 1997 שימשה צינור להעברת כספים שנשאבו בדרכים עקלקלות וריפדו את כיסי בני המשפחה", הוא כותב. "אם אלה פני הדברים, ההיסטוריה מתחרזת עם עצמה והדפוס הוא אולי בלתי נשלט: ב-2001, כשדרעי ישב בכלא, נחשף בשבועון 'כל העיר' כי רעייתו יפה השתמשה בכספי העמותה החינוכית לצורכיה הפרטיים: מימון נסיעה לחו"ל לבן משפחה, רכישת מניות בבורסה, חגיגות משפחתיות ועוד".

כנגד הקונצנזוס הנדיר בין "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נעמד עיתון אחד קטן שבוחר להדהד דווקא את הנרטיב של דרעי, ורק אחר-כך לדווח על החשדות. "אין לי ממה לחשוש", מכריז החשוד בציטוט הנדפס בכותרת הראשית של העיתון על גבי תצלום עגמומי שלו ושל אשתו. הציטוט לקוח מתוך ראיון שהעניק דרעי לרויטל עמירן – כתבת השער של מוסף חג השבועות של "מעריב".

הכותרת הראשית של "מעריב", היום

הכותרת הראשית של "מעריב", היום

הראיון עם דרעי נערך ביום רביעי האחרון והושלם ביום ראשון. השאלה הראשונה בו עוסקת בחקירה, אבל היא לא באמת עוסקת בחקירה. "כיצד אתה מתמודד עם החקירה שמתנהלת נגדך זמן רב כל-כך?", שואלת עמירן, ודרעי משיב את התשובה השאננה מהכותרת הראשית. "הזימון שלי היה דבר צפוי, בשל מות אמי הוא נדחה מעט", הוא אומר עוד, ומוסיף: "המשטרה עושה את עבודתה. אני מכבד אותם. אוי ואבוי אם לא היתה משטרה בישראל".

מיד לאחר מכן, וללא שאלות המשך ("האם גנבת כספים והשתמשת בעמותות כצינור לקבלת מימון אסור?", למשל), המראיינת ממשיכה הלאה ומנהלת עם השר החשוד ראיון מהסוג שכל פוליטיקאי שנקלע לפרשה פלילית היה מייחל לו: בזמן שבחדר החקירות ובתקשורת הופכים את דרעי בהדרגה לברווז צולע, כזה שמאבד אט-אט את החופש והלגיטימציה לקבל החלטות בתחומי האחריות שלו – בראיון של "מעריב" הוא נשאל על שורה של נושאים "חשובים", כאילו שלדעותיו עליהם יש את אותו משקל שהיה להן פעם. טראמפ, התנחלויות, אובמה, תהליך השלום, הרחבת הקואליציה, ייצוג נשים, דת ומדינה – הסחורה המושלמת לשידור עסקים כרגיל.

עדיין לא שוחד

"מקורות במערכת אכיפת החוק אמרו תחילה כי דרעי חשוד בקבלת שוחד, אולם בהודעת המשטרה שפורסמה בתום החקירה – שנמשכה 11 שעות – הושמטה עבירה זו", מציין יניב קובוביץ בכתבה הראשית של "הארץ", כנראה בעקבות כותרת ראשית שגויה שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של העיתון. בכתבה המרכזית של "ידיעות אחרונות" כותב אלי סניור כי עם התפתחות החקירה ייתכן שייחקר דרעי גם בחשד ללקיחת שוחד.

אתר "הארץ", כותרת ראשית, אתמול (צילום מסך)

אתר "הארץ", כותרת ראשית, אתמול (צילום מסך)

בין השורות

ב"מעריב" מדווחים אלון חכמון ואריק בנדר כי בין שלל מכריו של דרעי שזומנו להיחקר אתמול נמנה גם "מיליארדר מיישוב יוקרתי במרכז הארץ המקורב לדרעי". ב"ישראל היום" נכתב שבין הנחקרים נמנים גם "אנשי עסקים, ובהם אב ובנו". בכפולה רחבת הממדים של "ידיעות אחרונות" נדפסת מפת תקצירים על פרשות דרעי העכשוויות, ובצדן הסברים על "דמויות המפתח בתיק". בפינת המפה, בין שלמה דרעי, משה ליאון ואריאל משעל, נדפסת תמונתו של האוליגרך מיכאל מירילשוילי, שהעביר יחד עם בנו יצחק מירילשוילי מאות אלפי שקלים לעמותות הקשורות למשפחת דרעי.

שמם של המירילשוילים צץ גם בידיעה של אלי סניור, אך בה מודגש כי "פורסם בעבר" שהאב ובנו, מבעלי ערוץ 20, הרימו תרומות חשודות לעמותה של יפה דרעי, וגם מימנו את הלוויית הרב עובדיה יוסף. ב"הארץ", שם "פורסם בעבר" (כלומר ביום שישי האחרון) על התרומות של בני משפחת מירילשוילי, מסתפקים בציון העובדה ש"שני אנשי עסקים" נחקרו אתמול. בהמשך מצוינים כמה שמות של תורמים, ובהם נוחי דנקנר, שרי אריסון, יצחק תשובה וכמובן מיכאל מירילשוילי.

מלה ממו"ל "כלכליסט"

יואל אסתרון על אריה דרעי, טוויטר, אתמול

יואל אסתרון על אריה דרעי, טוויטר, אתמול

עוד כותרות

א. "אלפי פלסטינים נמלטו מרצועת עזה דרך המנהרות וחיים באתונה כמבקשי מקלט", מדווח צבי בראל על שער "הארץ". פליט עזתי אחד מבין אלה המשוחחים עם בראל הוא איימן, המזדהה כקריקטוריסט. "אני צייר קריקטורות, אמן, עשיתי כבר תערוכות בעזה", הוא מספר. "חמאס לא אהב את הקריקטורות שציירתי והם אסרו עלי לצייר וגם עצרו אותי. אחרי שישבתי בכלא של חמאס החלטתי לברוח. קשרו אותי שם בידיים וברגליים, היכו אותי, ואחרי שנפגעתי מהמכות העבירו אותי לבית-חולים שבו הייתי יותר מחודש. בינתיים הם עצרו את אחי כדי להוציא ממנו מידע עלי".

ב. "עלות השיפוץ לכבוד טראמפ: 350 אלף שקלים", מדווח ב"ידיעות אחרונות" איתמר אייכנר לצד תצלום של בני הזוג נתניהו עם דונלד ומלאניה טראמפ בבית ראש הממשלה. "על מה הלך הכסף? רכישת כמה כיסאות; ריפוד כורסאות בסלון; עבודת גינון ושתילת פרחים; מתיחת קווי תקשורת ושדרוג חדר העיתונאים שצמוד למעון ראש הממשלה; כמה עבודות קטנות שמוגדרות 'מתיחת פנים וריענון'; וכן צביעה וסיוד של חלקים בבניין שבו גרים ראשי הממשלה לדורותיהם במהלך כהונתם".

ג. "האלוף במיל' יעקב עמידרור ביצע עבירות מס והלבנת הון במסגרת הפקדת כספים כשכיר בחברה של עמי סגל", נכתב בכותרת גדולה המתפרסמת בעמודי החדשות של "גלובס" (המרכאות במקור). הכתבה, שעליה חתומה הכתבת אלה לוי-וינריב, מבוססת על מסמכים שהוגשו לבית-המשפט בתביעה שהגיש עמידרור עצמו. בתגובה שמסר בעצמו (כפי שמדגישים ב"גלובס") מכחיש עמידרור את הטענות, ומוסיף: "חבל שהעיתון עושה עצמו כלי שרת של חברת מיטב-דש בהצטרפותו למסכת ההפחדה. אבל אל דאגה, גם על כך אתגבר".

נעדר

על שערו של אחד משני מוספי החג של "ידיעות אחרונות" (זה שאינו מוקדש לראיון עם דוגמנית) נדפס בגדול דיוקנו המאויר של אברה מנגיסטו, המוחזק בידי חמאס ברצועת עזה. "1,000 ימים", נכתב בכותרת, המפנה לראיון עם הוריו של מנגיסטו ואחד מאחיו, שעליו חתום אמייה טגה, כדורגלן מכבי נתניה ופעיל חברתי (עיתונאי "ידיעות אחרונות" יהודה שוחט מקבל קרדיט על הבאה לדפוס).

"אין לנו שום מידע על אברה חוץ מהעובדה הבסיסית שהוא מוחזק בשבי חמאס. אנחנו לא יודעים מה מצבו הבריאותי, מה מצבו הנפשי. לא יודעים אם הוא אוכל, אם הוא ישן. כלום", אומרת האם, אגרנש מנגיסטו. "שלוש שנים זו תקופה ארוכה לבחור חולה שנכנס לעזה. אני בטוחה שאם זה היה הבן של ביבי נתניהו, הוא בעצמו היה הולך לעזה להחזיר אותו, גם אם היה צריך לחפור מתחת לאדמה", היא מוסיפה בהמשך.

הוריו של אברה מנגיסטו מפגינים למען שחרורו מול כלא השרון, שם מוחזקים אסירים פלסטינים. 25.6.16 (צילום: גילי יערי)

הוריו של אברה מנגיסטו מפגינים למען שחרורו מול כלא השרון, שם מוחזקים אסירים פלסטינים. 25.6.16 (צילום: גילי יערי)

האח, אילן מנגיסטו, מאשים את החברה הישראלית בגזענות: "אם זה היה מישהו לבן, לפחות ברמת ההזדהות היית רואה אנשים תומכים במשפחה, מזדהים. אצלנו אתה לא רואה את זה, חוץ מכמה פעילים מסורים שמלווים אותנו".

מהמשך הכתבה עולה כי ייתכן שהגזענות אינה קשורה רק למגעים להחזרתו של מנגיסטו ולהתגייסות הציבורית למענו, אלא גם לעצם הימצאותו ברצועה. בני המשפחה, מוסבר בכתבה, צפו בסרטונים הצבאיים שבהם נראה אברה חוצה את הגבול בהליכה, דרך חוף הים, בלי שייעצר על-ידי החיילים שניטרו את הנעשה בשטח. "זה שבנאדם חוצה ככה את הגדר לא הדליק להם נורה אדומה?", שואל המראיין. "הסבירו לנו שהתצפיתניות חשבו שזה עובד זר או איזה פליט סודני", משיב האח.

תעמולה

"רוסיה מממנת פעילים חברתיים כדי לערער את היציבות באירופה", נמסר בידיעה הנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ", תרגום משוכתב של כתבה שפרסם השבוע אנדרו היגינס ב"ניו-יורק טיימס". בכתבה המעניינת מביא היגינס את סיפורו של לדיסלב קזוקה, "סטליניסט צ'כי חסר פרוטה" שיום אחד קיבל מסר מקוון מאדם זר: "אתה זקוק לעזרה?".

העזרה ניתנה לו בצורת תשלום של 300 יורו עבור "קניית דגלים ואביזרים נוספים להפגנה בפראג נגד ברית נאט"ו ונגד הממשלה הפרו-מערבית של אוקראינה". לאחר מכן, כותב היגינס, קיבל הצ'כי העני עוד 500 יורו כדי לקנות מצלמת וידיאו, לצלם אירועי מחאה ולהעלות את התוצרים לרשת.

"קזוקה החל להעלות פוסטים על פוליטיקה ברשתות החברתיות תמורת 1,500 יורו במזומן", נכתב בהמשך, "הוא היה חלק מקבוצה של תושבי מזרח אירופה ומרכזה שקיבלו בקיץ 2014 הצעות להצטרף לקמפיין מטורף, אם כי לעתים קרובות מסורבל, שמומן על-ידי מוסקבה. הקמפיין נוהל על-ידי אלכסנדר אוסובסקי, סופר לאומן רוסי, יליד בלארוס, שנשכר כאקדח אידיאולוגי במאבק בין רוסיה לבין המערב על דעת הקהל".

המימון, מסביר היגינס, לא התקבל ישירות מהממשל הרוסי, אלא מטייקונים רוסים או "מקורבים לקרמלין". "אוסובסקי התמקד בפעילים פוליטיים שוליים בצ'כיה, הונגריה, פולין וסלובקיה, ומאמציו נכשלו בדרך כלל", הוא כתב. "ההפגנות שאורגנו על-ידי קזוקה ואחרים משכו רק קומץ אנשים. האתרים הפרו-רוסיים שאוסובסקי הקים נסגרו. פוליטיקאי פולני בשם מתאוש פיסקורסקי, שאיתו קיים קשרים, נעצר בשנה שעברה בחשד לריגול לטובת רוסיה. כל אלה לא הרתיעו את אוסובסקי, שתכנן תוכניות פרועות והעניק תקציבים מפורטים לתומכים הפוטנציאליים בתחילת השנה הנוכחית.

"מעניינים בעיקר העסקים שלו עם קונסטנטין מלופייב, מיליארדר רוסי לאומן שנפגע מהסנקציות של ארה"ב בשל תמיכתו לכאורה במורדים הפרו-רוסים במזרח אוקראינה. מלופייב התפרסם כגרסת הקרמלין של ג'ורג' סורוס, המיליארדר ההונגרי-אמריקאי שאליו פונים גורמים ממזרח אירופה המצדדים במערב ומבקשים מימון".

בהמשך הכתבה עולה האפשרות הסיבובית שלפיה בכלל לא מדובר בקונספירציה רוסית גדולה לכיבוש דעת הקהל – אלא בקונספירציה רוסית קטנה שנועדה לשכנע שהקונספירציה חובקת העולם, האמיתית, לא באמת קיימת. "יאקוב יאנדה, מנהל בצוות מחקר שעקב אחרי הקמפיינים הרוסיים, אמר כי אוסובסקי נראה כל-כך הזוי, שייתכן אפילו ששימש הסחה כדי שאנשים יאמרו: 'תראו, זהו האיום הרוסי. זה פשוט לא רציני'", כותב היגינס.

מרואיין אחר, בכיר לשעבר במשרד הפנים של סלובקיה, גוזר מאותה תמונת מציאות מסקנה הפוכה: "אוסובסקי הוא דוגמה טובה לשיטות הרוסיות", הוא אומר, "הוא רק בורג קטן. יכולים להיות עוד עשרות כמוהו".

סינדרום מרגלית

דן מרגלית, פובליציסט "ישראל היום", מעניק ראיון נרחב ל"גלובס", ובו הוא מדבר בעיקר על העיתון שבו הוא כותב ומקומו בו. "אני חושב שהיו נסיונות להדיח אותי, אני בטוח. אבל אי שם בין משפחת אדלסון ובין עמוס רגב הוחלט, לפחות נכון לעכשיו, להדוף את הדרישה הזאת ולהעמיד את המשך עבודתי בדיוק על הבסיס של ההסכם שחתמנו לפני עשר שנים", הוא אומר למראיין, כתב התקשורת יונתן כיתאין.

דן מרגלית נואם בכנס של עיתון "בשבע", 3.2.14 (צילום: פלאש 90)

דן מרגלית (צילום: פלאש 90)

כשהוא נשאל על יחסיו עם העורך לשעבר, עמוס רגב, אומר מרגלית: "ידעתי שהוא נתון ללחצים, אבל לא ידעתי על שום סיפור קונקרטי שנוגע אלי. עמוס מעולם לא אמר לי שלוחצים עליו, אבל אני משוכנע שלחצו עליו. הוא לא התבכיין והוא לא בא לבקש קרדיט". כשנשאל מרגלית לגבי צמצום היקף הכתיבה שלו בחינמון, לאחר שנים שבהן טוריו פורסמו כמה פעמים בשבוע ובמיקומים מובלטים, הוא נצמד להיבט הפורמלי שבהעסקתו: "בעבר כתבתי מעבר למה שסוכם בהסכם בינינו מבחינה כמותית, וזה חזר להסכם (שמדבר על טור במוסף סוף השבוע). זה הכל". בחלק אחר הוא מצהיר: "לא נוגעים לי בטקסט. כמו שאני כותב, ככה זה מתפרסם ביום שישי". "לא נוגעים לך בטקסט", אומר לו כיתאין, "אבל האריזה שלו עושה שמיניות באוויר כדי שהביקורת על נתניהו לא תובלט. מה שאתה כותב נגדו כמעט לעולם לא ימצא ביטוי בכותרת, בכותרת המשנה או בלידים".

"אני רוצה להביע את דעתי, והעיתון הזה כבר עשר שנים עומד בהתחייבותו לתת לי לכתוב באופן חופשי", משיב מרגלית. "מה בעצם הטענה שלך? עכשיו אנחנו יושבים פה, ומחר בחלק הראשון של המדור שלי (שהתפרסם ב-19 במאי – י"כ) יש ביקורת על השגיאה שביבי עשה כשהוא פרסם את תוכן שיחתו עם דונלד טראמפ (לגבי השגרירות בירושלים). אני מתפלא על ביבי עם הניסיון הדיפלומטי שלו שעשה כזאת שגיאה".

טורו של מרגלית אכן פורסם, וכרגיל – לא רק שדברי הביקורת בו נכתבו בלשון רפה, רכה הרבה יותר מזו שהוא מרשה לעצמו לפרסם על נתניהו בחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלו ("חשיפת הקלטת היא משגה כפול, ומפתיע שנתניהו מעד בו", כתב בחינמון) – עורכי המוסף הפוליטי השאירו אותה קבורה בטקסט הרץ ושלפו לכותרת ולכיתוב התמונה פרטי מידע בלתי שיפוטיים.

לדברי מרגלית, בשנים האחרונות חל נתק בינו ובין נתניהו. "היו לי שתי שיחות איומות איתו. הראשונה היתה כשהוא רצה לפרק את מוסד נשיאות המדינה כדי שרובי ריבלין לא יהיה נשיא, ואני הרבה זמן קודם התחלתי לתמוך בריבלין בפומבי. אז היתה לנו שיחה לא קלה", הוא אומר.

"הנתק הסופי", כותב כיתאין, "הגיע לפני בחירות 2015, כשמרגלית התנגד לנסיעתו של נתניהו לנאום בפני הקונגרס האמריקאי נגד הסכם הגרעין עם איראן, שבו תמך הנשיא דאז ברק אובמה. 'הוא קרא מאמר שלי ב'ישראל היום' שהתנגד בתוקף לנסיעתו בנסיבות הללו לקונגרס האמריקאי לנאום מאחורי גבו של אובמה. ואז היתה בינינו שיחה שכאמור היתה קשה. אני אמרתי לו שבדרך שבה הוא פועל הוא מסייע ליריבי ישראל במפלגה הדמוקרטית, ושובר את הקונצנזוס היחיד שיש בפוליטיקה האמריקאית. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה?!'. מאז הוא לא דיבר איתי'".

לדברי מרגלית, שורשי המשטמה שחש נתניהו כלפי התקשורת נעוצים בתחושה עמוקה של נטישה. "נתניהו בעצם הגיח לפתע לפוליטיקה כגיבור תקשורת", הוא אומר. "הוא באמת באופן אובייקטיבי היה סופרסטאר תקשורתי, והוא עשה את זה מצוין גם באנגלית וגם בעברית, וקנה את עולמו באו"ם ובוועידת מדריד. במרוצת השנים – וברור שזה הגיע לשיא אחרי רצח רבין ועם הבחירה שלו לקדנציה הראשונה – חלק ניכר מהתקשורת התחיל למתוח עליו ביקורת. וכמו שהאהדה אליו היתה בלי פרופורציה, ככה ההתנגדות לו היתה חסרת פרופורציה.

"הוא נהיה אובססיבי, והוא גם שינה משהו יותר עמוק בהתנהלות שלו. הרבה שנים ביבי היה איש של העולם המתורבת, של הדמוקרטיה המערבית, של הבנת מגבלות הכוח המתחייבות בדמוקרטיה, גם במה שנוגע לתקשורת, גם במה שנוגע לבית-המשפט העליון. הדברים האלה פינו את מקומם להתנהגות שהנוסחה שלה היא הכי חזק, הכי מהר והכי בכוח. תכה בהם, פשוט תכה בהם".

הנה עוד דוגמה למשהו שמרגלית חושב על נתניהו, אך לעולם לא יעז לבטא באותה חריפות ובאותו פירוט מעל דפי "ישראל היום".

עושים לביתם

ב"מעריב" משיקים מגזין כלכלי בעריכת יובל פיס. "רכז המערכת", ג'ון בן-זקן, מציין בטור הפתיחה כי המוסף עתיד לצאת בתדירות נמוכה יחסית – ארבע פעמים בשנה. מדובר במוסף מוזר למדי: אין בו מודעות, אבל ניתן בו קרדיט למנהלת המחלקה המסחרית של העיתון. מצד שני, הוא אינו נושא חיווי כלשהו המעיד כי מדובר בתוכן שיווקי. ובכל זאת, מי שיעיין בו יתקשה לחמוק מהרוח השיווקית הנושבת מבין כל שורה ושורה.

שער מגזין הכלכלה החדש של "מעריב"

שער מגזין הכלכלה החדש של "מעריב"

המגזין נפתח בידיעה בלתי חתומה על עיטור כבוד שהעניקה עיריית ירושלים לתעשיין, ובהמשכו משובץ רצף ארוך של טורים שכל אחד מהם תופס עמוד או שניים: טור מאת נשיא איגוד לשכות המסחר, טור מאת ראש אגף הכלכלה בהתאחדות התעשייניים, טור מאת פרופסור לניהול, טור מאת מנכ"לית חברת בססח, טור מאת סמנכ"לית השיווק של בנק מזרחי-טפחות, שני טורים מאת מנהלים בכירים בבית-ההשקעות אלטשולר-שחם, טור מאת מנהל השקעות בגוף אחר, טור מאת מנהל חברת בנייה, וגם טור מאת מנכ"ל של "אחד מהמלונות העסקיים החשובים והמובילים בישראל" (ויש גם בוקסה שתוכיח את זה).

בין שלל הטורים, שנושאים את תמונותיהם של הכותבים, משובץ מדריך לנטילת משכנתאות מאת בעלים ומנכ"ל של חברה לייעוץ פיננסי, "מורה נבוכים לפנסיה וגמל" מאת יועץ אסטרטגי, וגם תמלול של רב-שיח בהשתתפות סמנכ"לית באיגוד לשכות המסחר, סמנכ"ל בבית-ההשקעות הלמן-אלדובי, סמנכ"ל בבנק מרכנתיל, ראש אגף כלכלה בהתאחדות התעשיינים (אותו אחד מהטור), כלכלן בבנק לאומי, כלכלנית בהתאחדות בתי-המלון ומנכ"ל של חברה בשם מאן-נכסים.

הקטע היחיד (מלבד טור הפתיחה) שנראה כמו טקסט מערכתי הוא ראיון שערך ג'ון בן-זקן עם השר אלי כהן ממפלגת כולנו – אך כמו כל המוסף, הראיון הזה נראה כמו משהו שיצא מתבנית עיתונאית שבמקום ליצוק בה את חומר הגלם שממנו עושים עיתונות (מידע, דעה, פרשנות) יצקו בה משהו דומה, אבל מאיכות ירודה יותר.

הראיון שערך בן-זקן עם השר כהן נראה כמו תמליל שיחה שיכול היה להידפס בעלון בית-ספרי ולהביך את כותביו כעבור שנים. כותרת המשנה, למשל, נפתחת בנתון שגוי שלפיו כהן כביכול מסכם שנתיים במשרד שר הכלכלה (כהן מונה לתפקיד רק בחודש ינואר האחרון) ונמשכת בציטוט אוורירי מהסוג שאין כל סיבה להבליט בכותרת ("אנחנו מנסים לשנות אווירה כדי למשוך יותר חברות בינלאומיות שיפתחו עסקים בארץ").

האבסורד מגיע לשיאו ברצף אנמי של שאלות בסגנון "כפוליטיקאי ממפלגה חברתית וכשר חברתי, איך תשלב את האג'נדה שלך, בין היתר במלחמה ביוקר המחיה, במשרד הכלכלה והתעשייה?" ו"קריירה פוליטית מחייבת השקעה של שעות רבות בעשייה. זה לא פוגע לך בחיים הפרטיים, בתא המשפחתי?". התשובות, כצפוי, חיוורות וייצוגיות ("בסופי שבוע אני משתדל לנוח ולהקדיש זמן למשפחה ולחברים", מסביר השר).

הרושם הכללי שעולה מהמוסף המשעמם והאינטרסנטי של "מעריב" הוא שמדובר במוצר שקהל היעד האמיתי שלו אינו קוראיו, אלא כותביו – נציגי המגזר העסקי. מוסף כלכלי שכמעט כל התוכן בו מגיע מבעלי עניין בשדה הכלכלה, ולא מעיתונאים, אינו יכול ולמעשה גם לא מתיימר להעניק שירות של ממש לקוראים. ובכל זאת, מישהו בקבוצת התקשורת של אלי עזור בחר להשקיע מאמצים באיסוף החומר, הזמין נייר והוריד הוראה למפעילי מכונות הדפוס. למישהו זה כנראה משתלם, איכשהו.

מדיניות העמימות

בידיעת תצלום הנדפסת ב"ישראל היום" נראה פס לבן חוצה שמים כחולים, בדרכו למקום בלתי ידוע. "משרד הביטחון הודיע אתמול בשעות הבוקר כי ישראל ביצעה ניסוי שיגור של מערכת הנעה רקטית מבסיס במרכז הארץ", מציינת הכתבת הצבאית לילך שובל. ב"מעריב" מציין יוסי מלמן שהשיגור בוצע מבסיס פלמחים. "מערכת הנעה מסוג זה מיועדת גם לשיגור טילים בליסטיים, אך לפי שעה לא ברור אם מדובר בניסוי ב'חץ 3' או בטיל מסוג אחר", הוא כותב.

מלמן וגם שובל מציינים כי במערכת הביטחון סירבו למסור מידע נוסף לגבי השיגור – התנהלות שאינה מזכירה את הטיפול התקשורתי בשיגורי הניסיון של טילי ה"חץ" בשנים האחרונות. "מערכות הנעה רקטיות מיועדות לשיגור מערכות כמו לוויינים וטילים בליסטיים", מציינת שובל בידיעה הקצרצרה שלה, ומוסיפה: "על-פי פרסומים זרים מחזיקה ישראל את טילי ה'יריחו' ארוכי הטווח שיכולים לשאת ראש קרבי גרעיני".

ענייני תקשורת

דרהי. רק ב"ישראל היום" מדווחים על אישורה של הצעת החוק שתאפשר לערוץ i24News לשדר למנויי הכבלים. הכתב הפרלמנטרי גדעון אלון (או העורך שהפך את דיווחו לידיעת טור קצרצרה) אינו מציין מדוע בכלל היה צריך לחוקק חוק שיאפשר לערוץ להיקלט באמצעות תשתית הכבלים. אחד הפרטים החשובים שאלון אינו מציין הוא שהבעלים של הערוץ, שבמשך תקופה ניסה להסתיר את בעלותו עליו, הוא פטריק דרהי, הבעלים של הטלוויזיה בכבלים ואחד מבעלי ההון הגדולים בישראל.

עד כה אסר החוק על בעליה של תשתית שידורים להחזיק בערוץ חדשות המשודר דרכה – מחשש שהבעלות הצולבת תעניק לבעלים עוצמה מסוכנת. בעידן המקוון ההגבלה הזאת מעט התיישנה (עם או בלי חקיקה, כל ישראלי יכול כבר היום לצפות בשידורי הערוץ של דרהי דרך כל מחשב, טאבלט או טלפון חכם בעל חיבור סביר לאינטרנט) – אך עדיין ראוי לציין את ההתגייסות המוזרה של נחמן שי והמחנה-הציוני לטובתו של המיליארדר, שנומקה בצורך המופרך לחזק את ההסברה הפנים-ישראלית.

"גלובס". במדור הרכילות של "גלובס" מתפרסמת סקירה של אירוע הגאלה השנתי של חברת דן אנד ברדסטריט, שהתקיים שלשום (אורי חודי). אחת הדוברות באירוע היתה אלונה בר-און, בעלת השליטה ב"גלובס". "כולנו מכירים את 'הפייק ניוז'", היא אומרת, "אבל לא כולם רואים איך ה'וול-סטריט ג'ורנל' התחיל להרוויח על-ידי מכירת תוכן איכותי. זה המפתח לעתיד העיתונות ו'גלובס'".

רדיו קומי. במוסף החג של "ישראל היום" מראיינים את דורי בן-זאב לרגל מעברה של תוכניתו מיום שישי בצהריים בתחנת 88FM של קול-ישראל ליום שישי אחר-הצהריים בתחנת "כאן 88" של תאגיד השידור הציבורי החדש. "מי הם ממשיכי דרכך הרדיופוניים?", שואל אותו המראיין, אסף נבו, ובן-זאב נוקב בשמות טייכר וזרחוביץ' ("אני מסיר את הכובע בפני מי שנותן להם לשדר כזה רדיו יצירתי"), שי ודרור ("היו מאוד כיפיים"), טל ברמן ואביעד קיסוס ("עושים רדיו מאוד נחמד"), ודודו ארז ואבי אטינגר ("נהדרים"). "לעשות רדיו קומי ובידורי זה דבר מאוד איכותי וחשוב, ויש לדעתי פחות מדי", הוא אומר.