במדור "שאל את הרב" באתר האינטרנט של ישיבת בית־אל נדרשים הרבנים מעת לעת לענות לגולשים האלמונים על שאלות הלכתיות. לא תמיד מדובר בסוגיות הדורשות מענה מורכב. לפעמים התשובה טמונה בשאלה. באחרונה הטרידה סוגיה הלכתית ראשונה במעלה את נפשו של אחד התלמידים. כשלא מצא מענה בכתובים, הקליק פנייה אל ראש הישיבה. "רציתי לשאול את הרב אם התקשורת נחשבת כמקור רשע", תהה התלמיד החכם. "התווכחתי עם חברי, אם אפשר לקרוא לאנשי התקשורת רשעים". הרב זלמן מלמד, מצדו, ידע כבר שאלות קשות יותר. "התקשורת מתנהגת ברשעות, מסלפת עובדות ביודעין, משניאה את הציבור הדתי ועושה הרבה רעות. אסור להאמין לתקשורת וצריך למעט ככל האפשר להזדקק לה", השיב לתלמידו. הרב מלמד מנה את הצדיקים שבסדום: ערוץ־7, עיתון "בשבע" ו"הצופה", וסיכם: מן הנכון שבכל בית דתי בישראל לא תהיה עיתונות אחרת, אלא רק מה שכשר על־פי ההלכה.

ואכן, לפני ההתנתקות, במהלכה ולאחריה, התרחק עיתון "הצופה" מכל רשעות וסיפק לקוראיו רק כותרות חדשותיות שההלכה הכשירה. הניסוח – גלאט כשר, העריכה – למהדרין. מבחר דוגמאות על קצה המזלג המושחז: "המשטרה בשירות הדיקטטור"; "מלחמת ההתנתקות"; "הדיקטטורה הישראלית במאמץ לבלום את המחאה נגד הטרנספר הגזעני"; "המשטרה הפרטית של המשפחה המושחתת"; "החייזר מחולות אשדוד יסביר את ההתנתקות"; "אין כניסה ליהודים"; "סלקציה של היהודים גם בכבישי הנגב"; "צה"ל השלים את הבריחה מהרצועה"; "תוכנית הטרנספר הגזעני הושלמה", ועוד.
הכותרות, לא ממש קשה להבחין, לא התאמצו להסתיר את התנגדותו של "הצופה" לתוכנית ההתנתקות. אבל הניסוחים שלהן הסתירו את המושג "עיתון" מהקוראים. הגבול (הדק, מתברר) בין עיתון לבטאון, בין עמוד חדשות למודעת בחירות, נפרץ בקלילות. בציבור הקוראים היו אולי רבים שהתמוגגו, אבל העיתון הפסיד: קשה להתייחס ברצינות לחדשות, כאשר הכותרות של עמודי הדעות הופכות לכותרות ראשיות. "הצופה", בעודו מתחרה בעיתוני חדשות אחרים הפונים לקהל הימני, בחר להדגיש — בכתום בוהק — את היותו לא יותר מאשר יומון של מפלגה.

לעתים קרובות נוטים לייחס לתקשורת כוח רב מכפי שיש לה באמת. עולה מכך תהייה: אם העיתונים הגדולים אינם חזקים כל־כך, מה דינם של העיתונים הקטנים? הכותרות החריפות של "הצופה" הדגישו דווקא את חולשתו: כמו ילד צנום שנותר לו רק לסנן קללה חרישית לאחר שהבריון השכונתי הרביץ לו, כך ניסו הניסוחים הבוטים של "הצופה" לחפות על חדלון אישים מול מקבלי ההחלטות. אף אחד ממילא לא שומע, אפשר להשתולל חופשי.

גיליון 59, נובמבר 2005