מי שהסתכל במדורים הכלכליים של העיתונים בראשית חודש מאי יכול היה לחשוב שהמשק הישראלי בטלטלה. זה התחיל עם הידיעה "המרעישה" (איך לא) על התרגיל המבריק שעשה נוחי דנקנר לממשלת ישראל.

נוחי לבית דנקנר הוא גיבור כלכלי. הוא התפלג משאר בני משפחתו השותפים לבעלות על מפעלי המלח ובנק הפועלים ורכש את אַיי.די.בי – ספח מנכסי משפחת רקנאטי, ששלטה בימי מפא"י גם בבנק דיסקונט. מאז חולל דנקנר זה (ושותפיו) נפלאות. איי.די.בי עשתה חיל והתכוונה למעשה הגדול: רכישת "בזק".

אלא שאיי.די.בי שותפה זוטרה ב"סלקום" – ספקית שירותי טלפון סלולרי. ו"בזק" היא הבעלים של "פלאפון" – עוד ספקית שירותי טלפון סלולרי. לפיכך הממונה על הגבלים עסקיים הציב תנאים לא פשוטים לנוחי ולחבריו כדי שיוכלו לרכוש את בזק.

ארנון מילצ'ן

ואז, ערב מכירת מניות הממשלה בבזק, עשה דנקנר את התרגיל שהתקשורת חגגה עליו: הוא קנה את "סלקום". זו היתה הכותרת. מהאותיות הקטנות התברר כי דנקנר לא יכול לקנות את "סלקום" כל עוד השותף השני בחברה לא ויתר על זכותו לרכוש את המניות שדנקנר מתעניין בהן. ולך תדע אם יממש את זכותו, אם לאו. אבל התקשורת כבר חגגה. החגיגה התעצמה בסוף אותו חודש כאשר דנקנר קנה גם את "ברק 013" – ספק שולי של שירותי טלפון בינלאומיים. רכישה זו זיכתה את עסקיו בכינוי אימפריית תקשורת. מעניין איך היתה התקשורת הישראלית מכנה את עסקיו של רופרט מרדוק (ה"טיימס" של לונדון, ה"סאן", רשת "סקאי", רשת "פוקס" ועוד) – יקום תקשורת? גלקסיה של תקשורת?

בינתיים הודיעה הממשלה מי הוא הקונה המחייך של מניותיה ב"בזק". וכך מצאה התקשורת הכלכלית עוד סיבה למסיבה. הפעם כבר דיברו על "מהפכה בתקשורת". כי הקונה של "בזק", חיים סבן, הוא "איל תקשורת". בגרמניה הוא קנה לא מכבר תחנת טלוויזיה. ולפני כמה חודשים הוא קנה מניות ב"קשת", אחת ממפעילות הערוץ השני.

לא מכבר נוסף למפת השחקנים בשוק התקשורת בישראל גם ארנון מילצ'ן, מפיק סרטים הוליבודי שהסכים להשקיע בערוץ 10 רק תמורת הקלות ממשלתיות. ומיד הניחה שרת התקשורת הצעת חוק המאריכה בארבע שנים את הזכיון של מפעילי הערוץ. דליה איציק לא התחשבה בכך שהערוץ הפר כמעט כל התחייבות שקיבל על עצמו רק לפני שנה, בסיבוב הראשון של ההקלות בתנאי הזכיון. היא גם לא מצאה לנכון להתחשב בעובדה שהערוץ חייב הון לממשלה בדמי זכיון. היא האריכה את הזכיון כדי שארנון מילצ'ן ושותפו ישקיעו בערוץ כפוי הטובה הזה ויחלצו אותו, אולי, מפשיטת רגל. איציק, בבוז מובהק לנכסי הציבור – קו שלדעתי מאפיין לא פעם את עבודתה בתפקידיה הממשלתיים – נענתה לבקשה. מכאן הצעת החוק.

נוחי דנקנר

רק דבר אחד היה חסר. אותה רצועה בעיתון של in ו־out. ב"אין" כתוב מעתה דנקנר, סבן, מילצ'ן, ובטור ה"אאוט" – מוזס ("ידיעות אחרונות"), נמרודי ("מעריב") ופישמן ("ידיעות אחרונות" ו"גלובס"). אם בעשור האחרון שכנעה אותנו דוידה לחמן־מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כי הדמוקרטיה בסכנה בגלל השליטה של מוזס־נמרודי־פישמן בתקשורת, הרי כעת אפשר לנשום לרווחה: הדמוקרטיה איתנה בזכות המשפחות החדשות. אמנם אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על הגברת דנקנר כפי שאנו יודעים על הגברת ג'ודי שלום (האחות של מוזס), אבל על דנקנר אנחנו כבר יודעים, שיש לו עיניים כחולות.

אז יש מהפכה בתקשורת?

▪ שמתם לב ל"שינוי הדרמטי" בערוץ 10 כאשר לפני כשנה נכנסו לשותפות השלטת אנשי הימין הקיצוני ה"ה בן־צבי ולאודר, שלידם בנימין נתניהו נראה סוציאליסט למהדרין?
▪ ראיתם את התחרות העזה שהתפתחה בענף הטלפונים הסלולריים כאשר "סלקום" ו"פלאפון", בבעלות משפחות חדשות, נכנסו אחת ברעותה ראש בראש?
או, בקיצור, שימו לב ששום דבר לא קרה. הטלפון נשאר טלפון וטלוויזיה מסחרית הוסיפה פינה קבועה לבנק הבינלאומי – תמורת כסף כמובן – במסגרת אתיקה יהודית שהביא עמו השותף הדתי לערוץ הזה.

מה שמביא אותנו לבדיחת התחתונים ארוכת הזקן: הרב־סמל מכנס את הפלוגה ובפיו שתי בשורות: הטובה – היום מחליפים תחתונים. הרעה – מחליפים זה בזה.
אז פישמן נזרק מערוץ 2 ועכשיו נמצא שם סבן. וכל אחד מוזמן לשאול את פישמן מה היתה האג'נדה הטלוויזיונית שלו. וכל אחד מוזמן לשאול את סבן מה תהיה האג'נדה הטלוויזיונית שלו. וכל אחד יכול גם לשער שהתשובות תהיינה זהות: להרוויח כמה שיותר (ואולי להפסיד כמה שפחות). ושני בעלי ההון האלה יודעים לומר, פחות או יותר, אותו דבר: שצריך לקצץ בהוצאות – בדיוק מה שעשה חיים סבן שפיטר 250 עובדים מתחנת הטלוויזיה הגרמנית שקנה. ולך תדע איך הוא יגיב כאשר מישהו יספר לו מה שאמר יוחנן צנגן לפני כמה שבועות: צנגן, מנכ"ל "רשת" (המפעילה השנייה של ערוץ 2), חושב שפרסומת סמויה זה דבר גרוע. אבל אם לא יאסרו עליו, הוא ידאג טוב טוב לבעלי המניות שלו, והמבין יבין. כי מועצת הכבלים, ששרת התקשורת מבקשת לאחד עם מועצת הרשות השנייה, כבר החליטה בעד פרסומת סמויה.

חיים סבן

העיתונות הכלכלית חושבת היום, ומבליטה היום, שהבעלות על מפעל היא הדבר החשוב ביותר, המסקרן ביותר והראוי ביותר. מי שקורא עיתונים אמור לדעת כי כל קונה חושב פחות על טיב המוצר כמו על השאלה: באיזו יאכטה שט המיליונר שהוא בעל־הבית של המפעל? רישומי טאבו על בעלות של חברות – זו כלכלה. המוצרים של החברות – נו, נקדיש לזה משהו במדור הצרכנות. שכר העובדים בחברות – זה ממש לא מעניין. זיהום הסביבה שהחברה מייצרת, בין בייצור ובין בפרסום – תשכחו מזה. אבל צבע העיניים של דנקנר? או, זה כבר משהו.

האם הטלוויזיה של השותפות סבן־ורטהיים תהיה שונה מהטלוויזיה של פישמן־שטראוס? האם הטלפון של דנקנר יהיה שונה מהטלפון של "בל סאות"? האם העיתונאים בערוצים 2 ו־10 יחויבו מעתה לתקנון האתיקה? הקפיטליזם חזק יותר מהאנשים שמסמלים אותו. יש רק כוח אחד שיכול לרסנו – הציבור. אלא שנציגת הציבור, ממשלת ישראל – למשל בדמותה של דליה איציק – היא משרתת נאמנה של ה"תחרות" היזמית, כלומר של המשפחות, כלומר של הקפיטל. כך שהציבור, אדיש ממילא, יישאר עם מדורי כלכלה שמפארים את המשפחות המצליחות (ולא משנה מה שמותיהן), עם מכשירי טלפון במחירים מופקעים אך "תחרותיים", ועם טלוויזיה די מחורבנת. כמנהג העולם כולו.

גדעון עשת הוא פרשן כלכלי ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 57, יולי 2005